וקראת לשבת עונג. רוצה לומר בשלמא קביעות דחצר בפירי תלי' וכיון שלא נגמרה מלאכתן לא נקבעו ע"י החצר משא"כ קביעת דשבת באדם האוכל תלי' שהוא לו לעונג וכיון שהוא מתענג בפירות שלא נגמרה מלאכתן היינו עונג שלו:
אהודנו לאל משגבי ומושיעי. אשר הי' עמדי בפרק רביעי. אנא אלקי קדושי. כבודי ומרים ראשי. עזרני בפרק חמישי:
משילין וכו'. א"נ התם היינו טעמא ד' וה' קופות שרי משום שבת דחמירי וכו'. להרז"ה ריש מכילתין דליכא למימר הכי אלא במאי דאסר בלא"ה בשבת ע"ש אבל המותר בשבת פשיטא דאסור בי"ט דליכא מידי דבשבת שרי ובי"ט אסור צריכי' לדחוק ולחלק דהכא בין בשבת ובין בי"ט שרי אלא דהקילו בשיעורא בשבת ד' וה' קופו' ובי"ט רק קופה א' אבל גוף הטורח והטלטול שרי' הכא והכא ולא דמי למוקצה דמותר לגמרי בשבת ולא שייך למיסרי' בי"ט לגמרי ודוחק:
ונ"ל דלא שייך למימר י"ט דקיל וכו' ושבת דחמיר וכו'. אלא בדבר דשבת וי"ט שוין מן התורה כגון הכא בטירחא יתירה דלענין מ"ע של מנוחה ושביתה שבת וי"ט שוין הכא והכא כתיב תשבות וכל הטלטולים והטרחות אסמכוה רבנן אהני קראי ובזה שבת וי"ט שוין דתרווייהו דאורייתא. א"כ י"ל רבנן החמירו בי"ט טפי מבשבת דלא ליתי' לזלזולי בי"ט אבל לקמן בסמוך גבי אשווי גומות דמשום בנין הוא ובשבת איסור דאורייתא הוא. ובי"ט ליכא אלא עובדא דחול כמ"ש תוס' שבת צ"ה ע"א ד"ה והרודה אין סברא להחמיר בי"ט מבשבת וליכא מידי דבשבת שרי ובי"ט אסור ע"כ אמרי' בהיפוך שבת דחמיר אסור וי"ט דקיל שרי ואפשר ליישב גם הרז"ה הנ"ל בזה דמוקצה עיקרו מטעם הוצאה דבשבת איכא איסור דאורייתא ובי"ט שרי' מטעם מתוך וא"כ יפה כתב הרז"ה דלענין מוקצה ליכא מידי דבשבת שרי ובי"ט אסור. ויש לדחות דנהי דמוקצה דטלטול שרשו משום הוצאה אבל מוקצה דביצה דאכילה שרשו משום הכנה וי"ט ושבת שוין בקרא דוהכינו עתו"ס פ"ק ב' ע"ב ד"ה והיה וכו' ע"ש: