1
ענוה פרק ו
2
השתוקק תמיד ללמוד דעת מכל אדם להכיר חסרונותיך ולתקנם שעי"כ תלמד להסיח דעתך ממעלותיך. וממומין שבחברך:
3
אהבת האדם את עצמו היא העזה שבאהבות שהטביעה הש"י בנפש הבהמית, ומתפשטת על גופו ועל צאצאי מעיו, ועל קניניו ועל כל שאר דבריו, עד שיש בה כדאי לדחות כל מיני רוחות מצויות של תאוה וצער, המתנגדים לו בעניני בריאות גופו וגידול בניו ושמירת קנינו. מכאן נולד הכבוד האמיתי שגם הוא מוטבע בחותם הבריאה המפותח בחכמתו ית', דהיינו שהאדם עשוי לשמוח כשאחרים נהנין להסתכל במעלותיו: