למעלה מהם הדאגה והפחד הקודמין הרבה להתחלת הצער עצמו. המזרזין את האדם להמלך בנפשו השכלית, וליקח לו עצה להפטר אפילו מהתחלת הצער. דהיינו להפנות מדרכו שלא לפגוע בו כל עיקר, או עכ"פ לחנקו בחדר הורתו בטרם שיתגלה לאויר העולם:
אלא שבכל זאת מחמת שהאדם עשוי להתרשל או לאטום אזנו בפני ההתראה הזאת, מחמת העצלות או רוח התאות המושרשים בנפשו הבהמית, ועי"כ הוא נלכד לפעמים בחבלי יסורין הבאין עליו בהיסח הדעת, ואעפ"כ עדיין חוט של חסדו ית' מתוח עליו, להוסיף עוד יגון על יגונו ע"י החרטה, דהיינו כשהוא מסתכל לאחוריו ומצטער הרבה על שלא נזהר בשעת הכושר, ולא שמע לקול מוכיחיו ומוריו, ובכן מתחדר כאבו יותר ויותר לחדרי בטן, ועי"כ הוא מתחוקק בעומק הנפש לזכרון לימים הבאים שלא יחזור ויבשל בהם. והנה צער החרטה הזאת מתמדת יותר מן היסורין עצמן, לפי שהיא עשויה להתעורר גם זמן רב אחר שכבר נסתלק הכאב, בכל פעם שנזכר בו, ופעמים שהיא באה, אפילו אחר איזה חטא גרידא, אלא שהיא נטפלת אז לצער הדאגה מן הפורעניות, ועוקצת מאד בעומק הנפש, וזהו מקור התשובה שנבראה למרק כתמי העונות הישנות, ולמחות זכר יצרם מלבבנו: