אשה כי תזריע וילדה זכר. אם הושתלה בה ביצית שמא אינה טמאה לידה, כיון שלא הזריעה. וטמאה שבעת ימים, פרטי הטומאה הם חוקים שחקק הקב"ה כמו שאמרו בבמדבר רבה (יט) לגבי טומאת מת, וראה במורה נבוכים חלק ג' פרק מ"ז שנתן טעם לעיקר הטומאה ולא לפרטיה. מכל מקום רוב עניני הטומאה קשורים במוות: המת והנבלה והנדה המסמנת אבדן ביצית הולד, וכן בעל קרי וזב וזבה שהן מחלות אברי המין והפסד הילודה. ורק טומאת הלידה חריגה כי היא הפך המיתה, ואם כן מדוע יולדת טמאה, וכל שכן לפי הדעה בגמרא שאפשר בלידה יבשתא בלי דם. אלא כיון שהקב"ה חי וקיים ואינו מת אבל באותה מדה גם אינו נולד, לכן היולדת טמאה, כי השתלשלות הדורות על ידי הלידה והמוות כאחת היא ההפך מאלוקותו. ולכן היולדת נקבה טמאה יותר מהיולדת זכר, כי הנקבה שייכת יותר ללידה. ולפי שהעדר השנוי והתמורה על ידי הקב"ה הוא הניגוד לרעיון הטומאה, כמו כן נאמר לעיל (ב) וכל קרבן מנחתך במלח תמלח וגו' כי המלח מונע מהבשר שינוי והפסד, וכן לא תעשה חמץ כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו וגו' כי הדבש מחיש החימוץ. וחמץ עצמו מסמל את חיי בשר ודם כי לחם חמץ טופח וגדל מהר ושוב מתקלקל ונפסד מהר בניגוד למצה הנשמרת משנה לשנה. וזהו טעם איסור החמץ וחיוב המצה בפסח, כי הפסח הוא חג האמונה בה' ועיין בפרשת יתרו על הכתוב אשר הוצאתיך מארץ מצרים, ולכן אנו אוכלים מצה המרמזת לחיי הנצח של הקב"ה ובדלים מחמץ המסמל את חיי בשר ודם.