ומשחית עין. פרשת יציאת עבד כנעני לחפשי בראשי אברים. מדכתיב (פ' משפטים) וכי יכה איש עין עבדו וגו' לחפשי ישלחנו. וכל ראשי אברים בכלל זה. ושן ועין מיצרך צריכי כדדרשינן פ"ק דקידושין (כ"ד ע"א) ובמכילתא (משפטים שם). ולזאת לא הזכיר רבינו הגאון ז"ל כאן אלא עין בלבד שכתוב ראשון בקרא. כדי שלא יהא משמע דהנך תרתי דוקא. ובאזהרותיו שע"פ עשה"ד הזכיר שניהם. שן ועין. וז"ל שם פיארה חיפש שן ועין. אף אתה מיוסרך אל תעבידנו. אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו עכ"ל. וכוונתו שלתפארת האומה הישראלית נתן להם ה' חקים ומשפטים צדיקים כאלו. שאע"פ שנתקלל כנען עבד עבדים יהיה וגו'. מ"מ צוה לתת להם חופשה בשביל הפלת שן או עין לבד. ולזאת אף אתה תלמוד מזה כי אף אם לפעמים יסר ייסרך ה' אלקיך. לא מוסר אכזרי הוא זה לרעתך. אך לטובתך לכפרה על חטאתיך ולהטיב אחריתך. ויסוריך אלה יוציאוך לחפשי משפלותך אשר נפלת בה ע"י מעשיך הרעים בעיני ה'. וזהו שכתב מיוסרך אל תעבידנו. כלומר ממה שיסרך תצא לך תועלת לבל תהיה אצלו שפל ונבזה כעבד. ודבריו אלו הם ע"פ מה שאמרו במכילתא (משפטים סופ"ז) ובפ"ק דברכות (ה' ע"א) ומתורתך תלמדנו. דבר זה מתורתך תלמדנו קל וחומר משן ועין מה שן ועין שהן אחד מאבריו של אדם עבד יוצא בהן לחירות. יסורין שממרקין כל גופו של אדם על אחת כו"כ עיי"ש. ולפי ששם לא כתבה אלא בדרך תוכחה בעלמא. ועיקר המצוה לא כתב בפירוש אלא ברמיזא. לכן לא דקדק כ"כ וכתב שן ועין ככתוב בקרא. משא"כ כאן שלא כתב אלא עיקר המצוה. לכן דקדק יותר בדבריו להלכה כדכתיבנא. ומה שמנאה במספר הפרשיות. היינו משום דאורחא דמילתא שאין האדון מוציא את עבדו לחפשי בענין זה אלא בע"כ בכפייה ע"פ הצבור וב"ד. וא"כ אין מצוה זו מוטלת אלא עליהם שהכח בידם להכריח את האדון לכך:
והנה הבה"ג והר"א הזקן והר"ש בן גבירול ז"ל לא מנו כלל פרשה זו במנין הפרשיות שלהם. וגם הרמב"ם ז"ל לא מנה מצוה זו. והכניסה בכלל עשה דלעולם בהם תעבודו (עשין רל"ה). וז"ל שם שצונו בדין עבד כנעני. והוא שנעבוד בו לעולם ושאין לו חירות אלא בשן ועין. וה"ה לשאר אברים שאינן חוזרין וכו'. והוא אמרו לעולם בהם תעבודו. וכתיב וכי יכה איש וגו'. ולשון גמרא כל המשחרר עבדו עובר בעשה דכתיב לעולם בהם תעבודו. ובא בתורה שהוא משתחרר בשן ועין וכו' עכ"ל עיי"ש. וכן כתב בחבורו הגדול ברמזי המצות שבריש הלכות עבדים (מצוה י"א) וז"ל לעבוד בעבד כנעני לעולם אלא א"כ הפיל לו אדוניו אחד מראשי אבריו עכ"ל עיי"ש. וכך הם דברי החנוך (מצוה שמ"ז) עיי"ש. ואמנם גם לפ"ז דברי רבינו הגאון ז"ל כאן נכונים. דלשיטתו אזיל שלא מנה עשה דלעולם בהם תעבודו. וכבר ביארנו טעמו לעיל (סוף מנין העשין בח"א) עיי"ש. ולכך ע"כ הוכרח למנות מצוה זו דשן ועין בפ"ע. וכן באזהרות אתה הנחלת לר"ש הגדול ז"ל לא מנה עשה דלעולם בהם תעבודו. אלא עשה דיציאתו בשן ועין וראשי אברים עיי"ש. ונטה בזה מדעת. הבה"ג ז"ל והלך בעקבי רבינו הגאון ז"ל כאן. וגם באזהרות הר"י אלברגלוני ז"ל מנה פרשה זו במנין הפרשיות שלו. אע"פ שמנה ג"כ עשה דלעולם בהם תעבודו במנין העשין שלו עיי"ש ובמש"כ הרש"ך ז"ל בנתיב מצותיך (דף מ' ע"א). ומש"כ שם בענין עשה דלעולם בהם תעבודו. אשתמיטתי' סוגיא דרפ"ק דסוטה (ג' ע"ב) עיי"ש. ודעת הר"י אלברגלוני ז"ל בזה היא כדעת הרמב"ן ז"ל (בסה"מ שם) שהשיג על הרמב"ם ז"ל בזה. וכתב וז"ל לפי דעתי ששתים מצות הן שנצטוינו שנעבוד בכנעני לעולם ולא נשחרר אותו בחנם. ונצטוינו עוד שאם נפיל את שנו או עינו יהי' בן חורין וכו'. וכמו שהנשואין והגירושין שתי מצות כן אלו בשוה וכו' עכ"ל עיי"ש. והרב מג"א שם השיב על הרמב"ן ז"ל וכתב וז"ל נראה לי שהנכון כדברי הרב ששניהם מצוה אחת. שהרי מבורר הוא זה שיציאת עבד כנעני בהפלת אחד מאבריו הוא אחד מהדינים השייכים בו ולא יבא במנין. כאשר יסד לנו הרב בשורש השביעי שאין למנות דקדוקי המצות וכו'. ואין זה דומה למצות נשואין וגירושין. כי מצות הגירושין אינה דין מדיני הנשואין ולכן נמנו שתים. אמנם כאן אחת היא עכ"ל. וגם לפי דבריו דברי רבינו הגאון ז"ל כאן נכונים. דלשיטתו אזיל דלא ס"ל בכל כיוצא בו כמו שהשריש הרמב"ם ז"ל שם. וכמו שביארנו בכמה דוכתי ובמבוא (סי' ז') בשורש זה עיי"ש. ועיקר דברי המג"א אינני רואה בהם ממש כלל. ודברי הרמב"ן ז"ל נכונים ומוכרחים. דודאי אם איתא דיציאת העבד לחפשי בראשי אברים אינה אלא אחד מדקדוקי מצות לעולם בהם תעבודו. לומר שאין לו חירות אלא בראשי אברים. א"כ הכי נמי יציאת האשה מרשות בעלה להיותה מותרת להנשא לאחר. אית לן למימר שאינה אלא אחד מדקדוקי מצות נשואין שאוסרין אותה על הכל. ואין שום טעם לחלק ביניהן:
ואמנם לכאורה בעיקר הדבר יש להביא ראי' מבוארת לדעת הרמב"ם ז"ל מדתניא במכילתא (משפטים פ"ט) וכי יכה איש את עין עבדו למה נאמר. לפי שהוא אומר לעולם בהם תעבודו שומע אני אף הפיל את שנו וסימא את עינו ת"ל וכי יכה איש וגו'. והרי הכתוב מוציא עבדו הכנעני מכללו להחמיר עליו שהוא יוצא בראשי אברים. לכך נאמרה פרשה זו עיי"ש. הרי להדיא דפרשה זו דיציאת העבדים בראשי אברים לא נאמרה אלא כדי לפרש ולבאר ביותר ביאור עשה דלעולם בהם תעבודו. וא"כ ודאי אין זו אלא אחד מדקדוקי מצות לעולם בהם תעבודו. ואין למנותה מצוה בפ"ע. וא"כ אע"ג דעיקר השגת הרמב"ן ז"ל במקומה עומדת דא"כ גם נשואין וגירושין יש למנותן מצוה אחת. שהרי שם מפורש בקרא גופא דגירושין בספר כריתות לא נאמרה אלא כדי להוציא מכלל הנשואין. דבפרשת נשואין עצמה כתיבא מצות גירושין. דכתיב (פ' תצא) כי יקח איש אשה ובעלה והיה אם לא תמצא חן בעיניו וגו' וכתב לה ספר כריתות וגו'. אלא דמ"מ השגה זו תסוב גם על הרמב"ן ז"ל גופי'. שהרי גם הרמב"ן ז"ל מנה נשואין וגירושין בשתי מצות. וכיון דבמכילתא מבואר דפרשת יציאת העבד בראשי אברים לא נאמרה אלא לפרש מצות לעולם בהם תעבודו. וא"כ אינה אלא דקדוקי מצוה זו. א"כ גם גירושין אית לן למימר שאינן אלא דקדוקי מצות הנשואין. כמש"כ הרמב"ן ז"ל גופי' שאין לחלק ביניהן. ומ"מ לרבינו הגאון ז"ל אין מזה מקום קושיא כלל. דלשיטתו אזיל דלא מנה עשה דלעולם בהם תעבודו. וס"ל דלאו עשה היא כלל מדאורייתא. ולא קאמר קרא אלא שיש לאדון הזכות לעבוד בו לעולם. וכמו שנתבאר לעיל (ח"א סוף העשין) עיי"ש. וגם עשה דנשואי אשה לא מנה. אלא עשה דפו"ר. כמו שנתבאר לעיל (עשין ס"ט) עיי"ש. וא"כ עכ"פ ליכא מצד זה שום גמגום כלל במה שמנה כאן פרשת יציאת עבדים כנענים בראשי אברים. ובמה שמנה (עשין ע"ג) עשה דגירושין. וגם בלא"ה אין לזה מקום כלל לשיטתו דלית ליה בכל כיו"ב כשיטת הרמב"ם ז"ל וסייעתו (בשורש שביעי) וכמשכ"ל. ולשיטתו כל כיו"ב אינו בכלל דקדוק מצוה. ונמנה שפיר מצוה בפ"ע. אבל להרמב"ן ז"ל דקאי בזה בשיטת הרמב"ם ז"ל צ"ע לכאורה. מיהו לפי גירסת הילקוט שם לא קאי במכילתא שם על קרא דלעולם בהם תעבודו אלא על קרא דוהתנחלתם אותם וגו' עיי"ש. וא"כ לק"מ כמבואר. וגם לפי הגירסא שלפנינו בלא"ה דברי המכילתא לפום פשטא דברייתא תמוה מאוד. דהרי ודאי עיקרא דדינא דיציאה בראשי אברים מיצרך צריך. ולא שמענוהו משום דוכתא אחרינא כלל. ומאי קאמר למה נאמר. וכבר עמדו בזה כל המפרשים שם ופירשוה כל אחד כדרכו. ועכ"פ לפי כל הפירושים ליכא קושיא על הרמב"ן ז"ל ולא סייעתא להרמב"ם ז"ל. כמבואר להמעיין בדבריהם עיי"ש ואין להאריך בזה:
וראיתי להרשב"ץ ז"ל (בזה"ר עשין סי' י"ח) שהביא דברי הרמב"ם בזה ואח"כ הביא כל דברי הרמב"ן שמשיג עליו. ומשמע מדבריו שם שמסכים לדעת הרמב"ן עיי"ש. אלא שבקונטרס אחרון שם הכריע שלא כדעת הרמב"ן משום שלא מצינו בפירוש לחכמים ז"ל שיזכירוה מצוה פרטית עיי"ש בדבריו. ודבריו ז"ל נפלאים בזה מאוד בעיני אטו כל המצות שמנו הרמב"ם ז"ל וסייעתו ומכללם גם הרשב"ץ ז"ל גופי' מצינו לחז"ל שיזכירום בפירוש למצות פרטיות. הא ודאי ליתא כלל. ובכל המצות שנמנו נמצאו מעטים מאוד מצות כאלו כידוע. ואין כדאי להאריך בזה. ודברי הרשב"ץ ז"ל אלו אינם אלא תימא. וכיון דבעיקר הדבר לא מצא שום תשובה על דברי הרמב"ן ז"ל. ודאי דברי הרמב"ן ז"ל מוכרחים שיש למנותה מצוה בפ"ע. וכמו שמנאוה ג"כ רבינו הגאון ז"ל וסייעתו. והנה הרמב"ן ז"ל שם כתב עוד וז"ל אבל לא תעלה על דעתך באמרי שהיא מצוה. שיהיה בעליו מצווה להוציאו לחירות אחרי השחיתו את עינו והפיל את שנו. שהרי (רז"ל) בעלי הקבלה אומרים שהוא קנס. ואין מצות עשה קנס. שאין לומר במה שנצטוינו מאת האל יתעלה לעשותו. שיהיה קנס בשום פנים. אבל הענין הזה הוא דין מן הדינין שנצטוינו לשלם לעבד כנעני שחרור גופו בדמי עינו ושנו. ומעת עמדו עם בעליו בב"ד ישחררו אותו בתשלומי הנזק. ומ"מ מצוה בפ"ע תמנה ככל הדינין שמנה הרב. וכגון מצות הגירושין עכ"ל. ולפי דבריו אלו אפשר לומר בפשיטות הטעם שמנאה רבינו הגאון ז"ל במספר הפרשיות. משום שאין זו מצות האדון אלא מצות הצבור והב"ד. וראיתי להרב מג"א שם שהשיב על דבריו וז"ל ומה שאמר הרמב"ן כי היא צווי לדיינין לשחרר אותו. נ"ל שהוא צווי לבעליו ממש שכן כתוב לחפשי ישלחנו. ועל הבעלים דבר הכתוב עכ"ל עיי"ש. ואין דבריו מוכרחין דודאי אי הוה כתיב קרא לנוכח לחפשי תשלחנו. הוה משמע דמצות הבעלים היא. אבל כיון דלא כתיב אלא בלשון נסתר. לחפשי ישלחנו. אפשר לומר דלב"ד דבר הכתוב. שיכריחו את האדון להוציאו לחפשי ולא ישתעבד בו יותר מעתה. והרבה כיו"ב בקרא. כמו בעל הבור ישלם. מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם. חמשה בקר ישלם. ישלם שנים. לרעהו. שכל אלו אינם מצות עשה להמשלם עצמו. אלא לב"ד דבר הכתוב. שכשיבואו לפני ב"ד יחייבוהו לשלם ויכריחוהו לכך אם ימאן לשלם כמשפטו. אלא דמש"כ. הרמב"ן ז"ל להכריח כן ממה שאמרו חז"ל שהוא קנס. והחליט לומר דבשום פנים לא יתכן לומר דמצות עשה שנצטוינו לעשותה תהיה קנס. לענ"ד יש לדון בזה. ועי' בתשובות הרדב"ז (ח"א סי' י"ט) ובמש"כ בזה לעיל (לאוין רע"ו רע"ז) ואכמ"ל בזה. וגם מש"כ הרמב"ן ז"ל דיציאת עבד כנעני בראשי אברים לחפשי. הוא דין מן הדינין שנצטוינו לשלם לעבד כנעני שחרור גופו בדמי עינו ושנו. הוא תמוה לכאורה טובא. דהרי משנה ערוכה היא (פרק החובל פ"ז ע"א) דתנן החובל. בעבד כנעני שלו פטור מכולן עיי"ש ובמש"כ התוס' שם (ד"ה בעבד) ובשאר ראשונים שם. ולא שייכי שום תשלומי דמי נזק בעבד כנעני מן האדון. והיאך יתכן לומר דשחרור גופו הוא במקום תשלומי דמי עינו ושנו וע"כ כולו אינו אלא קנס בעלמא. ואין כאן מקום לתשלומי דמים כלל. ודברי הרמב"ן ז"ל צ"ע אצלי כעת. ומ"מ נתבאר דדברי רבינו הגאון ז"ל כאן נכונים מכל צד. ועי' לקמן בסמוך מש"כ שם עוד בענין מצוה זו: