קנה לכל. פי' בביאת שוגג ושאינו מתכוין וקנה לכל דבר ממש ליורשה לטמא לה ולשאר הדברים שאדם זוכה באשתו והכי נמי מוכח לקמן ולעיל נמי בפ"ד אחין (דף כ"ט) אמרינן לענין ליורשה ולטמא לה השתא לא עבד בה מאמר כתיב יבמה יבא עליה בע"כ וכו' ושמואל אמר לא קנה אלא לדברים האמורין בפרשה אבל לא ליורשה ולשאר דברים.
והאי דפרישו בגמרא פלוגתייהו בתרומה ללישנא קמא לומר דמודה שמואל במן הנשואין שאוכלת אע"פ שלא קנה לשאר דברים וטעמא דמילתא משום דתרומה משעת קנין אוכלת מן התורה והרי קנאה להתחייב עליה משום אשת איש כיון שפוטרת צרה ויוצאה בגט ואם מת שני ויש לו בנים פטורה היא עצמה דנהי דאין עושה נשואין גמורין קנין כאירוסין עושה ודאי וללישנא בתרא במן האירוסין מודה רב דלא אכלה ואע"ג דקנה לשאר כל הדברים וטעמא דמילתא משום דגזרינן בה שלא יאמרו נשואין שלא מדעת מאכילין כדאמרינן בנשואי חרש אכל משאכלה ברשות הבעל לא גזרו בה, כנ"ל.
ודוקא בביאת שוגג ומזיד אבל בהעראה במתכוין דכולי עלמא קנה שהרי אף באשה לבעלה קונה לכל דבר ומצינו לכל התורה שריבה אותה.
אלא שבירושלמי (ו,א) העמידו מחלוקתן בהעראה וראיתי בהלכות של רבינו ז"ל ששנאה בתוך דיני העראה נראה שסמך לו על הירושלמי וכך גורסין שם מה קנה שמואל אמר לדברים האמורין בפרשה כו' ורבי יוחנן אמר כל הדברים אמר רבי יצחק בן אלעזר מה פליגין בשהערה בה אבל גמר את הביאה כל עמה מודו שקנה בכל הדברים אמר ר' יוסי מתניתא אמרה כן כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר אמר ר' מתתיא תפתר שבא עליה בבית אביה אבל אם בא עליה בבית חמיה כולי עלמא מודו שקנה כל הדברים, זו היא גרסת ירושלמי.
וקשה לי, וכי צריך ראיה שהגומר ביאה ביבמתו לדעת קנה כל הדברים ונ"ל שעל ביאת שגגות אמרו כדפרישית אלא שהי' ר' יצחק בן אלעזר סבור דלא חלק שמואל [אלא] על העראה של שגגות אבל גמר ביאה אפילו שוגג קנה לכל ומייתי ראיה מכנסה הרי היא כאשתו דכל כניסה במשמע ור' מתתיא דחי לה במכניסה לביתו ולא אתיא בגמרא דילן דחופה מאי עבדא ביבמין ומ"מ אין לפרש גמרא דילן אלא בביאת שגגות אבל במערה ודאי כגומר הוא וקיימא לן כרב דאמר קנה לכל.
ולא הספיק לכונסה עד שנתחרש אינה אוכלת. מפרש לקמן דגזרינן נשואי חרש אטו קדושי חרש, פי' דאלו מדינא אכיל דכיון שכנסה עמו לחופה אע"פ שאינו קונה לו מן הדין כיון דמן התורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה אלא שמא ימזגו לה כוס בבית חמי' ותשקנה לאחיה ולאחותה והכא כיון שכנסה מ"מ אין לחוש לכך ואי משום סמפון ליכא אלא שיש לחוש שמא יתפקח ויטעון משום סמפון והא מילתא דלא שכיחא היא ולא גזרו בה רבנן אלא משום קדושי חרש גזרו ור' נתן לא גזר.
והא דאמרינן כל ביאה שהבעל מאכיל בה. לאו בביאה בלחוד אלא כל ביאת קדושין שהבעל מאכיל בשבילה על ידי חופה יבם מאכיל בה אי נמי כגון שהכניסה לחופה ובא עליה לשום קדושין שבביאה זו נעשית נשואה ומאכיל בה.