מ"ש רישא דפטור ומ"ש סיפא דחייב נלפע"ד לפי דפשיטא להמקשן דנבלות נמי מיקרי אינן ראויה לאכילה הא דלא נקט נמי ברישא נבלות וטריפות משום דאז הו"א דפטור משום מושבע ועומד מהר סיני אבל ראוי' לאכילה הוה לכן תנן שאין ראויה לאכילה להודיעם הטעם דפטור ולק"מ רק מ"ש רישא ומ"ש סיפא אך לבתר דמשני רישא בסתם וסיפא במפרש קשה דה"ל למיתני בהדיא ברישא נבלות וטריפות דליכא למיטעי משום מושבע ועומד דהשתא בסיפא דבמפרש חייב כ"ש בסתם דהוה כולל וע"כ נדע דמשום אינן ראויה לאכילה פטר ליה ולכן מציינן תוס' רישא וכו' להקשות אהתרצן ולא אהמקשן ואולי יש לכוון זה בלשון הש"ס הא לא קשיא ופרש"י אם קו' אחרת אין כאן וכו' כוונתו שע"י תירוצו יקשה קו' תוס' מדוע לא נקט נמי ברישא נבילות וטריפות וק"ל ובקונטרס דבר טוב הארכתי בזה באנפין שונין:
אמנם כן יש לפקפק על האמור דאכתי לק"מ דאי הוה נקט ברישא נבילות ה"א בהיפוך רישא במפרש ולכן פטור מושבע ועומד וסיפא בסתם ומשו"ה חייב דכולל ולא הוה ידעינן דאינן ראויה לאכילה:
מיהו לפע"ד דבלא"ה פשיטא להש"ס דרישא בסתם וסיפא במפרש מדנקט ברישא ושתה משקין שאינן ראוים לשתי' וקשה משקין מאן דכר שמי' וע"כ משום דשתי' בכלל אכילה (אע"ג דהש"ס דחה לעיל דלמא דאמר תרתי לא אוכל ולא אשתה שינויי' דחיקא הוא למימר דממתני' לא מוכח מידי מ"מ האמת כדברי רב אשי) ואם כן ע"כ מיירי בסתם שלא אוכל דאזי שתי' בכלל אכילה וסיפא דלא נקט בגוונא דרישא ושתה יין שנתנסך או דם ע"כ מיירי במפרש שלא אוכל נבילות דתו אין שתי' בכלל כנלפע"ד. ועוד אכתוב מזה אי"ה ודו"ק:
ד"ה בכולל כו' ואין להקשות דלוקי כולה במפרש. לפמ"ש לעיל בסמוך דרישא לא מצי איירי במפרש לק"מ:
והנה לריש לקיש קשה דלוקמי כולה בסתם (דהא לית ליה כולל בשבועות) ורישא באינו מפרש חצי שיעור וסיפא במפרש חצי שיעור דהשתא א"ש דפטור ברישא דוקא באינו ראויה אבל בראויה חייב שהרי נשבע גם עליהם. לכן נלפע"ד ברור בכוונת תי' תוס' דלא כמו שהבין המהרש"א אלא כוונתם דאם כן אמאי נקט אינו ראויה משמע דמטעם אינו ראויה אתאינן עלה בלא"ה נמי פטור משום מושבע ועומד ודו"ק:
ד"ה דמוקי ליה וכו' וא"ת ולוקמי במפורש וד"ה כו' והרשב"א תי' דר"ל גופיה מוקי מתני' בסתם וכר"ע משום דלשון מתני' משמע בסתם דוקא ותמה על תוס' זה דהא ר' יוחנן נמי מוקי ליה במפרש שלא אוכל נבלות אע"ג שאינו מרומז במתני' ולפמ"ש לעיל דמפרש נבלות שפיר מרומז מדנקט ברישא שתה משקין ולא בסיפא משא"כ מפרש חצי שיעור אין לו רמז במשנתינו כלל ופשוט:
בא"ד ויש לומר במפרש לא מיתוקמא מתני' כר"ע דמשמע הא סתם פטור עכ"ל צ"ע טובא דהשתא נמי דמוקי בכולל שחוטה ונבלה ע"כ צא אתי' כר"ע דלדידיה אפי' בנבלה לחוד חייל משום דמחייב בשבועה במשהו. ולפע"ד נ"ל דודאי ר' יוחנן דלא מוקי מתני' במפרש חצי שיעור לא קשה כלל דכך לי מפרש חצי שיעור כמפרש נבלה שחוטה ואי הוה מוקי ליה במפרש חצי שיעור היה קשה איפכא לוקי בכולל (אדרבה לפמ"ש לעיל זה מפורש יותר במתני') ואינו מרויח אלא משום דר"ל מוקי בסתם אליבא דר"ע וא"ש טפי דלא מרמז המתני' כלל מחצי שיעור משום דלא מחית נפשיה לפלוגתא והניח הדבר סתם לרבנן במפרש ולר"ע בסתם למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה כך היה אפשר לומר אבל זהו ליתא דלפע"ד פשוט דנהי דס"ל לר"ע דלחייב בכ"ש דוקא בנשבע על דבר היתר אבל בנבלה לא משום דדעתו אאיסורא ולא משתבע אהתירא כלל כמ"ש תוס' לקמן בשמעתין ד"ה אלא כדרבא וכן נמי בשלא כדרך הנאתן וע"כ מודה ר"ל דמיירי מתני' בכולל שחוטה ולכן דעתו אהיתירא ונאסר גם בנבלה בכ"ש ובשלא כדרך אכילתו וא"כ טפי עדיף לר' יוחנן למוקי בכולל כיון דע"כ בלא"ה איירי בכולל שחוטה דאל"ה לא אתי' בסתם כר"ע וזהו לא קשה לוקמה במפרש ח"ש ולא בכולל ז"א קו' דמה לי מפרש ח"ש או מפרש שחוטה ונבלה וכנ"ל:
ודע דלפע"ד לר"ע לא מחייב בשלא כדרך אכילתן כ"א במפרש נבלה ושחיטה דבנבלה לחוד אמרינן דעתו אאיסורא ובשחוטה לחוד אמרינן אמידי דאכלי אינשי משתבע ולא אשלא כד"א אבל כיון דמשתבע אנבלה אע"ג דלא אכלי אינשי מחייב בשלא כד"א דאי לא תימא הכי אלא משום דמפרש שכד"א חייב בסתם נמי חייב אם כן בעפר נמי לחייב דמפרש עפר חייב ולא אתי' רישא דמתני כר"ע ודו"ק:
בסוף הדבור עי' מהרש"ל והמהרש"א ז"ל הקשה עליו מנ"ל דלר"ש מחייב בשלא כד"א דהא לרבנן ח"ש אסור מן התורה ושלא כד"א מותר מן התורה ולפע"ד מ"מ אין תפיסה על התוס' דאיכא למימר כשם דלדידן נפקא מכל חלב לאסור ח"ש מן התורה כמבואר ר"פ יוה"כ ה"ה לר"ש דס"ל כל שהוא למלקות אייתרא ליה כל חלב לשלא כד"א ואיסורא מיהו איכא מדאורייתא ותו לא חיילי שבועה עלייהו דה"ל מושבע ועומד. מיהו המהרש"ל כ' בהדיא דחייב לר"ש משמע מלקות נמי מחייב וי"ל דלעולם מסברא שלא כד"א וח"ש שוין ומשו"ה מחייב ר"ש בתרווייהו ולרבנן דאין אכילה פחות מכזית תרווייהו מותרין אלא דמ"מ חצי שיעור אסור משום דחזי לאיצטרופי וזה לא שייך בשלא כד"א ודו"ק. ובקד"ט הארכתי:
גמ' בכולל דברים האסורים. לפע"ד היה נ"ל דהא דקיי"ל בכל דוכתי דאיסור חע"א בכולל מטעם חצי שיעור נגע בו דע"י שכולל עם האיסור דבר היתר אפשר לצרף חצי שיעור מזה ומזה ולפ"ז ר"ש דאית ליה כ"ש למלקות ע"כ לית ליה כולל והא דמקשה הש"ס לקמן אלא לר' יוחנן מ"ט דר"ש אע"ג דפשיטא דלית ליה כולל מדס"ל כ"ש למלקות מ"מ קשה דהכא ה"ל לחול משום דחמיר מנבלה דמייתי קרבן אשבועה בשלמא לר"ש איכא למימר מה"ט עצמו דבאיסור הבא ע"י עצמו לא מהני אפי' חמור אבל לר' יוחנן דלית ליה הך סברא קשה מ"ש מנבלה ביוה"כ דיוה"כ חמיר ואפ"ה אינו חל ויש לישב בזה לשון הש"ס בשלמא לר"ל משו"ה פטור ר"ש פי' משום הכי בעצמו דאיסור הבא מאליו דסליק מיניה. אלא דקשה דלא היה לו לר' יוחנן לאוקמי בכולל תיפוק ליה משום דחמור חייל וצ"ל דס"ל דוקא כולל בחמיר חל עי' פג"ה ק"א ע"א ועי' עוד שם ק"ג ע"א תוס' ד"ה מ"ס כו' יש לישב קו' בזה ודוק. ועוד נכתב מזה לקמן אי"ה: