מביאין שלמים ואין סומכי' עליהם. מסקנת ההלכה משמע כר' יוחנן דחגיגה ט"ז ע"ב דמשום שבות אוסר ב"ש סמיכה אבל מדינא בעי סמיכה וכפירש"י במתני' וכמ"ש תוס' לקמן כ' ע"א ד"ה דלא גמרי וכו' ע"ש א"כ כיון דקי"ל דה"ל כאלו לא כיפר נהי דאין סמיכה מעכב כפרה מ"מ ה"ל כאלו לא כיפר וקי"ל נמי תיכף לסמיכה שחיטה וכמ"ש וביאר כל זה רמב"ם פ"ג ממעה"ק הלכה י"א א"כ נהי דמטעם איסור י"ט ס"ל ב"ש מביאי' שלמים מ"מ כל בעל נפש מדבית שמאי לא יביא שלמיו בי"ט בלי סמיכה וימתין עד אחר י"ט ויביא בימי תשלומין ויסמוך תיכף לשחיטה וא"ש פירש"י במשנת חגיגה י"ז ע"א וע"ש בתוס' ד"ה יום טבוח וכו' ומיהו בירושלמי וכו' ע"ש וק"ל:
תנאי שקלת מעלמא צל"ע מ"ט לא מייתי תנאי ר"ע ור' ישמעאל דס"פ ואלו קשרי' ודחו התלמידי' דהתם י"ל שלמי נדבה לכ"ע קרבי' ולא פליגי אלא בעולת נדבה ואפשר כי כן הוא. ואעתיק פה לשון מכילתא פ' בא ד"א מגיד שאינו נשרף עד ששה עשר ר' ישמעאל אומר אינו צריך הרי הוא אומר כל מלאכה לא יעשה בהם. שריפה מעין מלאכה הוא. מה ת"ל עד בוקר שאם חל ששה עשר להיות בשבת מגיד שאינו נשרף עד אור י"ז. ר' יונתן אומר אינו צריך ומה אם במקום שכל אוכל נפש דוחה אין שריפת נותר דוחה י"ט. מקום שאין מקצת אוכל נפש דוחה את השבת אין דין שלא תהא שריפת נותר דוחה אותו ומה ת"ל עד בוקר בא הכתוב ליתן תחום לבוקרו של בוקר עכ"ל לענינינו ועיי' בזית רענן שנדחק למצוא מקום לדר' ישמעאל איך ס"ד דלדחות י"ט לא צריך קרא ולדחות שבת צריך קרא. ולפע"ד אין זה פשוט כל כך דלא נשרף נותר ביום האסור בעשיית מלאכה די"ל עפ"י מ"ש תוס' ביומא מ"ו ע"א סוף ד"ה אבל לא משלה בהן האור וכו' וז"ל איכא לאוקמא קרא לדמיסתבר דהיינו סמוך לבוקר כי מסדר מערכה דיומי' וכיון דבלא"ה מבעיר אש המערכה לצורך תמידין דיומא אמרי' דקרא דלא תבערו אתא למישרי איברי' ופדרי' דחול וכו' ע"ש מבואר מדבריהם דבשעה שניתן שבת לדחות לקרבנות והיינו כל זמן הקטרת התמידין והמוספין קיל לן שבת באותה שעה להקטרת איברי חול אפי' כיון דבלא"ה ניתן שבת לדחות באותה שעה ולפ"ז הי' מקום לטעות דבאותה שעה מותר נמי לשרוף נותר של קרבן פסח ועיי' לשון רש"י פסחי' פ"ג ע"ב ד"ה ולא עולת חול בי"ט ע"ש דרש"י מדמה נותר של פסח לעולת חול בשבת וה"א כי היכי דעולת חול בשבת מותר באותה שעה שניתן שבת לדחות לצורכי קרבנות דיומ' ה"נ נדחה לענין שריפת נותר קמ"ל ליתן לו בוקר שני לשריפתו דוקא במזבח עצמו ניתן לדחות ולא בחולין כן י"ל קו' ר' ישמעאל למה לי קרא הא שריפה מלאכה הוא י"ל כנ"ל. אמנם היינו בשבת דדחוי' היא עבודת הקרבנות שהרי לא הותרה אלא לצורך היום ותו לא שפיר י"ל כנ"ל הואיל ונדחה ידחה גם לזה אך בי"ט לר' ישמעאל דס"ל ס"פ אלו קשרי' הנ"ל דנו"נ אפי' עולות שאינן של י"ט קרבי' בי"ט כדמוכח שם ע"כ ס"ל דה"ל אכילת מזבח בי"ט כאכילת הדיוט שלא יהא שולחנך מלא ושולחן רבך ריקם וכסברת אבא שאול לקמן ביצה כ' ע"ב ואכילת הדיוט בי"ט הותרה ולא דחוי' כמ"ש לעיל בשיטת מהר"מ שברא"ש ספיה"כ ושהוא שיטת תוס' וכיון שהותרה נימא מה שהותרה הותרה היינו אוכל נפש ואכילת מזבח אבל לא נותר וסברא זו מבוארת בדברי רבא שבזבחי' ל"ב ע"ב ע"ש ומשו"ה ס"ל לר' ישמעאל דלשריפת נותר דאסור בי"ט לא צריך קרא כי איצטרוך קרא לשבת וכנ"ל. אך ר' יהונתן דמכילתא ס"ל נו"נ אין קרבי' בי"ט א"כ מה שמקריבי' תמידי' ומוספי' בי"ט הוא מטעם דחיה וה"א דהואיל ואידחו אידחו וי"ט ושבת שוין ומיהו קשה מ"ט שביק ר' יהונתן האי דרשא ודרש ליתן תחום לבוקרו של בוקר ואולי ס"ל דכל עבודה בשבת וי"ט הותרה וכן איתא שם ס"פ טרף בקלפי טומאה דחוי שבת הותרה. אלא דלשון זה צ"ע בדוכתי' טובא ואין כאן מקום להאריך יותר: