גרסת הספרים: אלא מאי לדמי ניקנהו ניהליה במשיכה אלא מאי אית לך למימר דליתיה למקבל מתנה הכא נמי דליתי' למקבל מתנה. ופרש"י ז"ל ואחר לא היה שם חפץ בהנאתו של קונה ליתן כליו בשבילו ואיני יודע מהו שהרי אפשר לו להקנות סודרו לאחר ויחזור ויקנה בו ועוד שכל סתם חליפי סודר ע"מ להחזיר הוא כדמוכח לעיל בפרקין וכדמפורש במסכת נדרים נמצא שאינו מפסיד כלום.
ומשמע דה"פ: ונקנינהו ניהליה אגב אחר בחליפין לא סמכה דעתיה סבר שמיט ואכיל להו כלומר אם היה משתף כאן יד אחר מתירא היה ממנו ואף על פי שלא היה מוסר כלום לרשותו מתירא היה שלא לשתף כאן רשות אחרים והקרקע שלקת סמוך למקום מקבלי מתנה היה ולא היו שם הצאן והחביו' לזכות הוא בהן אבל בקרקע הם עצמם החזיקו בו ולא שלטו ידי אחרים בשלהם והשתא הא סברי' מאה צאן ומאה חביות ממש ולא בעינן צבורין. ומיהו כל שכן למאן דאמר לדמי דאי אפשר אלא במשיכה דלא סמכה דעתיה וניחא ליה דלחזק אחר בקרקע ואעפ"י שהמעות צבורין בה ולא שימשוך המעות עצמן, ועדיין אין זה מחוור.
ואיכא מאן דכתב דשמעינן מהא דלא מצי איניש למזכי לחבריה בחליפין שלא בפניו והא בורכא דהא כותבין שטר ללוה אעפ"י שאין מלוה עמו בשטרי אקניית' הוא אלמא קונין ממנו לחבירו שלא בפניו.
ומדברי ר"ח ז"ל נראה שהוא גורס וניקנהו ניהליה במשיכה דליתיה למקבל מתנה ונזכינהו ניהליה אגב אחר לא סמכה דעתיה וגרסא מיושרת היא:
הא דאקשינן הכא ממעשה דר"ג וזקנים. דלאו שכירות מקום הוא [לקנות בחצר], דחצר שאינה משתמרת לר' עקיבא ולר' יהושע היתה ואינה קונה אלא אם כן עומד בצד שדהו אלא מטלטלין אגב מקרקעי הקנה להם, והכי איתא בפרק שנים אוחזין (בבא מציעא דף י"א ע"ב):