נעשה אדם בצלמנו כדמותנו. צריך להזהר בפרושו ועיין בתורה שלמה פרק ב' ט"ז וקנ"ה ולעומתו בפרק א' תשל"ח. נעשה אדם בלשון עשייה יש מיש כי גופו לקוח מן הקודמים לו, ויברא אלקים את האדם בלשון בריאה יש מאין כי נפשו נבראת בצלם אלקים כמו שפרשו רבים ועיין ברמב"ן, ונאמר נעשה אדם בלי ה"א אבל ויברא אלקים את האדם בה"א, ורמז לתוצאה סופית, וכאילו אמר נעשה מן אדם את האדם בצלם. וראה רמב"ן בפרק ב' פסוק ז' שתחילה נוצר אדם עם נפש התנועה כשאר חיות ואחר כך נפח בו נפש משכלת, ובפסיקתא (כג) אמרו שבששית עשהו גולם והעמידו על רגליו ובשביעית זרק בו נשמה עכ"ל שכבר היתה בה חיות משעה ששית בלי נשמת האדם, כי לשון גולם מורה על חוסר השלמה כמו באבות (ה) שבעה דברים בגולם וכו' עכ"ל ולא על גוף דומם. ובמסכת ראש השנה (יא) אמרו כל מעשה בראשית וכו' בצביונן נבראו שנאמר ויכלו השמים והארץ וכל צבאם אל תקרי צבאם אלא צביונם עכ"ל ומיירי בסוף יום ו' מה שאין כן הפסיקתא והרמב"ן מיירי באמצע היום. ובילקוט פרשו נעשה בלשון עבר, שהאדם כבר נעשה, ובבראשית רבה (י) אמרו מכוללין היו המעשים והיו מותחין והולכין עכ"ל ומיירי בגופו של האדם. וטעם בצלמנו כדמותנו בלשון רבים כי שיתף הקב"ה את הארץ בעשיית גוף האדם כפרוש שהביא הרמב"ן, וכיון שנאמר נעשה אדם בשיתוף הארץ אזי נאמר וירדו בדגת הים כי השליטה היא תוצאה מהתפתחות הטבע ואחרון אחרון מושל. אבל ויברא אלקים את האדם בצלמו בלשון יחיד, כי היא בריאת נפש האדם בצלם אלקים ואינה באה מן הארץ. ולכן נאמר ויהי כן אחרי יצירת החיות כי שם הוא סוף פעולה, ואילו התהוות גוף האדם עם נשמתו היא פעולה אחרת ועיין לעיל בפרוש ויהי אור. והטעם שלא נאמר ויהי כן אחרי בריאת האדם, כי אף על פי שנברא האדם בצלם אלקים אין הדימוי מושלם ואין הפעולה גמורה, כי האדם עמל כל חייו להתדמות לבוראו ולהשלים בריאת עצמו ואינו יכול, כי אדם אין צדיק בארץ, ולעתיד לבוא תושלם בריאתו כמו ביחזקאל (לו) ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה כי"ר.