ואפילו אותו יצה"ר של טחינה ריקנית בשפתיו בלבד, היה מספיק לכסות כלמה פניו מפני שנעשה נצרך לבריות, וכל כמה שקשה צער מקבלי מתנות שמשנה פניהם ככרום ומקצר את חייהם, שע"כ נקיי הדעת מהחכמים בכל מיני תחבולות לסלקו או עכ"פ להקילו (עי"ס צ) כל זה איננו שוה עוד לנותנים שפלים החפצים להתכבד בקלונם של מקבליהם ולרוק גם בפניהם, ועדיין אין שפלות הנצרך לבריות גדולה, כשל אותו שיש לו מאה מנה ושואל פרוטה על הפתחים, או שמבקש ללקט פירורין מתוך תרמיליהם של עניים, מחמת שהוא מעיד בעצמו שכבר נסתלקה מסוה הבושה מעל פניו, ואלו יכול הלוהג לראות את עצמו בשעה שהוא נתלה בהדיוט להשביעו ברוב דברים, כשזה מואס בו ומפרפר להפטר ממנו והוא אוחזו בטלית ומהגה לתוכו עוד, או כשהוא מוטה ועומד ע"ג פלוני מושכב על מטהו פרקדן וסוגר עפעפיו, והוא עודנו דש בלשונו ומצלצל באזניו ואינו פוסק, ואלו יכול לבא במושב לצים המתאספים למהר לצחק על טפשותו, ויודעים לדורשה כמין חומר, בכדי להרבות בה עונג לשונאיו, היה נבהל ומשתומם מאותה צורה נבזה ומשוקץ שעושין מדמות תבניתו, ונאלם ונכלם באין פה להשיב ולחפות על כלמתו, אלא שזו היא עיקר גנותו שנסתלקה בושה מפניו ואינו מכיר בגנותו עוד:
ועכ"פ אם נשאר עדיין קצת לחלוחית של מוח בקדקדו להכיר בנזקו ישים לבו להבחין, בכת הרמאים האורכים לגלות מסתוריו להרע לו, ואין בו כח לעמוד בפניהם, שמתוך שאין לו שומע עוד מן העם, שאפילו אוהביו ובניו נשמטים ממנו ונשמרים בעצה ודבר סתר מפניו, באין שומרי המלות הללו לשחדו באזנים קשובות, ולההנותו לענות על דבריו בשאלות קטנות דרך אגב גררא, בכדי לפענח מצפוניו, וזה מתוך רוב שמחתו בהם מוציא כל רוחו בפניהם ואינו יכול להתאפק עוד: