ד"ה מי לא מודה ריב"ז וכו' פירש"י תמוה כאשר הקשו בתוס' ולפע"ד ס"ל כשיטת הרמב"ם פ"ב מהו' ממרים דגזירה שפשטה בכל ישראל אפי' בטיל הטעם בעי' ב"ד גדול לבטל והיינו דקאמר רבא מי לא מודה ריב"ז שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה שאז מקדמת דנא הי' שניהם קדושה א' בכל ישראל אפי' במקום שהב"ד יושבי' ואינו דומה לב' י"ט של גליות דאי לאו דמנהג אבותינו בידינו דלמא גזרה מלכות גזירה לא היינו עושי' כ"א יום א' וכבר נתקשה בזה הכ"מ שם. ולפענ"ד לק"מ דלא נתפשטה התקנה בכל ישראל ואפי' בגולה לא נתפשטה היכי דמטו שלוחי' כדלעיל ולכן כיון שבטל הטעם סגי במנין קטן ולק"מ אבל בר"ה וכשבאו עדי' מן המנחה ולמעלה שאז אפי' בא"י ואפי' במקום שהב"ד יושבי' הי' עושי' ב' ימים והי' קדושה א' וה"ל פשטה בכל ישראל. א"כ אע"פ שבטיל הטעם לא בטיל התקנה ע"י ריב"ז שהי' קטן מן הראשונים מתקני התקנה הלז כמ"ש לעיל בסמוך. ונהי דלענין למנות י"ט מיום ראשון הו"מ לשנות תקנה ראשונה משום דתקון המועדות בב"ד שבזמן ההוא תלוי לשנות אפי' מדין תורה כדכתיב אתם ואפי' מזידין ומכ"ש לשנות תקנה ראשונה. אבל להתיר עשיית מלאכה ביום שני או לאכול בו ביצה זה לא יתכן כיון שפשט איסורו בכל ישראל וא"ש פירש"י. והתוס' שהקשו על רש"י לשיטתי' אזלי דממ"ש פ' השולח ל"ו ע"ב משמע דלית להו כרמב"ם אלא אפי' פשט איסורו בכל ישראל נמי סגי בגדול וה"ה אם בטל הטעם סגי בקטן ושפיר הקשו מנ"ל לרבא הא דמודה ריב"ז ורש"י מצי סבר כרמב"ם כנ"ל וא"ש. ואולי מודה רש"י דכל הנהו אמוראי דפליגי ארבא בשמעתין. היינו טעמיי' דס"ל כשיטת התוס'. וכאשר הביאו סעד לדבריהם שם מהירושלמי. ולכן לא חשו לפשיטותי' של רבא מי לא מודה ר' יוחנן בן זכאי וק"ל. ועיי' בסמוך אי"ה: