שאני מעשר דאי אמר תקדש פלגא דחטתא קדשה. פירש רש"י ז"ל והשת' נמי כשהפרי' בבת אחת יש לו למעשר לחול על כל חטה וחטה לפי חשבון ואם כן היכי אקשינן והרי מעשר בהמה דליתיה לחצאין דאלמא אם איתא לחצאין ניח' (נימ') הא דאמרי' עשירי ואחד עשר מעורבין זה בזה והא אפי' מעשר דאיתיה לחצאין לא קדיש אלא לחצאין כלומר פלגא פלגא דחטתא והכא אחד מהן עשירי וקדוש כלו ואחד מהן י"א וקרב שלמים לגמרי אלא שמעורבין אלא הואיל קאמרינן כלומר הואיל ואי אמר תקדש פלגא דחטתא נתקדש ראוי לתפוס בזה אחר זה למחצה הלכך בבת אחת דתפיס כולו והמעשר מעשר והמותר טבל ומעורבין זה בזה:
והרי תודה דלית' בטעות ולית' נמי בזה אחר זה. פירש הראב"ד ז"ל וליתא נמי בחצאין דאי אמר תקדוש פלגא דכל חדא לא קדשה דהוה ליה פרוס ותנן אחד שלא יטול פרוס ותניא נמי בספרי וחלת מצה אחת מן הסל שנפרסה או חסרה פסולה ואם אמר חצי כל אחת תקדש הרי היא חסרה ופרוסה:
ודאמרינן מר סבר לאחריות קא מכוין. מפני שאחריותן עליו, מה שאין כן בשאר אלו הנזכרים:
אילימא דאמר כלכם קני ואת וחמור הוא ואת וחמור לא קנה. בדין הוא דהוה ליה לאביי למימר דסבר לה כרב נחמן דאמר קנה מחצה וכן הלכתא אלא לרוותא דמלתא לתרוצה אפי' לרב ששת כוון ותמהני על ר' שמעון בעל הלכות גדולות שכתב בפסק הלכה ואוקימנא כגון דאמר הראויה מכם לביאה תתקדש לי דאי לאו הכי את וחמור הוא ולא קנה ויפה כוון רבינו שכתב משנתנו כפשטה: