ואמנם הנפש המשכלת שולטת בעצלות ההיא, בכל פעם שעולה ברצונה, והיא יכולה לקשר איזו רעיונות עם הרגשת איזו אותיות בכתב או בע"פ, ועל שם כך נקראת נפש המשכלת ג"כ נפש המדברת, ע"ש שנבראת בו באדם לגלות מחשבות לבו לאחרים, למראית העין או להשמעת אזנים, בכדי שיהיו בני אדם לומדים ומתלמדים, משלימין ומשתלמין בחבורתם זה עם זה✍︎ הנפש הבהמית מחוסרת בינה ורצון כנ"ל (סי' ב'), לפיכך אין סברא לא להפריד ולא לקשר רעיון לרעיון מעצמה דהיינו שלא עפ"י סדר הדיוקנין שהכניסה מן העולם הגדול (פ"ר צ"ז) וכ"ש שאינה מבחנת בטיב קישור הרעיונות כלל. אכן הנפש המשכלת ע"י כח הבינה שלה, יכולה להבחין ולהתבונן האיך נקשרים שני רעיונות שונים זה עם זה וכח הרצון שלה איננו משועבד להשתלשלות הדיוקנים, וע"כ יכולה לקשר רעיונות והרגשות זרות או להפריד המחוברות זו מזו מדעת עצמה לכוונה מיוחדת ולחנך בה את הנפש הבהמית ע"י למוד והרגל (סי' נ"ד): אבל כשמפליגין בדבור בלהג הרבה סופה להעשות ממנה יצה"ר של תאות המלומדת, ושפחה לגאוה ורדיפת הכבוד, ומה גם שדברים בטלים מביאין לידי לה"ר רכילות ליצנות ושקרים וכיוצא בזה כמשחז"ל כל המרבה דברים מביא חטא (אבות פ"א י"ז):