1
והוא הדין ממש לאותו מחודד מעוגל, היוצא מתוך אישון עינו של אדם והולך ומשתרבב באוירו של עולם, עד שמגיע למקום חוצץ ונופל עליו, כדמות עיגול גדול, לפי ריחוקו מן העין, עיקר הרגשת חוש הראות של אדם שולט בסביבת בריח המעוגל ההוא, ואותן הגופין שעוברים מן הצד מכהין והולכין לפי ערך התרחקותן ממנו, עד שמסתלקין מתוך מחוג האיסתירא של ראיה לגמרי אלא שטבע הנפש המרגשת להזיז בבת העין אילך ואילך תמיד, ועי"כ הוא מסיע מעוגל הראות לכל פאה, ולכל פנה מאליה, אבל יש כח בנשמה למחות בה, ולהפנות בריח הראויה לאותה נקודה שהיא רוצה לשכן בה עין השגחתה ולעכבו שם בחפצה: