ויבן נח מזבח לה' ויקח מכל הבהמה הטהרה. נח לא נצטוה להקריב קרבן אלא רק כל החיה וגו' הוצא אתך ושרצו בארץ ופרו ורבו על הארץ, והוא הקריב קרבן על דעת עצמו, ומי ביקש זאת מידו כמו בשמואל־א (טו) החפץ לה' בעלות וזבחים כשמע בקול ה'. ואם סבר שהקב"ה נתכוון לכך במה שצוה להכניס ז' ז' טהורים אל התבה כמו שאמרו בבראשית רבה (לד), הלא בפרוש אמר לו הקב"ה לחיות זרע על פני כל הארץ ולא להקריבם, ועיין לעיל (ז) על הכתוב שבעה שבעה איש ואשתו, ולא היה לנח לעשות מעשה נגד מצות ה'. והנה מה שנאמר וירח ה' את ריח הניחח אינו קשה וכי הקב"ה מריח, כי במה שניתן לראות התורה תכתוב שה' רואה ובמה שניתן לשמוע תכתוב שה' שומע ובמה שניתן להריח תכתוב שה' מריח. ובכולם ראייה ושמיעה והרחה הם לאו דוקא אלא פרושם הוא שה' שם לב, וגם לב לאו דוקא. אבל הקושיא היא וכי מפני שנח הקריב קרבן החליט הקב"ה שלא להביא מבול שני ולולא הקרבן לא היה מחליט כן, ועיין באברבנאל. ולכן נראה ההפך, לא שהקב"ה קבל את הקרבן ברצון, אלא אדרבה כיון וירח ה' וגו' לכן אמר כי יצר לב האדם רע מנעריו, צויתי לאדם הראשון לא לאכול מעץ הדעת והוא עבר על דברי, צויתי לנח להביא ז' ז' לתבה לחיות זרע על פני כל הארץ והוא הקריב אותם על גבי המזבח, הנח להם לבני האדם שיצרם רע אפילו המובחרים שבהם, ולכן לא אוסף לקלל עוד את האדם. ונרמז בריח הנחח בה"א מה שאין כן בכל התורה נאמר ריח ניחח בלי ה"א, כי אותו ריח הניחח שלא נצטוה בו הוא שנאמר עליו כי יצר לב האדם רע מנעריו, ועיין שיטת הרמב"ם בענין הקרבנות במורה נבוכים חלק ג' פרק ל"ב. כאן היא תפנית גדולה ביחס הקב"ה לאדם, שויתר על שיפור גזע האדם על ידי הרביית הטובים והשמדת הרשעים ובחר בהטבת האדם כמות שהוא על ידי שנוי אורחותיו, וכמו שאמרו במסכת קדושין (ל) בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין עכ"ל.