נותני מום ומשפטיהם. הכוונה לפרשת איש כי יתן מום בעמיתו וגו' (סו"פ אמור). כבר ביארנו לעיל (פרשה י"ד) דהכוונה בפרשה זו היא לדיני תשלומי נזק עיי"ש מה שנתבאר בזה. וגם הבה"ג ז"ל וכל סייעתו מנאוה פרשה בפ"ע במנין הפרשיות. ולא כללוה בכלל פרשת נזיקין שמנו וכדרכם בזה. וכבר ביארנו שם לעיל טעמם עיי"ש. אבל רבינו הגאון ז"ל גופי' באזהרותיו שע"פ עשה"ד לא מנאה. וכפי הנראה היינו משום דהוה ס"ל שם שאינה נמנית בפ"ע משום דהו"ל בכלל פרשת חובל בחבירו. כדעת הרמב"ם ז"ל וסייעתו. אבל כאן חזר בו מזה ומנאה פרשה מיוחדת בפ"ע. ובודאי זה נכון לפי שיטתו. וכמו שנתבאר כבר לעיל בדברינו שם עיי"ש היטב. ומש"כ רבינו הגאון ז"ל ומשפטיהם. כוונתו למש"כ בסוף פרשה זו משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח יהיה וגו'. ובאזהרות אתה הנחלת כתב מצוה זו בזה הלשון. ונתינת מום בנותני מומים. והדברים תמוהים מאוד. דהרי אע"ג דכתיב בקרא כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו. מ"מ הרי כבר פירשו רז"ל דנתינה זו אינה אלא תשלומי ממון. וכדאמרינן (פ' החובל פ"ד ע"א). דבי רבי ישמעאל תנא אמר קרא כן ינתן בו ואין נתינה אלא ממון. ופרכינן עלה אלא מעתה כאשר יתן מום באדם הכי נמי דממון הוא. ומשני דבי ר"י קרא יתירא דרשי. מכדי כתיב ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו. כן ינתן בו למה לי. ש"מ ממון וכו'. איידי דבעי מיכתב כן ינתן בו כתב נמי כאשר יתן באדם עיי"ש. ועכ"פ דבר מוחלט ומוסכם הוא ומקובל לרז"ל דליכא בחובל ונותן בחבירו מום אלא תשלומי ממון. ואיך כתב בענין המצוה נתינת מום בנותני מומים.
איברא דראיתי בפסיקתא זוטרתא (פ' משפטים) שכתב וז"ל. עין תחת עין ממון. שהיה ר"י אומר ומכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת. מקיש נזקי אדם לנזקי בהמה. מה נזקי בהמה בתשלומין אף נזקי אדם בתשלומין. ואם תאמר והא כתיב ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו ינתן בו ממש. רבי אליעזר אומר הואיל ונתכוין לתת בו מום אינו משלם ממון אלא נזק ינתן בו ממש. עין תחת עין מה הפרט מפורש מומין קבועין וראשי אברים בגלוי ומתכוין. אף כל כיוצא בהן אינו משלם ממון. אבל אם אינו מתכוין משלם ממון דמי עינו ודמי שינו וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי מבואר דס"ל דמאי דכתיב ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו. היינו כפשוטו ומשמעו שינתן בו מום ממש. אלא דאתי ר"א ופירשה דהיינו דוקא במתכוון. ורבי ישמעאל דאמר עין תחת עין ממון היינו בשלא במתכוון. ומדברי הפסיקתא זוטרתא שם מתבאר דס"ל דליכא מאן דפליג בהא על ר"א. וכולה סוגיא דריש פ' החובל בשלא במתכוון מיירי. והכי מיירי כולהו תנאי דמייתי התם דקאמרי דמשלם ממון עיי"ש היטב. וא"כ גם דברי רבינו שמעון הגדול ז"ל בעל אזהרות אתה הנחלת נכונים שפיר דגם כוונתו כך היא. אלא דעיקר דברי הפסיקתא זוטרתא תמוהים מאוד והם נגד סוגיא ערוכה במקומו (ריש פ' החובל שם). דמייתי התם דברי רבי אליעזר אלו. דאמרינן התם תניא ר"א אומר עין תחת עין ממש. ופרכינן התם עלה. ממש ס"ד. ר"א לית ליה ככל הני תנאי. ומשני רב אשי לומר שאין שמין אותו בניזק אלא במזיק עיי"ש. ופירש"י וז"ל אלא במזיק עינו של מזיק שיימינן. כמה הוא שוה לימכר עכשיו וכמה הוא יפה בלא עין. והיינו ממש דקאמר. עינו של מזיק נישומי' תחת עינו של ניזק עכ"ל עיי"ש. הרי להדיא דגם לר"א אין עין תחת עין ממש בשום ענין כלל. ומילתא אחריתא הוא דקאמר. ובאמת דבלא"ה הדבר קשה מאוד לומר דכולהו תנאי דהתם לא מיירו אלא בשלא במתכוון. דכל ההוכחות דמייתו הני תנאי התם לומר דלאו ממש אלא ממון. שייכי במתכוון כמו בשלא במתכוון עיי"ש. וא"כ דברי רבינו שמעון הגדול ז"ל באזהרותיו ודברי הפסיקתא זוטרתא מתמיהים מאוד:
והנה מקור דברי הפסיקתא זוטרתא שם הוא במכילתא (פ' משפטים פ"ח) עיי"ש. אלא דדברי המכילתא כמו שהם לפנינו הם קצת מגומגמים ואינם ברורים כ"כ ויש שם כמה ט"ס. ובמקום ר"א איתא שם רבי יצחק עיי"ש. אבל בילקוט שם איתא ר"א עיי"ש. ובהגהות הגר"א ז"ל שם סירס והגיה דברי המכילתא איפוך מהמבואר בגירסא שלפנינו עיי"ש. והר"ב זית רענן פירש גם דברי המכילתא ע"פ סוגיא דב"ק שם עיי"ש בדבריו. וזה דחוק טובא וגם זה הוא איפוך דברי הפסיקתא זוטרתא. שדבריו מבוארים בהדיא שהיתה לפניו הגירסא במכילתא כגירסא שלפנינו. ונקט הדברים כפשטן דלר"א עין תחת עין ממש במתכוון. וקרא דכאשר יתן מום באדם כן ינתן בו. היינו נתינת מום ממש ובמתכוון. וזו היא ג"כ דעת ר"ש הגדול ז"ל. אבל הדבר מתמיה מאוד דזהו נגד המבואר בהדיא בסוגיא דגמ' שם. וכנראה זהו מהמקומות שהכריעו כברייתא דמכילתא נגד תלמודין. וכמשכ"ל (פרשה כ"ז) דזו היא דרך הגאונים ז"ל בכמה דוכתי. עיי"ש. והנה ראיתי מקשים על תרגום אונקלוס שדרכו לתרגם ע"פ ההלכה כפי המקובל. אפי' במקום שזהו נגד פשטי' דקרא. וא"כ למה תרגם כאן עין תחת עין שן תחת שן עינא חלף עינא שינא חלף שינא. כפשטי' דקרא. ולא כפי ההלכה דאינו אלא ממון. ובתרגום יונתן תרגם כהלכה דמי עינא חלף עינא. וכן בכולם. אבל תרגומו של אונקלוס כאן צ"ע. אבל ע"פ מש"כ הדבר נכון. ע"פ המבואר ריש פ"ק דמגילה (ג' ע"א) דתרגום של תורה אונקלוס הגר אמרו מפי רבי אליעזר ור"י עיי"ש. וא"כ שפיר תרגם ע"פ רבי אליעזר גם כאן דאמר עין תחת עין ממש ובמתכוון. וכמבואר במכילתא. ולהפסיקתא זוטרתא הכי ס"ל גם לשאר תנאי. ולא אמרו דמשלם ממון אלא בשלא נתכוון. וא"כ גם מדברי המתרגם ראיה להר"ש הגדול ז"ל והפסיקתא זוטרתא. והגאונים ז"ל סמכו בהכרעת הלכה בפלוגתא דתנאי ע"פ המתרגם. כמש"כ בתשובות הגאונים (ליק. סי' מ"ה) בשם מר רב יהודאי גאון ז"ל. וז"ל אמר ריש מתיבתא כל היכא דפליגי רבנן במלתא ומתרגם אמר קרא כחד מנהון הלכתא כוותיה עכ"ל עיי"ש. וכ"כ בתורתן של ראשונים (ח"ב ריש סי' א') בשם רב נטרונאי גאון ז"ל עיי"ש. וכן ראיתי להרמ"ה ז"ל בב"ב (פ"ג סי' רנ"א) שכתב דאף ע"ג דבעלמא קיימ"ל ר"מ ור"ש ורבי יהודה הלכה כר"י. הכא מסתברא כר"מ. דאונקלוס הגר מתרגם כוותי' עיי"ש. אבל מ"מ לא פלטינן בזה מתמיהא גדולה. כיון דהתם קאמר הכי בפשיטות כ"כ ופריך ממש ס"ד. ר"א לית ליה ככולהו תנאי. וגם רב אשי מסיק דאפי' לר"א לאו עין ממש קאמר קרא. וגם רבא ואביי דחקו לאוקמי דברי ר"א כשאר תנאי עיי"ש. היכי יתכן למידחינהו משום ברייתא דמכילתא. כיון דפסיקא להו דאי אפשר כלל לומר כן. ולכן דברי הר"ש הגדול ז"ל ופסיקתא זוטרתא צע"ג אצלי. איברא דבעיקר הסוגיא דהתם תמיהני טובא. דמאחר דבעיקר מאי דקאמר ר"א עין תחת עין ממש. לא הוקשה לו אלא משום שלא נראה לו לומר דר"א לית ליה ככל הני תנאי. א"כ מאי הועיל רב אשי במאי דקמשני שלא בא ר"א אלא לומר שאין שמין אותו בניזק אלא במזיק. והא אכתי גם לפ"ז הקושיא זו עצמה במקומה עומדת. דהא כל הני תנאי דלעיל סברי דאין שמין אלא בניזק. וכמש"כ התוס' (שם ד"ה אלא) עיי"ש וברש"א שם. וא"כ עדיין קשה וכי ר"א לית לי' ככל הני תנאי. ועכצ"ל כמש"כ הר"ב ז"ר ע"פ המכילתא לפי פירושו. דגם לר"א יש חילוק בזה בין מתכוין לשאין מתכוין. דלא קאמר ר"א במזיק שמין אלא בשמתכוין וכעין הפרט. מומין הקבועין וראשי אברים ובגלוי עיי"ש. וא"כ איכא לאוקמי שאר תנאי דלא מיירו אלא בשלא במתכוין. ולא בהנך גווני. ולא פליגי עלי' דר"א. אלא דמלבד דמדברי התוס' שם לא משמע הכי עיי"ש. יותר קשה דא"כ אין צריך לזה כלל. דגם אם נימא דדברי ר"א הם כפשטן ומשמען דעין תחת עין ממש. ולא שום תשלומי ממון כלל. שפיר איכא למימר הכי דלא קאמר ר"א אלא בשמתכוין ובהני גווני דקתני במכילתא. וכל הני תנאי דלעיל לא מיירי במתכוין ובהנהו גווני. וכמו שחילק באמת בפסיקתא זוטרתא שם. ולא פליגי כל הני תנאי על ר"א אע"ג דעין תחת עין ממש דוקא קאמר. ובאמת דלפי מה שפסקו כל הפוסקים שבכל ענין אין שמין אלא בניזק ולא במזיק. ע"כ צ"ל דס"ל דר"א לחוד הוא דס"ל דבמזיק שמין אותן. אבל כל הני תנאי וסתם משנתנו פליגי עלי' בהכי. וס"ל דבכל ענין בניזק הוא דשמין. וכוותייהו קיי"ל. וא"כ הדבר תמוה דלמסקנא נמי תקשה אטו ר"א לית ליה ככל הני תנאי. ועכצ"ל אין הכי נמי. וא"כ קושיא מעיקרא ליתא. ולמה לנו לאפוקי דברי ר"א מידי פשוטן. והכי נמי קשה לאוקימתא דרבא וכמבואר:
אמנם ראיתי בילקוט (משפטים. רמז של"ח) דגירסתו שם ר"א לית ליה דכולהו תנאי וכו' עיי"ש. וכך היא הגירסא בכל ש"ס כת"י. כמש"כ בדקדוקי סופרים שם עיי"ש. ושלא כגירסא שלפנינו דגרסינן ר"א לית ליה ככל הני תנאי. ולפ"ז ניחא שפיר דודאי לא פריך על מאי דר"א פליג על כל הני תנאי דלעיל. דבזה ליכא קושיא כ"כ. דאין הכי נמי דפליג ומה בכך. אלא דפריך אטו ר"א לית ליה כל הני ראיות והוכחות של כל הני תנאי דלעיל. ונהי דפליג עלייהו. אבל מה יענה על ראיותיהם שהביאו דע"כ עין תחת עין אינו ממש אלא ממון. ועל זה משני רב אשי דודאי ראיותיהם של כל הני תנאי אין עליהן תשובה. ועיקר הדבר ודאי מוכרח הוא דבתשלומי ממון סגי. ור"א דפליג עלייהו לא אתי אלא לומר דעין תחת עין ממש. דמעיקר דינא נתחייב המזיק עין ממש תחת עין הניזק. אלא דסגי ליה בכופר. כדילפינן לעיל בברייתא מדכתיב לא תקחו כופר לנפש רוצח וגו'. לנפש רוצח אי אתה לוקח כופר אבל אתה לוקח כופר לראשי אברים שאין חוזרין. והילכך אין שמין אותו בניזק כדס"ל לכל הני תנאי. משום דס"ל דעין תחת עין לא עין ממש קאמר קרא אלא ממון. ומעיקר דינא אין על המזיק אלא תשלומי ממון תחת עינו של ניזק. וא"כ אין לשום אותו אלא בניזק. שהרי דמי עינו הוא משלם. אלא במזיק שיימינן משום דעין תחת עין ממש קאמר קרא. אלא שהתורה נתנה רשות למזיק לשלם כופר דמי עינו שיכול לפדות את עינו בדמים. וא"כ בדמזיק שמין. ובהכי אתי שפיר מאי דקשה טובא לרב אשי היכי מתפרש אליבי' מאי דקאמר ר"א בהדיא עין תחת עין ממש. כיון שאין עליו לשלם אלא דמים. ואע"ג דבעינו של מזיק שיימינן. מ"מ אין זה עין ממש תחת עין הניזק. כיון דמ"מ דמים הוא דמשתלם. וכבר נדחק בזה בפירש"י שם (ד"ה אלא במזיק) שכתב וז"ל והיינו ממש דקאמר עינו של מזיק נישומי' תחת עינו של ניזק עכ"ל עיי"ש. ואין זה מובן אטו קרא בשומא מיירי. הרי קרא בעיקר הגמול ותשלומי הנזק הוא דמיירי. דכתיב ואם אסון יהיה ונתתה נפש תחת נפש עין תחת עין וגו'. וכתיב ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו שבר תחת שבר עין תחת עין וגו'. ואין שום רמז בקרא לשומא דנימא דעל השומא הוא דקאי. אלא דכיון דגמרינן מקרא דסגי בממון. ממילא מבואר דאי אפשר לתשלומי ממון בלא שומא. אבל בקרא לא מיירי בהכי כלל. ועוד כיון דלר"א מעיקר דינא הוא דבדמזיק שמין. היכי שייך לומר דקאמר קרא שנשום עינו של מזיק תחת עינו של ניזק. הרי בעינו של ניזק אכתי לא נזכר שומא כלל בשום דוכתא. והיכי יתכן לומר שצריך לשום עינו של מזיק תחת עין הניזק. גם לפירש"י צריך לפרש עין תחת עין ממש דקאמר ר"א בענין אחר מפירושו בכל הסוגיא דהתם. שפירושו בכל מקום כפשוטו ומשמעו. וזה ודאי דחוק הרבה. אבל ע"פ מה שביארנו ודאי דברי ר"א דקאמר עין תחת עין ממש הוא כפשוטו. וכפירושו בכולה סוגיא דהתם. משום דס"ל לר"א דמעיקר דינא ודאי אם סימא את עינו מסמא את עינו. כפשטי' דקרא עין תחת עין ממש. אלא דמודה ר"א דמצי למיפרק נפשי' בדמים תחת עינו. כדנפק"ל מדכתיב לא תקחו כופר לנפש רוצח וגו' אבל אתה לוקח כופר לראשי אברים שאינן חוזרין. והיינו דקאמר רב אשי אליבא דר"א לומר שאין שמין אותו בניזק אלא במזיק וכמו שביארנו. ואפשר דלר"א אין ה"נ שאם לא רצה לשלם בשום ענין. מסמין את עינו כעיקר דינו. וזה קרוב לדעת הראב"ע ז"ל (פרשת משפטים). והרמב"ן ז"ל שם הביאו בתוספת ביאור. וז"ל ואמר ר"א כי כוונת הכתוב לומר שהוא חייב בכך אם לא יתן כפרו. והכתוב אסר עלינו שלא נקח כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות אבל נקח כופר ממי שהוא רשע לכרות אבר מאבריו. ולכן לא נכרות אותו לעולם. אבל ישלם כדי דמיו. ואם אין לו יהיה עליו חוב עד שתשיג ידו ונגאל עכ"ל עיי"ש. והן הן דברי ר"א לפי שינויא דרב אשי וכמו שנתבאר:
ומעתה עפ"ז נכונים היטב דברי הר"ש הגדול ז"ל באזהרותיו ודברי הפסיקתא זוטרתא. וס"ל דהלכה כר"א משום דחזינן דאמוראי רבא ואביי ורב אשי מפרשי טעמי'. וכיו"ב ממש כתב הכ"מ (פ"ה מהלכות עבדים הט"ו) אליבא דהרמב"ם ז"ל עיי"ש. ואין שום סתירה לדבריהם מסוגיא דתלמודא שם. אלא דבפסיקתא זוטרתא הוסיף ע"פ המכילתא לחלק בין מתכוין לשאין מתכוין. דבשאין מתכוין מעיקר דינא אין לו לשלם אלא ממון כמו מכה בהמה. אבל מתכוין מעיקר דינא מיחייב עין תחת עין ממש. אלא שהתורה נתנה לו רשות לשלם כופר. ואם בשום ענין אין לפרוע ממנו הכופר. קאי על עיקר דינו לשלם עין ממש תחת עין. וזו היא ג"כ דעת התרגום אונקלוס ודעת הר"ש הגדול ז"ל. ובהכי ניחא נמי שפיר שלא יהיו דברי הפסיקתא זוטרתא סותרים זה את זה. דבפרשת אמור כתב וז"ל שבר תחת שבר יכול ממש. הרי שהיה סומא וסימא איך מקיים בו עין תחת עין אין לי אלא ממון וכו'. וכן הוא אומר ולא תקחו כופר וגו' אבל לאברין אתה לוקח כופר עכ"ל עיי"ש. ולכאורה דבריו סותרים זא"ז תכלית סתירה אבל לפמש"כ ניחא שפיר. ומש"כ שם יכול ממש כונתו יכול ממש דוקא. ואין לו תקנה אחרת כלל. הרי שהיה סומא מאי איכא למימר. אלא ודאי יש לו תקנה בכופר ממון. ועכ"פ מבואר דדברי המכילתא אין סותרים לתלמודין. ודברי ר"ש הגדול ז"ל באזהרות אתה הנתלת נכונים: