גמרא שמא נתרצה הבן לא אמרינן נ"ב ביאור הא דקאמר שמא נתרצה הבן לא אמרינן לאו דוקא הוא דאין לפרש כמו שמא נתרצה האב דמאיזה טעם אין לחוש וכי בעבור שהוא דייק לא נוכל לומר שהוא נתרצה דשמא דייק ונתרצה ואין לומר דהכי פירושו מאחר ששמע ושתק לא אמרינן דנתרצה דבשלמא גבי האב אפשר דנתרצה והא דשתיק משום דמרתח שנתקדשה שלא לרצונו מה שאין שייך לומר הכא דא"כ מה מסיק ודלמא שליח שויה מכ"ש דלא אמרינן הכי מאחר ששתק ולא אמר לשום אדם שנתרצה כבר בכך ועוד דוחק לומר דהאי עובדא איירי דוקא דשתק ולא נתרצה אף בסוף ע"כ נראה דהכא איירי שנתרצה בודאי מיד כששמע רק דלא מהני מאחר דלא מנאו שליח ואין ביד האב לקדש אשה לבנו בשלמא גבי בת היכא דנתרצה חלו הקדושין למפרע וכאילו מחל והפקיר זכות שיש לו עליה וכן כתב הרא"ש ז"ל אבל בבן אפילו נתרצה אח"כ הבן אינו מועיל דצריך שיעשה את אביו שליח א"ל רבנן לרבא ודלמא שליח שויה כו' עד ודלמא ארצויה ארציה קמיה ושתק כלומר גילה הבן דעתו לאביו שהיה חפץ בה וכיון שחפץ בה וזכות הוא לו דזכין לאדם שלא בפניו הוי כאילו עשה האב שליח לקדש לו עכ"ל וא"כ האי דקאמר שמא נתרצה הבן כו' לאו דוקא הוא והוי כאילו אמר נתרצה הבן לא אמרינן ואגב שיטפא דאמר גבי אב שמא אמר גבי הבן נמי שמא ומ"מ נראה גם ליישב לישנא דשמא וה"ק בוודאי הריצוי דבן שהוא בסוף לא מועיל למפרע מה אתה אומר שמא היה מרוצה אף מתחלה לזאת האשה מאחר דנתרצה בהדיא לבסוף וא"כ זכה לו האב שלא בפניו והוי כאילו שלוחו דזכיה מטעם שליחות איתרבי כמ"ש הרא"ש לעיל מש"ה אמר שמא נתרצה הבן כלומר מקודם לא אמרינן בענין זה שיהא שלוחו מאחר דדייק ונסיב מסתמא לא נתרצה רצוי גמור אם לא שיעשה שליח ומסיק שפיר ודלמא שויה שליח בפרט מאחר דנתרצה להדיא לבסוף כו' עד דלמא ארצויה כו' כלומר והוי שליח ומשני בפי' אמר מר דאין חוששין להא דשמואל לומר שמא נתרצה על הספק אם לא שנשמע בפי' שנתרצה אח"כ האב דאז אמרינן כאילו נתרצה למפרע ה"נ לא אמרינן מן הסתם דנתרצה הכי מקודם באופן ריצוי גמור אם לא שנשמע בפירוש שעשה שליח ממש או דרך ריצוי קמיה אב דהוי כשליח ממש אבל מן הסתם לא אמרינן הכי נ"ל: