פרש"י ד"ה בחורשי' קאכל כו' מוטמן ביערים כו' פי' ומש"ה אינו מתיירא ממלכות פרס להקדימו ע"כ עלה על דעתו לשאול הי מינייהו חשיב לפי ס"ד דלא ידעינן מגז"ש דטומאתו טומאתו וגם מבכל קודש לא תגע דקאי אאכילה דקדש מדאיתקש למקדש דאיירי בדבר שיש בו נטילת נשמה כמבואר למעיין במכות שם ורמזוה תוס' ד"ה מקיש וכו' וא"כ לפי ס"ד דלא ידע מכל זה ע"כ הבין דהזהיר וענש בקדש מבקדשים לא יאכל וא"נ דקרא בתרומה איירי כפירש"י ד"ה תרומה מ"מ פשטי' דקרא ע"כ בקדש ממש איירי מק"ו דתרומה וגם אין מקרא יוצא מידי פשוטו ותרומה לא אקרי קדש סתם ושפיר מצינו שהזהיר וענש בקדש ואפ"ה התם במכות לא הוי מצי ר' יוחנן ור"ל לאתויי מהך קרא אקדש ואתרומה משום דהתם אמתני' דאלו הן הלוקין קאי ואין מזהירין מן הדין משא"כ דאעונש כרת קאי לא בעי טפי מהך אזהרה ללמוד בנין אב. וא"נ ממשמעותא דקרא ידעינן ולא מדין מ"מ לא הוי ידעינן אלא עד הערב שמש ולא הוי ידעינן מחוסר כפורים לכן מייתי ר"י ור"ל דרשות דעדיפי אבל הכא לא אתאינן לכך:
בד"ה אימא תרומה כו' אבל אין לפרש אימא דוקא תרומה כו' וצריך להבין באמת מדוע לא קשיא ליה הכי דדוקא תרומה בעולה ויורד אבל טומאות מקדש וקדשיו דבכרת בחטאת קבוע הוא ככל חייבי כריתות ואולי כמ"ש פני יהושע דבדין הוא דתרומה יהיה באשם דנילף חטא חטא ממעילה אלא מדאיצטרך בה למעוטי תרומה (ולמסקנא איצטרך גז"ש למעוטי תרומה כמ"ש תוס' ד"ה אתיא טומאתו כו') ש"מ דלאו בר אשם הוא ואם כן כל כמה דלא ידעינן מדרשא דבה למעוטי מסברא ה"ל למימר דתרומה באשם מעילה ומש"ה מקשה הש"ס ואימא תרומה דענש והזהיר משום דעכ"פ ע"כ מרבי קרא נגד הכלל שבידינו דחייבי כריתות בחטאת קבועה וקרא מרבי להו בעולה ויורד ה"נ נימא תרומה אע"פ שהי' ראוי להיות באשם וכיון דשקולים הם יבואו שניהם. ולא היה אפשר להקשות דוקא תרומה ולא טומאות מקדש דמאי אולמא האי מהאי אבל לבתר דמסיק בה למעוטי א"כ ליתא נמי באשם מעילות כמ"ש הפני יהושע הנ"ל שפיר הקשה ואימא למעוטי מקדש דלא סגי ליה בעולה ויורד כו' ודוק:
בא"ד וה"נ דהו"מ למפרך ואימא טמא ששימש. היה מקום אתנו לומר דבלא הך שהקדימו פירש אימא נמי תרומה לא הוה מצי להקשות אימא טמא ששימש משום דמסתמא ידע שנטמא דמשום הכי יצא בלא שהיי' (ודוחק לומר שאירע לו כך) ואם כן לא משכחת ליה העלם טומאה וקרא כתיב ונעלם והוא טמא אבל השתא שכ' דקו' הש"ס ואימא נמי תרומה וא"כ ה"נ הוה מצי להקשות ואימא נמי טמא ששימש נהי דלא משכחת העלם טומאה כ"א העלם עבודה מ"מ כיון דונעלם והוא טמא שייך באחריני לא איכפת לן:
הדר חזינא דלאו מילתא היא דאמרי בשנבין מאי צורך להו שיצא בלא שהיה ולא נימא שלא ידע שנטמא ויצא בשהיי' ועבד עבודה גמורה ואתא קרא לחייבו שתי' משום מקדש ומשום עבודה וצ"ל דמ"מ אינו חייב אלא אחד בשני זיתי חלב בהעלם אחת דתרווייהו מחד קרא נפקא מקדש וטמא ששמש:
והשתא אי הוה קו' הש"ס דמקדש וקדשיו יהיה בחטאת קבוע וטמא ששמש לבד בעולה ויורד שפיר הו"מ איירי בהעלם טומאה ושהה ולחייבו ב' חטאת קבועה משום מקדש ועולה ויורד משום טמא ששמש והוה קשה אפי' בלא הך הקדמה וק"ל:
בא"ד ומטומאת כהנים לא מצי למפרך כו' בפני יהושע הקשה דה"ל למפרך מטמא שאכל מעשר שהוא בלאו כמו שמקשין מטומאות כהנים דהוי נמי רק לאו בעלמא. ואפשר לתרץ עי' בחולין פרק גיד הנשה ק"א ע"א דלא משכחת ליה טמא שאכל את הטהור דכיון שנגע בו טמאהו אלא שאין איסור טומאת בשר חל על טומאת הגוף אף ע"פ שטומאת בשר חמירי שאין לו טהרה במקוה מ"מ טומאות הגוף נמי חמור שיש בו מיתה ע"ש ובתוס' שם ד"ה שפיר כו' דלא איירי בתחב לו חבירו לתוך פיו ע"ש וא"כ במעשר ודאי חל נמי טומאת הפירות וחייב שתים שהרי חמירי דלית להו טהרה במקוה וא"ל טומאת הגוף חמיר שבמיתה ז"א דליתא אלא בלאו בעלמא ואם כן לא שייך כפרה במחצה אלאו דידיה ולא אלאו דמעשר טמא וא"ל דלכפר נמי אאידך לאו ז"א כיון דקרא איירי נמי ממקדש וקדשיו ותרומה לפי הה"א ושם אינו מכפר כ"א אטומאת גברא ולא אטומאת בשר דאינו חל כלל א"כ ה"ה במעשר נמי כנלפע"ד ודו"ק:
בא"ד והכא כתיב שרץ ונבלה עכ"ל רבים תמהים הא עכ"פ איירי נמי במקדש וקדשיו דשייך בשרץ ונבלה ולפע"ד דאמקשן לא קשה להו כל כך חדא מינייהו נקט דחמיר טפי וכמ"ש תוס' לקמן ז' ע"ב ד"ה יש לי כו' ועיקר קושייתם אהתרצן מאי בה למעוטי דילמא ממעטין טמא ששימש ולא תרומה ועל זה תירצו דאיתקשו להדדי וכיון דנימעט חדא ממילא אימעט אידך והדר הקשו מכהנים דממעטו מבה ועדיין נרבי תרומה וע"ז שפיר משני דמיעוטא דבה קאי אכל הטומאות דכתיב בקרא שכן משמעות פשטי' לכל טומאתו אשר יטמא בה מכל טומאה האמורות יטמא בה למעוטי ומכ"ש לדרש תורת כהנים כל טומאתו לרבות בועלי נדות וע"ז קאי בה ולא שייך בכהנים ועי' פרש"י בחומש ודוק:
גמ' לא אשכחן עון מיתה דחייב עליה קרבן בפני יהושע תמה דקארי לה מאי קארי לה והלא באותו המקרא נכתב שבועות העדות ושבועות בטוי ולפע"ד דהוה ס"ל דחיוב חטאת נהי דעיקרו תלוי בחייבי כריתות דילפינן מע"ז מ"מ בעינן נמי מלקות דהרי פסח ומילה נמי מחייבי כריתות הם ואינם בני קרבן מפני שאין בהם לאו והוה ס"ל דתלוי במלקות (ואפשר דלהוי דומיא דע"ז קצת שיש בו עונש ב"ד נהי דלא בעינן מיתה ממש מ"מ עונש ב"ד בעינן עי' מסכת שבת פרק כלל גדול סוגיא דמונבז מ"ש תוספות שם וביבמות סוגיא דעליה) ולכן נהי דמצינו בשבועות עדות ובטוי דיצא מהכלל דמביאים קרבן אף ע"ג דלית בהו כרת מ"מ אית בהו מלקות משא"כ תרומה דלית בהו אלא מיתה ולא מלקות דדוקא חייבי כריתות שלקו נפטרו ולא חייבי מיתה בידי שמים אלא שזה ע"כ ליתא שהרי בשבועה דלהבא איכא נמי שאכל ולא אכל דהוה לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו וה"נ שבועות העדות נהי כשנשבע שאינו יודע לו עדות הוה שבועה לשעבר וחייב מלקות משום שבועות שוא מ"מ כשחבירו משביעו מחייב נמי בשבועות עדות דכתיב ושמע קול אלה ואינו חייב מלקות כ"א כשנשבע בעצמו והיינו דמקשה עולה ויורד ניתי מידי דהוה אשמיעת קול דייקא דשמע שבועה מפה חבירו דלית ביה מלקות ובטוי שפתים דייקא דלית ביה מעשה כגון שאוכל ולא אוכל דלית ביה כ"א בטוי שפתים בעלמא ולא לקי ומייתי קרבן ודו"ק: