(ב) הוי מגיד מראשית אחרית. אפי' במעשה האדם שהבחירה נתונה לו לאדם. מ"מ אין נעלם מידיעתו יתברך סוף דעת האדם:
(ג) שהוא חפץ להצדיק את בריותיו. ולכן צוה ליתן מופת לפרעה והיה מתרה בו בעת המכות:
(ד) חמ"ו כו' בסימן כו' כיון ששגרו כו' נטלו אותו סימן כו'. אפשר סימן זה היה שפסוקים אלו נשגרו בפיהם ברוה"ק נפלו לתוך פיהן (ואפשר היה זה דאקריינהו פסוקי אלו בחלמייהו או השכימו ונפלו לתוך פיהם דאמרינן בברכות ה"ז נבואה קטנה) או מה ששמעו גבריאל עונה אחריהן נטלו לסימן (וע' יד"מ שכתב שהיה ליל פסח וכ"ה לקמן ס"פ י"ח. אבל בשה"ר פ"ז אמרו שהיה ביוהכ"פ) וכאן משמע שירדו בסימן הבטחה שינצלו. אבל בשה"ר שם אמרו שהקב"ה השיב להן ע"י יחזקאל שלא יתקיים עליהם ואמרו המוסר עצמו ע"מ לעשות לו נס אין עושין לו נס (ועי' בב"ר פנ"ו ובספרי האזינו ס"פ ש"ו) ובפסחים (קי"ח.) איתא ג"כ שחמ"ו אמרו פסוקים אלו בירידתן ע"ש:
(ה) אנשי מופת אלו חמ"ו. בסנהדרין (צ"ג.) דרשו כן עליהם על שנעשה בהם מופת ההצלה מכבשן האש. ועי' בב"ר שם. וכאן דרש מופת לשון סימן כמו תנו לכם מופת דהכא: