וצריך להבחין עוד, שבנפש הבהמית כלולה עוד בחינה אחת יותר נמוכה, דהיינו סתם חיות הנפש המרגשת שבה, הנפש ההיא אין בה אלא מה שאברי גופה חוששין באותה רגע ממש והיא ריקנית מכל ציור ומחשבה או זכרון איזה מיחוש שהרגישה בו קודם לכן, ואין לה שום שייכות בתבונת המדות כלל, והנה הרוחות של צער ועונג שמקורן בנפש הזאת, לא נבראו בבהמה אלא להברות את הגוף, כגון אותו מיץ חריף העוקץ בפנימית האיצטומכא וגורם צער הרעבון, בכדי לעוררה להשיב כחות הגוף ע"י המזון, חולי החום יש לחם צמאון גדול בכדי שישתו הרבה וימזגו את הדם העב אצלם, ויוציאו את הפסולת הגורמת את המחלה ע"י זיעה או שתן, וכן התינוקות שיש להם חימוץ הרבה בקיבתם ומקפיא את החלב שהם יונקים, חוטפים לאכול סיד ונתר שטבען לבלוע את החימוץ ולהעשות סם משלשל להוציא דברים המזיקין וכו', ומיהו לפעמים רוחות אלו משתבשין במהלכן, כגון חולי העינים שמתאוין לשפשף עיניהם, והפצעים שהבריאו קצת מעוררין תאוה לחיכוך וכיוצא בזה, אבל האדם יש בו עוד גם נפש המשכלת ויכול לפקח על הרוחות הללו להורותם הדרך הנכונה בכדי לשמור את עצמו ואת הבהמות הביתיות שברשותו, על כן צריך להקדים תמיד העצה למעשה כנ"ל, דהיינו שלא לעשות שום דבר באונס הרוחות כסומא בארובה, אלא ברצון הנפש המשכלת וכוונה מיוחדת לטובת כלל האדם, ואפי' באותה מעשה גופה של החכם הנ"ל, היתה יכולה לזוקקו לשתות מים קרים משהוחם בעמלו ובמרוצתו, ונסתכן ליפול בחולי התבערה (עיין ח"א פ"א) אבל מי ששותה בצווי הנשמה לשם רפואת הגוף כנ"ל, יכול ליזהר בישוב הדעת שלא יבא לידי תקלה: