אפי' מאה תופסין בה. פי' תפיסה גמורה ולאו משום ספקא אלא כדפריש בגמ' אסברא לך טעמא דרבי יוחנן משום דמשוו אנפשייהו כשירגא דליבני וכדפי' [רש"י] ז"ל.
וק"ל כיון דשיורא הוא כדאמרינן כל גיטא דמשייר ביה לאו כלום הוא קדושי נמי לא הוו דכל קדושי דמשייר בהו לאו קדושין נינהו דהכי פשטינן בגמרא בפרק המגרש (גיטין דף פ"ב ע"ב) מדכתיב ויצאה והיתה.
ואיכא למימר ודאי קדושי דמשייר בהו שיור גמור כגון חוץ מאיש פלוני לאו קדושין נינהו, אבל הכא שיורא ליתיה אלא עד שלשים הלכך מעכשיו הם חלים וגמרי לאחר שלשים ואמרו בירוש' כל שלשים יום קונה ואינו קונה לאחר שלשים יום קונה קנין גמור אבל במגרש מעכשיו ולאח' מיתה כיון שלאחר זמן אינו זמן קדושין וגירושין וכל זמן שהוא חי שייר ולאחר מיתה אינו נגמר שאינו יכול לגרש ולא לגמור גירושין.
ולפי זה הפירוש נתברר לנו טעמו של רבא גט להוציא מיתה להוציא שהיה קשה לנו היאך עלה על דעתו לומר כן הלא מיתה אינה להוציא מיבם כדאקשי ליה אביי ומתני' במקום יבם היא והיאך טעה רבא בזה ועכשיו דפירש שהיה רבא סובר שכיון שמחיים התחילו גירושין מעכשיו יצאת מרשותו של בעל וכל שיצא' מרשותו של בעל כלל אינה מתיבמ' (ס"א מקודשת) ואעפ"י שלא (אמר) [גמר] גירושין מחיים ולא היתה מותרת להנשא לאחר מיתה מותרת (ואמר) [וגמר] להתירה לשוק שהמיתה מתרת שלא במקום יבם. וכאן מחיים יצאת מתחת זיקתו של יבם כיון שהתחילו בה גירושין ואביי אקשו ליה כיון שהוא תלה גמר גירושין במיתה ומיתה מכנסת לרשות יבם לא יצאת מרשות יבם ושיור הוא בגט עצמו ואינו גט זהו מה שנראה לי בפירו' של שמועה זו ודבר נכון הוא.
אבל יש לאומרה בלשון אחרת דרבי יוחנן סבר לה כי ההיא דבעי רבי אבא ע"כ לא אמרי רבנן התם אלא דבעינן כריתות וליכא אבל הכא קנין כל דהו כדחשו לה נמי בההיא סוגיא דאמר אביי אם תמצא לומר איתא לרבי אבא וכו' ומשום הכי סבר רבי יוחנן בכל שלשים יום קונה אעפ"י שיש בו שיור ושיוריה הוי לעולם דכי באי ק' וקדשי נמצא שיש לכל אחד ואחד שיור בקנינו לעולם ואפי' הכי הוו קדושין אבל גיטא לא הוו דבעינן כריתות ואע"ג דאמרינן אשה ולא חצי אשה הכא לאו חצאין הוא אלא חצי קנין הוא וזה כתב הרב אב ב"ד ז"ל וללשון הזה טעמא דרבא אף על גב דבעינן כריתות בגט להתירה כיון דלא משייר מידי (לא) לאחר מיתה מהשתא מתסרא ליבם ואף על גב שאין בגט זה כח להתיר ולית לן לדקדוקי בה טפי דהא אתא אביי ופרכא ואף הלשון הזה עולה כהוגן.
וההיא דאמרינן התם אלא אשת שני מתי' היכי משכחת לה וכו' במלתי' דרבי אבא קאמר אבל ודאי משכחת לה נמי בדאורייתא כדרבי יוחנן והכי אתמר בירושלמי.
ולענין הלכה ראינו לר"ח ז"ל שפסק כרבי יוחנן שאפי' ק' תופסין בה ורבינו הגדול ז"ל פסק כרב סתם וכתב במסכת גיטין אהא דתנן חולצת ולא מתיבמת משום דמספקא לן אי תנאה הוי אי חזרה הוי ואיברא סוגיין בכוליה תלמודא הכי כדאמרינן במס' ב"ב דף קל"ו ע"א התם מספקא לן אי תנאה הוי אי חזרה הוי אבל הכא ה"ק ליה גופא קני מהיום ופירי לאחר מיתה ובדוכתא במסכת גיטין דף ע"ב ע"ב לא משמע דמשום גזירה אלא משום חששא ובמסכת יבמות דף ל"א ע"ב נמי לא משכח בגמרא זיקת שני יבמין אלא מדרבנן ואלו לרבי יוחנן דאורייתא נמי משכחת לה בכה"ג ושמעתין נמי כרב דייקא ורבי יוחנן איצטריך לשנויה ולדחוקה משום גזירה ולא סמכינן אשנויי כהני וכל שכן לפי לשון אחרון שפירשתי דאין הלכה כרבי יוחנן דהא בעי ויצאה והיתה כדהדר פשט' ואעפ"י שראיתי לרב ר' משה הספרדי תלמידו ז"ל שפסק כההיא דאמרינן התם אם תמצא לומר איתא בדרבי אבא והסמיך ליה דברי רבי יוחנן שבשמוע' זו כפי פירוש האחרון שכתבתי אין לחוש כלל דלא מדחי' פשטה משום אם תמצא לומר כל שכן הכא דק"ל בכל מקום ויצאה והיתה והיא פשטה דכלהו בעי בכמה דוכתי ועוד דהתם איכא למימר נמי דאפשטא קאמר אם תמצא לומר איתא לדרבי אבא בעיי ופשטי ולא אמרי לכ"ע (לא הוו) קדושין אלא (הוו) קדושי (או) לדברי הכל וא"נ לפשטין דויצאה והיתה לרבי אליעזר הוו קדושי כדאשכחן סוגיי ובעיי טובא אליבא דיחידאי וכל שכן הכא אי לר' אליעזר אי לרבנן בעי ועוד דודאי סוגיין דרב כדפרישית ומיהו מספקא לן אי קי"ל כאביי או דלמא האי לישנא משמע תנאה ומשמע חזרה ואפי' מק' צריכה גט שלא כתב רבינו הגדול ז"ל מילתא דאביי ומשמע דהלכתא כאביי דכיון דליכא בגמרא מאן דפליג עליה אליבא דרב ע"כ כותי' ק"ל ורבינו ז"ל לאו לדחויי השמיטה אלא מפני שלא רצה לפרסם בה קולא מפני שהוא חושש לדברי מי שפסק כרבי יוחנן בכך דרכו לחוש ולהחמיר האריך עלינו את הדרך תנוח דעתו בעולם שכולו ארוך:
איכא בינייהו שפשטה ידה וקבלה קדושין לרב הונא לא הוו קדושי. פירוש (כנ"ל) [כלל], ולרב יהודה הוו קדושי פי' קדושי ספק דאמרי לקמן בשמעתין ולרב יהודה אדמפליג במהיום ולאחר מיתה ליפלוג בע"מ ופירש רש"י ז"ל דהוי גט ואינו גט אלמא לרב יהודה ספוקי מספקא ליה אי משמע מעכשיו או לא והא דאמרינן לקמן בסמוך איכא בינייהו שנתקרע הגט או שנאבד בדין הוא דלימא נמי פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר אלא כיון דלרב יהודה גופיה קדושי ספק הוו לא נפקא ליה מידי בינייהו דקדושי ספק נמי צריכה גט ואוסרים אותה כשם שאוסרין אותה לרב הונא דאמר קדושי ודאי הם ואע"ג דאיכא בינייהו לענין קדושי אחר ולענין אחותה מיהו בקדושין עצמן לשניהם צריכה גט ולדברי שניהם קדושין הן מה שאין כן בגט שלדברי רב יהודה אעפ"י שהוא גט להחמיר כיון שאין עושין בו מעשה ואין מתירין אותה לינשא ולדברי רב הונא מתירין אותה טובא איכא בינייהו.
ולא מסתבר לי כדפרש"י ז"ל [דלר"י הוי ספק] (מההיא) [דההיא] דאמרינן ליפלוג בע"מ לאו משום דע"מ לרבנן הוי גט ואינו גט כמהיום ולאחר מיתה דמ"מ לא שייכי באחד טעמא ולא שמעינן חדא מכלל חבירתה אלא מלתא [מקשי] האי דתני פלוגתא דר' ורבנן בגיטין דף ע"ד ע"א (דש"מ מתני') נמי פלוגתא דע"מ אם מתי ומתרץ דכח דהיתרא חביבה ליה ותנייה וע"מ לא תנייה התם והאי דקאמר הכא נתקרע גט איכא בינייהו אף נתקרע הגט או שאבד קאמרינן והה"ד להך דפשטה ידה ויש כיוצא בה בתחלת מסכת נדה דף ג' ע"ב אי נמי אורחא דמלתא קאי בגירושין אמר גירושין קאי בקידושין אמר קדושין: