נוטל אדם קיסם וכו' מ"ש תוס' משבת פרק המוציא יפה כ' במגיני שלמה דהתם הקו' מרבנן דברייתא ולא מר"א ע"ש. ומ"ש תוס' לחלק בין אכילה דאדם קובע לו מקום וכו' כדמחלק התם לא זכיתי להבין דמיון זה דהתם קאמר דמשום כבוד הבריות התירו לו איסו' טלטול דרבנן ודוקא במה שלא הי' הוא יכול לחוס על כבוד כי אין אדם קובע לו מקום לבית הכסא ולא הו"מ להכין לו אבנים באותו מקום מאתמול. ע"כ התירו לו ולאפוקי לאכילה אדם קובע לו מקום והי' לו לחוס על כבוד עצמו ולהכין לו מאתמול וכיון דאיהו לא חס על כבוד עצמו אנן נמי לא נחוס אבל הכא מה כבוד הבריות שייך במדורה טפי מאכילה שנתיר לו אי' טלטול מוקצה כיון שלא ידע באיזה מקום יעשה מדורה וצ"ע. מ"ש רש"י וז"ל דאפליג רבנן בברייתא בגמ' עכ"ל ולא מייתי מרבנן דמתני' דסד"א לא פליגי אלא בגבוב להדלקה אבל לחצוץ מודו לר"א משום כבוד הבריות לכן מייתי מרבנן דברייתא דפליגי להדי' בחציצת שיניו. ומ"ש תוס' סוף ד"ה וחכ"א גזירה שמא יקטום עכ"ל נ"ל דרש"י לא ניחא לי' למימר דמיחלפא שיטתי' דר"א דלדדי' הקוטם לחצוץ סופג מ' ואפ"ה לא גזר שמא יקטום ורבנן דאין בו אלא שבות יגזרו שמא יקטום אתמהה אע"כ במוקצה פליגי ופירש"י ובזה י"ל קצת ועוד אר"א עומד אדם על המוקצה לקמן ל"ד ע"א ורש"י ותוס' שם ד"ה ועוד וכו' ע"ש וי"ל הכא מיירי ממחלפא שיטתי' דר"א דמחמיר בקטימה לחצוץ מקיל במגבב לחצוץ ורבנן בהפוך. ומטעם שכתבתי דפלוגתתם בהכנה. מ"מ מיחזי כאלו מחלפא שיטתי' וכן לקמן כמ"ש תוספות שם ל"ד ע"ב ד"ה ואומר מכאן וכו' ע"ש וק"ל: