כל מה שנתבאר לעיל מרישא לסיפא, מכוון הכל לתכלית אחד, דהיינו להקל מלחמת יצר הרע על האדם החלש שבחלשים, ופשיטא דלאו בשופטני עסקינן שנאמר עליהם אל תוכח לץ, והכי נמי לא אכפת לן, בחכמי כסילים הרצים אחר נושא השור על כתפיו וקצים בו משנודע להם, שאין כאן פליאה (עס"י כא) שעליהם נאמר באזני כסיל אל תדבר וכו', וכ"ש באותם שאין בהם דעת לקבל עול מלאכה ארוכה (עס"י צב) לפירות שעתידה להצמיח לאחר זמן, ואמרי אינשי אין מראין לשוטה מלאכה בחצי גמרה, וכמו כן אין ספק שיספיקו דברים אלו לחושבי חכמת אמת, שיחרדו לידבק בעצה יקרה הזאת תיכף, ולא ירפו ממנה עוד כל ימיהם, אלא דאכתי חיישינן לפסידא דבינונים הרבים מהם, שלא תהא תקנתם קלקלתם, דהיינו שמחמת שהוקלה עליהם המלאכה פתאם, ידושוה בעקבם, וישתקעו בעצלות הבהמית להפסיק היום לתשלומי מחר ולאחר זמן, או שתבוז בעיניהם לגמרי, כמוסר אם לתינוקת ומשום מאי רבותא פשיטא:
ועל כן צריך לפקח עיניהם ולחזור לזרזם עוד, להכיר מקור תחבולה זו המספקת להתריס ולנצח כח הבהמי העצום והנשגב, להבין להם שכל עיקרה תלוי בהתמדה רצופה (ריש סימן כ"א סס"י צ"ו וקמ"ז) והיא היא המרגלית היקרה לבעליה כל זמן שהן חבוקין ואדוקין בה, אבל משעוזבין אותה פעם ופעמים, הרי זה משתמטת והולכת ואובדת סגולתה לגמרי✍︎ כי כמו שנת"ל בחליי הגוף שיש להם מהלך קבוע לרע או לטוב, ואינן משתיירין על עמדם לעולם (ע"ס רפואות הגויות). כך גם חליי המדות משתנין והולכין בכל עת ובכל רגע ממש. לפי שמעשי הטובים ורעים משיירין אחריהם תמיד רשימה שמתחזקין והולכין לפי רבויים כנ"ל. וכ"ז שאין מפקחין על רפואתם. הן מחמירין והולכין במהירות צומחות עד שיבוא איזה מקרה חיצון לכלות טובה או רעה באונס ח"ו וכן כל זמן שעוסקין בחינוכי התיקון בתמידות טורח החינוך פוחת והולך. ותועלתו מוסיף והולך ע"י צירופי המשהויין שבכל רגע ורגע, עד שנעשה ממנו תאוה והנאה מלומדת בסוף . לאיים עליהם מן הארי שהם מתירים משלשלאותיו, לעוררם מתרדמת עצלותם להראותם שאין זו שינה של מרגוע בראש הצוק שעל שפת שאול תחתיה, מקום צרה וחמת תנינים שהם מטים ליפול עליהם, אולי ימלכו בעוד שלא תחשך עליהם השמש, ומעדה רגלם ונפלו, ונשברו לאין מרפא ח"ו עוד: