ואמנם צריך ליזהר ג"כ שלא להבזות הרוחות לגמרי, אלא להתכוון להשתמש בהן תמיד לאותו תכלית שנבראו בשבילו, ואחר שקדמה עצת הנפש המשכלת תחלה כנ"ל, מוסרין גמר המעשה לכחות הנפשות התחתונות ורוחותיהן (עי"ס פ"ב), לאפוקי מדעת התועים הסוברים להתחכם על מעשי הבריאה ית', להתקומם כנגד הרוחות לשרשן מן הלב כאילו לתהו נבראו, שהם קרובים לשגעון, אותם שסרסו עצמן להנצל מהרהורי זמה (עיין הקדמה סי' ס"ד) ועליהם נאמר אל תתחכם הרבה למה תשומם, כי הנה לא בלבד שיש לחוס כ"כ שאפשר, שלא לבלות הרבה מכחות הנפש הבהמית בכדי לשמרם לעת הצורך, וכ"ש שלא לאבד מכח היקר של הנשמה האנושית כלום לבטלה (עיין הקדמה), לפי שגם החכמה העליונה ית' צמצמה מאד בשיעור הכחות, ובראה להן תשלומין את הרוחות, אלא שאפילו התרבות מיני תשוקות הלב והתפשטותן הנ"ל (סי' קפד) נבראו להשתמש בהן לדרך הטובה, בכדי שיוכל האדם להעלות ולזכות את נשמתו ממדרגה למדרגה תמיד ולא יניע לגבול מוחלט בחייו לעולם, ולא זו בלבד אלא שאפי' אותה הסגולה לאיגרויי יצה"ר של מים גנובים, המיוחדת לנפש הבהמית (שהרי כח הדמיון לבדו יכול להטעים טעם חלב בשומן, טעם א"א באשתו, ושל יפת תאר בכעורה כמ"ש בפרק עשרה יוחסין (דף פ"א ע"ב) היא ג"כ סגולה יקרה מאד לאינדויי יצ"ט שלא יקוץ ולא ישבע בעשיית הטוב והישר לעולם (ועיין סס"י קע"א קע"ב):