שפך דם האדם באדם דמו ישפך. ישפך על ידי אדם אחר והוא גואל הדם או בית הדין, כי בצלם אלקים עשה את האדם ומה אלקים נוטל נשמה אף אדם שנברא בצלמו נוטל נשמת הרוצח.
(תוספת חיבה) מתוך ז' מצוות בני נח רק אבר מן החי ושפיכות דמים נתבארו בכתוב, והשאר נדרשו במסכת סנהדרין (נו) מן הכתוב לעיל (ב) ויצו ה' אלקים וגו' ועיין בתורה תמימה שם. ונראה הטעם כי בני נח לא היו יודעים שתי אלה מעצמם, כי אבר מן החי אינו יסוד בדת או בקיום היישוב, ואיסור שפיכות דמים אף על פי שהוא יסוד לא היה צורך לבארו אלא רק מפני באדם דמו ישפך שמצוה ליטול נפשו של רוצח. ואת זה לא היו יודעים מעצמם ואדרבה הקב"ה נתן אות לבל יהרגו את קין הרוצח, וסברה היא שהרי גם קין נברא בצלם אלקים ומאי חזית לשפוך את דמו ואטו על ידי הריגתו תחזיר את הבל. ומפני שלא הרגו את קין רבו הרציחות וכפשט דברי למך (ד) כי איש הרגתי לפצעי וילד לחברתי, ולזה אמר כי שבעתים יקם קין ולמך שבעים ושבעה פי' שאסור להרוג אותו למרות רציחותיו. ועיין במשנה במסכת מכות (ז) שרבן גמליאל אמר על אלה שהתנגדו לדון דיני נפשות אף הן מרבין שופכי דמים בישראל עכ"ל. ולמה באמת נאסר להרוג את קין, מפני שקודם המבול היה אסור ליטול נשמה אפילו לצורך ולכן גם היה אסור לאכול בשר, ולכן אחר המבול הוצרך הקב"ה לבאר שמעתה תינטל גם נפשו של הרוצח. ועוד טעם שנתפרשו מצוות אלה מפני שאיסור אבר מן החי והריגת הרוצח נראים כסותרים כי הראשון רחמים והשניה אכזריות בדין, ולכן לא היו יודעים לקיים את שניהם. ומה שאמרו במשנה במסכת ברכות (לג) האומר על קן צפור יגיעו רחמיך וכו' משתקין אותו עכ"ל ופרשו בגמרא מפני שעושה מדותיו פי' מצוותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזרות עכ"ל הוא מפני שהאומר כן סובר שגם שאר מצוות הן רחמים, והעד שאמרו מדותיו בלשון רבים ולא מדתו, אבל בודאי שילוח הקן עצמו יש בו משום רחמים ועיין ברמב"ן בפרשת כי תצא והוא הדין אבר מן החי. ונמצא כי אין מדה אחת לכל המצוות, וכבר אמרו בקהלת רבה (ז) על הכתוב אל תהי צדיק הרבה מי שנעשה רחמן במקום אכזרי סוף שנעשה אכזרי במקום רחמן עכ"ל.