כל זה ברוחות של חיים סתם וכ"ש לאותן של מדות שהזיקן יותר שכיח, ועשויין להתעורר ע"י גרמות קטנות מאד, ולא עוד אלא שלפעמים הן סוערות בזעף עצום עד שכל הרגשות האיברים נדחות מפניהן (עיין סי' קפ). ד"מ מאן דהוא אומר דברים של מה בכך בשוק, ואין איש שם על לב כלל זולתי פלוני הגאוותן הכעסן או הפחדן וכו', דאיתרמי להתם, ונפל עי"כ בכעס ובהלה עצומה, נטרפה דעתו ושכח רעבון בטנו וכאב ראשו, ונכשל בצרה וסכנה או שאיבד עצמו לדעת, ואדם שבמותו עלול ליפול ברעה כל זמן ועדן, אפילו במקומות היותר בטוחים לכל אדם:
והן אמת שכבר נתבאר בפנים החיבור שרואין אותו כחולה לאותה מדה, וצריך להתרפא בתרופת החינוך הפרטי לאותה מחלה, ואפילו מי שאינו חולה בשאר מדות אלא שהוא קפדן ביותר ונרתע ע"י גרמא כל דהו, הוה ליה כאילו נלקה בחלי זעזוע המדות שצריך לחנכו במנוחת הנפש (עיין פ"א), אלא דהכא במדת חסידות והעלאה דמנוחת הנפש קיימינן, ומסתברא דשאני רוחות ההרגשה מרוחות של מדות שהן עיקר יצר לב אדם הרע מנעוריו, ומה גם שמיני הצטרכות החיים מועטין ושעור כ"א מהם מצומצם במדתן, מה שאין כן במיני הצטרכות המדות שהם פרים ורבים ע"י ההרגל וקנאת איש מרעהו, בקשת הכבוד והשררה, חמדת ההון וכל מיני תאוות מדומות, וכן שיעור כ"א מהן מתפשט והולך לאין קץ, יש לו מנה מבקש מאתים, מאתים מבקש ת' וכו', וכמש"ה (קהלת ז) האלהים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים, ואפילו מי שאינו חושש להחמיר כ"כ לכבוש את הנפש המרגשת כמו שנתבאר לעיל מ"מ משום לך לך אמרין לנזירא צריך להחמיר במדות יותר מעריות, ואפילו בדבר הרשות ואפילו בדברי הבאי, ולהתמיד להתחנך לאמץ מנוחת נפשו מאד מאד שאפילו כל הרוחות שבעולם לא יזיזו את מדותיו להתעורר שלא עפ"י רצון הנשמה המשכלת ועצתה, שמתוך כך הוא פורק עיקר עולו של יצה"ר מעל צוארו. ולכל הפחות כל זמן שאינו מרגיש השתנות בגופו הגשמי כלום, יעבור עליו מה אל יחלל נשמתו להפקירה לרעש רוחות הנפש הבהמית לגררו לבושה לנקימה ולקללה וכיוצא בזה, אלא ילמד לזלזל ולהתנאות על טפשותה להרעיש נפש איש משכיל עפ"י אומדן דעת הבהמית ועיני בשר שלה, וזוהי דרך הטובה השוה לכל נפש: