ואמנם העולם הקטן, הוא חדר פנימה, חשוך בפני עצמו, והוא אוצר הזכרון, שבו גנוזים צללי הדיוקנים, המרחפין באוירו תמיד כנ"ל (סי' קנ"ז) ואין שם זולת אותו זוהר, הנוצץ מפנימית הנפש, ומפליש ועובר במראית מעגל ארוך של נוגה באוירו של עולם קטן ההוא, מקור האור הזה נקרא נקודת הדעת והבריח התיכון שלו נקרא קו ההשגחה, וע"כ גם עין הדעת הרוחנית רואה תמיד קיבוץ של רעיונות רבות בבת אחת כאותה של בשר (סי' ר"ג) שהאמצעי עיקר להשאר טפלים סביבו כנ"ל ממש. אלא שבתוך כד"ד מתמוטט בריח ההשגחה ממקומו ע"י מהלך הרעיונות של נפש הבהמית. וסובב והולך אנה ואנה. וע"כ ניתק רעיון העיקר מבריח ההשגחה ונעשה טפל לאותו הבא אחריו, למלאות מקומו, והוא מכהה והולך, עד שיוצא משפת אור הדעת לגמרי. אא"כ עלה ברצון הנשמה האנושית להסב לשם עין השגחתה בעל כרחה של נפש הבהמית לפי שניתן כח לנפש המשכלת להסיע בריח ההשגחה הזה או לעכבו במקום אחר כחפצה (עסי' יא):
ואכן כל מאורעות חיי העוה"ז, מעשים, מחשבות ועיונים, הרגשות, מדות, ותאות מוטבעות או מלומדות כולם הם מעללי הנפש האנושית ותנועותיה תחת השמש. לכולם יש להם אור פנימי ומקיפין, שמכהין והולכין באופן הנ"ל ממש. ד"מ כשפגע בך פלוני מכירך, שכבר ראיתו, ואינך נזכר עדיין היאך, היכן ואימתי. הנה כלל העגולה המקפת אותו נסקרת בנפשך בבת אחת וקשה עליך לפרקה לחלקיה, אבל אחת אחת היא מתפצלת לפרטים שראית בהן קודם לכן, כמי שמתקרב אל האילן יש נדמה למרחוק כמו כדור גדול של ירק, ועכשיו מתגלין לו בו א' א' ענפים גדולים וקטנים, ועלין ופרחים ופירות וכו', וכן אלו נזדמנה לפניך תבנית אדם שלא ראיתו מימיך מצויירת על הטבלא ואתה מדקדק להכיר בו דבר מה, מתוך שרטוטים ע"פ חכמת הפרצוף אלא שברגע הזו הודיעו לך שזהו דמות המלך, ותיכף אתה מוצא שנשתנית זאת הצורה בעצמה למראה עיניך כאילו נהפכה לאיש אחר לגמרי, לפי שהוקפה ברגע הזאת מכמה וכמה רעיונות הצפונות מאז בדמיונך מן המלך: