והנה הארכנו קצת בענין פרטי גרמות טירוף הדעת. אעפ"י שעיקר מקומה היא בחכמת המוסר והמדות. ואין לה שייכות במלאכת החינוך שאנו עסוקים בה כאן. מ"מ נפקא מינה טובא נמי בעסק החינוך גופא. לפי שצריכין לדקדק תמיד לעמוד על תוכן המחלה ומקורה בנפש. בכדי למצוא התרופה הפרטית לאותו מקום. שאם לאו לא מבעיא שעל פי רוב אינן יכולין לרפאותם אלא במתינות ובקושי גדול אלא שלפעמים יכולין אפילו להזיק להם: דרך משל. שר צבא אחד נתחנך למלאכתו ע"י רוח גאוה וקנאה בבני גילו, או לאהבת עמו, והרי הוא נצב בראש חיילותיו, ורואה את האש אבדון ומות סוגרין עליו מסביב, והוא עודנו עומד ומפקח על עסקי תחבולות המלחמה בדעת צלולה, כאילו הוא יושב רענן ושלו בחדרו, והנה גבור כזה אע"פ שאין שום פחד וסכנה גופנית מספיקין לזעזע את אומץ לבו, מ"מ יכול הוא ליטרף ולהבהל ע"י פחד או דאגה כל שהוא בדברים הנוגעים ליראת האהבה, והגאוה, קנאה, ופחיתות הכבוד וכיוצא, לא כן גבורי קדמונינו ע"ה שנתחנכו מנעוריהם ובטוחים בתשועת ה' לעושי רצונו: