ונקוט כלל זה בידך בכ"מ שמעללי הנפש המורגלות נדחין בפני החדשות הרי הן הולכין ומתרחקין מקו ההשגחה ומתעלמין בצל המחשבות הצפונות שמתחזקות והולכות ע"י קיבוץ הרשימות כנ"ל ופעולתן אינה פוסקת ואם הם צירים או מחשבות שמביאין את האדם לידי עשה ולא תעשה טובים או רעים אזי מתעלין עי"כ למדרגת מדות (עי"ס קפד), ד"מ מי שבא בועד אנשים פחותים ממנו ה"ז נהנה בגדלו כנגדם, אבל מי שהורגל לבוא במקהלות כאלו יום יום, משתקעת הנאתו ומתהפכת למדת הגאוה, ומי שמתגלגל בחבורתן של גדולים ממנו נבהל מפני קטנותו וע"י ההרגל זוכה למדת ענוה וכן כל כיוצא בזה, דהנה ההסתכלות במעלות או בחסרונות של עצמו, אינו אלא הבחנת מחשבות בלבד, אלא שכשמשרשת בעומק הנפש נעשין ממנה מדות שהמון רב של מעשים מופלאים לרע או לטוב מתפלסים ונקבצים על ידיהם, יצאו הטיטון והטאבאק ודומיהן אע"פ שהן עצמן מעשה, וכשהן מתחזקין נעשות תאות קשות מאד, מ"מ אינן עלולות לגרום מעשים מסומנים בדעתם וטובם בל כך, וכ"ש לשאר תנועת הנפש ומעלליה המשנין המנהגים והדעות וההנאות ע"י קביעותן, אבל אינן מסוגלין לעשות פרי טו"ר מצד עצמן כלל, והן נקראים צירים או קוטבי הנפש סתם ע"ש תוקף פעולתן על מהלך בריח ההשגחה כנ"ל: