גמרא טעמא דמכחשתו הא שתקה תצא והאמר כו' שתקה לאו ממש שתקה דאם כן נימא דשתיקה כהודאה דמי אלא דאמרה לא ידעי ליה ומגופא אלא מכחשתו תנא לא תקשי ליה דאימא דהיינו באומרת דידעי ליה או שתקה ממש דשתיקה כהודאה דמיא ולכך תצא ולכך קאמר מדיוקא דמכחשתו ממש קאמר מוכח הא אפילו אמרה איני יודע אם זה הוא דתצא והאמר עולא כו' ויש לדקדק דאי מלתא דשמואל לא מכחשתו דתצא היינו אפי' אמרה דלא ידעי ליה א"כ תוקמא מלתא דשמואל בפשיטות ומיירי בנשאת מתחלה שלא ברשות בב' עדים ואחר כך באו ב' עדים ואומרים שזה שבא הוא בעלה אם מכחשתו ואומרת דלא ידעי ליה דה"ל תרי ותרי והבא עליה באשם תלוי אבל במכחשתו ואומרת ברי לא תצא בשנישאת לאחד מעידיה וכדלעיל ויש ליישב דידע ש"ס דמלתא דשמואל לא שנו אלא כו' מתאמרה ארישא דמתני' דאיירי בשנשאת בע"א ודו"ק:
בפרש"י בד"ה אלא לאו כו' שהיה חי באותה שעה ומת ולא רצה להוציא משום זונה כו' עכ"ל דאי לאו בכה"ג שמת אלא משום חי גם עכשיו א"כ איסור א"א הוא ולא איסור כהונה מקרי למילף מוקדשתו וק"ל:
[בתד"ה והבא עליה וכו' הא מחייב מיתת ב"ד ומ"ש באשם תלוי היינו באינש דעלמא שבא בשוגג וע"ז מקשי התוספות הא חייב חטאת ולא מיתה וק"ל מהר"ם יצ"ו]: