והא דאמרינן מוהרקייהו דהני בספטא דמלכא מנח דצריכי גיטא דחרותא. אפשר שהטבילום הלוקחים לשום עבדות שלא מדעתם והכי בעי מיניה מי אמרינן עבדים הם למלך יהיה ליה כקונה עבד מן העכו"ם ומטבילו אפילו בעל כרחו אי דילמא אין קנין המלך שבהם כלום ואין כפותן עושה אותן עבדים כלל וזה אינו מחוור שהיה לו לישאל בתוך זמן אם הם עבדים או עכו"ם וי"ל דעדיפא מיניה בעי וחד טעמא הוא.
ויש לפרשה משום דקנין המלך עדיף דמשוי להו עבדים בלא טבילה משום דכיון דמקבלים הם מלכותו ומקבלין הם גזרותיו הרי הם כנמכרים לדעת עצמם והוה ליה [קנין] על גופם והיינו דקאמר מיהרקייהו דהני בספטא דמלכא מנח וכיון דגופא משתעבד לכרגא הפורע מס שלהם כלוקח גופם מהם דהא לדידהו משתרשי זוזי ואינהו פרעי להו חובם וזהו הנכון.
ובתוספות מפרשים שהם עצמם הלכו לרב פפא ושעבדו לו עצמן לכרגא שלהם ושאל אם הוא כמוכרין גופן או שעבוד בעלמא לפרעון הדמים ופשיט ליה דמכירת הגוף.
הא דאמר רבא הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד. כתב רש"י ז"ל דוקא הקדש מזבח דהויא קדושת הגוף ופקע לשעבודא קמא אבל קדושת בדק הבית לא מפקע כדתנן (בעירובין דף כ"ג) מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו וכן פר"ח ז"ל.
ורבינו ת"ם ז"ל הקשה דהא מכר נמי מפקיע וא"כ מצינו כח הדיוט חמור מכח הקדש (בב"ק דף י"א ול"ג) שאלו עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בעל חוב גובה ממנו ואלו הקדישו לבדק הבית בעל חוב גובה ממנו ומה לי מכרו להדיוט ומה לי מכרו לשמים.
ולדידי לא קשיא לי דכי אמרינן הקדש מזבח מפקיע והקדש בדק הבית אינו מפקיע בדאקני לי' מטלטלי אגב מקרקעי דגבי הדיוט גבי מטלטלי ומקרקעי בדאיתא בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף מ"ד) דמדינא טריף ואין הקדש בדק הבית מפקיע את הדין וגבי הקדש מזבח מפקיע השעבוד אבל בדנא אקני לי' מטלטלי באגב ההיא לאו משום הפקעה הוא אלא מדינא לא גבי משום דלית לי' קנא ואפילו ממקבלי מתנה לא גבי וה"ה להקדש וכל שכן מלקוחות ואי שעבודא דאורייתא כדין טריף בעל חוב מהקדש דמים מקרקעי ומטלטלי דאגבן ומן התורה אפילו בלא אגב טריף ואי שעבודא לאו דאורייתא בעל חוב מהקדש דמים מדרבנן הוא [דטריף] כתקנתא דטריף מן הלקוחות מ"מ קדושת הגוף וכל דלית לי' תקנה בפדיון כגון איסורא דמת וחמץ מפקיעין שעבוד מן התורה דאיסורא דחאיל לא פקע.
ויש אומרים דלגבי הדיוט לא גבי משום דלית לי' קלא ואיכא פסידא ללקוחות ואפילו למקבל מתנה משום דאי לאו דעבד לי' נייח נפשא לא הוי יהיב לי' מתנה והויא לה מתנה כמכר אבל לגבי הקדש ליכא למימר הכי וזיל בתר טעמא ולאו מילתא היא דלא פלוג רבנן.
ואיכא נמי דקשי לי' מדתני רב תחליפא בר מערבא קמי דר' אבוה בפרק המניח (בבא קמא דף ל"ג) שור תם שהזיק מכרו אינו מכור הקדישו מוקדש ואיתמר עלה מכרו אינו מכור ואפילו לר' ישמעאל דהא משעבדא לי' לניזק הקדישו מוקדש ואפילו לר' עקיבא משום דר' אבוה דאמר ר' אבוה כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון וההיא ודאי כיון דמוקמינן ליה אפדיון כדר' אבוה ש"מ הקדש בדק הבית הוא ואמרינן הקדשו מוקדש אפילו לר' עקיבא משום דר' אבוה הא לר' ישמעאל דאמר בעלי חובות נינהו הקדישו מן הדין מוקדש לגמרי.
ולאו מילתא היא, דלר' ישמעאל נמי מדר' אבהו קדיש אלא אפילו לר"ע קאמרינן משום דאיתי' לטעמא אפילו לר' עקיבא תדע דהא תניא אידך התם (שם) מכרו מכור הקדישו מוקדש ומפרש לה בגמרא מכרו מכור לדידי' הקדישו מוקדש משום דר' אבהו וההיא אליבא דר' ישמעאל היא דלר' עקיבא כיון דאמר שותפי נינהו אפילו לרדיא אינו מכור דהא דידי' הוא ואפילו לא עמד בדין ואפילו לר' ישמעאל קאמרינן מוקדש משום דר' אבהו לאוקמי' אפדיון דינר בעלמא אבל מדינא לא קדיש ואי קשיא לך אי כר' ישמעאל לימא הקדישו למזבח מוקדש מן הדין ולא היה צריך לומר משום דר' אבהו לא קשיא דאי הכי ליפלוג וליתני בהקדש גופיה הקדישו לבדק הבית אינו קדוש ומאי שנא דקתני מכרו.
ויש לדחות ראי' זו שאין שום הקדש מפקיע מידי שעבוד שור תם שהזיק דאלים משאר שעבודי משום דלא מצי לסלוקה בזוזי ואפילו לר' ישמעאל כדעת מקצת חכמי הצרפתים ז"ל.
ואי קשיא לדברי רש"י ז"ל, והלא מת מפקיע מידי שעבוד כדאמרינן לקמן בפ' אלמנה לכהן גדול (יבמות דף ס"ו) בההיא איצטלא דמילתא דפרסוה אמיתנא לא קשיא דמת נמי כיון דאיסורי הנאה נינהו ולית להו פדיון כקדושת הגוף דמו דטעמא דכולהו משום דאיסורא דחאיל שעה אחת לא פקע והני כיון דממונו דמקדיש הוא חיילו עלי' ולא אתי שעבוד ומפקיע קדושי אלא קדושת דמים דכיון דפדיון מפקע ליה שעבוד דומיא דפדיון ומפקיע וכל דליתי' בפדיון בכלל הקדש דגוף הוא כדאמרינן התם (בכתובות דף נ"ט) קונמות קאמרת שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו ומהקדש נמי גמרינן דמת איתקש להקדש דגמר שם שם מעגלה ערופה במס' ע"ז (דף כ"ט).
ור"ת ז"ל פי' בספר הישר שכל הקדש מפקיע מידי שעבוד ואפילו מטלטלין ובעלי מומין שהקדישו לבדק הבית והא דתנן בערכין (דף כ"ג) מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו שאני מקרקעי דכמאן דגביא דמיא כדאמרינן בפרק המקבל (בבא מציעא דף ק"י) גבי יתומים אומרים אנו השבחנו וכו' ארעא כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגבי דמיא והכי נמי אמרינן בשנים אוחזין (דף ז') גבי מקדיש מקרקעי כי יכול להוציאה בדיינין אע"ג דלא אפקה ברשותא דמרה קיימא והא דאמרינן בפרק אע"פ (כתובות דף נ"ט) קונמות קאמרת שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו הכי קאמר כמקדש גוף הידים דמי וחייל עלייהו נדר מהשתא דמפקיע מידי שעבוד אלא דאלמוה רבנן לשעבודי' דבעל במעשה ידי' ולא בידי' עצמן ואף על גב דמהשתא לא קדושי לקמי' קדוש, זהו תורף פירושו של רבינו תם ז"ל.
ואין דבריו נכונים כאן לפי דעתי, דכי איתמר בפרק המקבל נכסי בחזקת בעל חוב קיימא לא איתמר אלא בדשוי' ניהלי' אפותיקי מפורש שאין היורשין יכולין לסלקו והיינו דאמרינן כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגביא דמיא אבל בדלא שוי' ניהלי' אפותיקי מפורש לאו כמאן דגביא דמיא והכי מוכחא שמעתא התם וכך פרש"י ז"ל וההיא נמי דאיתמר בפרק שנים אוחזין אע"ג דלא אפקה ברשותה דמרא קיימא בארעא דידי' היא אבל בשל לוה לאו כמאן דגביא היא דמלוה לא מצי מקדיש ולא מזבין ואע"ג דגבו בחובו בסוף דקיימא לן בעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה כדאיתא בפרק כל שעה (פסחים דף ל"א) וה"ה דלוה מצי מקדיש ומצו מזבין אלא דאי לא פרע לי' אתי וטריף.
ובמקצת נוסחי כתיב פירושא דקמאי בפרק אעפ"י דלא מיתמר קדושת דמים משום קושיא דמוסיף עוד דינר ופודה וכו' ידחה הרב ז"ל קדושת דמים דההיא היינו קדושת קרקעות דלעולם תורת דמים עליהן אבל בקדושת מטלטלין קדושת הגוף היא שיש מהן ראוין למזבח ויש מהן ראויין לשקע בבנין ואין טענה זו כלום דעבד ובהמה טמאה מאי איכא למימר אלא גמרא דקמאי היא דדוקא בקדושת הגוף מפקיע אבל קדושת דמים אינו מפקיע.
ואי קשיא ולימני נמי רבא מת ועכו"ם שמפקיעין כההיא דבפרק אלמנה לכהן גדול איכא למימר היינו הקדש דמהתם גמרינן כדכתבינן לעיל א"נ היינו חמץ דהיינו איסורי הנאה.
אבל עכו"ם גופיה. ופי' כיון דקני ליה קנין הגוף בלא טבילה צריך גט שחרור ומספקא לי מילתא כיון דעכו"ם ליתיה כלל בתורת גיטין היכי אית ליה יד בשלמא עבד שטבל הא איתי' במצות וגמרי לה מאשה וגיטו וידו באין כאחד לשחרור אלא עכו"ם היכי מקבלו ליה ועוד מנא לן שטר בעכו"ם מלה לה גמר מאשה וגבי האי דליתי' כלל במצות ליכא ג"ש.
ואיכא למימר כיון דקנוי הוא קנין הגוף כעבד דמי שצריך שטר וקונה עצמו בשטר ע"י אחרים דקיימא לן זכות הוא לעבד שיצא מתחת יד רבו ואע"ג דליתי' בתורת שליחות כלל הך זכיי' לאו מדין שליחות נתרבה והכי משמע בקדושין (דף כ"ג) ואכתי לא שמיע לי דהא עכו"ם לא קני בשטר אלא כל קנינו בכסף כדאיתא בפ"ק דקדושין (דף י"ד) אלא ודאי בכסף על ידי אחרים שקבלת רבו גרמה לו ויוצא הוא אפילו שלא מדעתו וזהו הדרך שמוציאתו מידי ספק.
ומדברי ר' משה הספרדי ז"ל נראה שאף העבד שהוא עודנו עכו"ם ייצא בגט על ידי עצמו ויש בו בית מיחוש.
מסרי' ניהלייהו לרבינא ולרב אחא. פי' לדידהו מסרי' שיטבילוהו עם אחר לשם עבדות דכיון דעכשיו מתחייב במצות צריך הוא לטבול בפני שלשה וכן כתב הרב ר' משה הספרדי ז"ל ואין העבד טובל אלא בפני ג' וביום שמקצת גירות הוא ואיכא מ"ד לא בעי אלא ב' ולאו מילתא היא וכ' הר"ר יהודה הנשיא אלברצלוני ז"ל שהרב מברך על הטבילה שהוא צריך לה ולא העבד ולאו מילתא היא שהעבד הוא שעושה מצוה ונכנס תחת כנפי השכינה במקצת מצות והוא צריך לברך.
שכן מצינו באבותינו שמלו ולא טבלו. כתב רש"י ז"ל כשמלו בימי משה כשיצאו ממצרים ויצאו מכלל בני נח לקבל תורה וליכנס תחת כנפי השכינה ותמיהא לן מנ"ל דאיכא מילה כשבאו ליכנס תחת כנפי השכינה ובפ"ד מחוסרי כפרה (דף ט' ] אמרינן בשלמא מילה דכתיב כי מולים היו כל העם היוצאים אי נמי מהכא ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך אלא דמהכא לא משמע מילה בשעת מתן תורה.
ואיפשר שבשעה שאמר להם משה כל ערל לא יאכל בו מלו עצמן או הטיפו דם ברית מן המולים וע"מ ליכנס במצוה זו מעתה תחת כנפי השכינה ולקבל עליהם כל מה שיצום מלו עצמן ותניא במכילתא (פ' בא פ' ה') היה ר' מתיא בן חרש אומר הרי הוא אומר ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים הגיעה שבועה שנשבע הקב"ה לאברהם אבינו שהוא גואל את בניו ולא היה להם מצות שיתעסקו בהם כדי שיגאלו שנאמר שדים נכונו ושעריך צמח ואת ערום ועריה עריה מכל המצות נתן להם הקב"ה ב' מצות מצות פסח ומצות מילה שיתעסקו בהם כדי שיגאלו שנאמר ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך וכו' פי' שני דמים דם הפסח ודם המילה וההוא קרא אחרינא דמייתי בכריתות מדכתיב כי מולים היו משמע לי' כשיצאו מלו מדכתיב כל העם היוצא.
והרב רבי משה ז"ל כתב, מילה היתה במצרים שנאמר כל ערל לא יאכל בו מל אותם משה רבינו ע"ה שכולם בטלו ברית מילה במצרים חוץ משבטו של לוי שנאמר ובריתך ינצורו ע"כ ואם כן שבט לוי האיך נכנסו תחת כנפי השכינה אלא הטיפו מהם דם ברית.
ולי נראה דמדין מילה אינן חייבין להטיף דהא מלו ולא דמו לערבי מהול וגבעוני מהול דהתם כיון דלא מפקדי כמאן דלא מהילי דמו והכי איתא במסכת עבודת כוכבים ומזלות פרק אין מעמידין (עבודה זרה דף כ"ז) ואם תשיבני בני קטורה לא נתחייבו אלא הם הא זרעם לא נתחייבו וכן פר"ש בפרק ד' מיתות הילכך בני לוי נדונו כנשים להכנס בטבילה תחת כנפי שכינה עם המילה שלהם.