ובדרך כלל יש להתבונן שעיקר הצלחת האדם תלויה בכח ובעצה, אלא שע"פ רוב צריך להתיעץ תחלה כיצד להשתמש בכחו, והנה הרוחות מוסיפין על הכח כמו שנתבאר בהקדמה (סי' סמך) אלא שמטרפין מנוחת הנפש ומזיקין לעצה, ומחמת שסתם רוחות נמשכין מטבע הנפש הבהמית ויכולין להביא את האדם לידי מעשים רעים שא"א לתקן קלקלתם עוד, אלא שלפי שכל מיני הרהורים ומחשבות של עשה ולא תעשה יכולין להתעלות למדרגה של מדות מלומדות חזקות לפי ערך הרגלם, על כן יכולנו לאמץ גם כח מנוחת הנפש עד כדי לעמוד בפני הרוחות, ומצינו כמה חכמים שטרחו כל ימיהם להתלמד למשול ברוחם אפי' בדברי הרשות בכדי שיוכלו לעמוד כנגדו במקום הסכנה:
ומעשה באחד שהיה עסוק בעבודה בין הקוצרים בשדה כחום היום ואזלו המים שבכלים ונפל צמאון גדול ביניהם, אבל בתוך כך נודע שיש כאן מעין סמוך, ויפץ כל העם, ואותו חכם ביניהם, רץ בכל כחו וימהר להעלות כדו אל פיו, אכן משהגיע פת בסלו נזכר שנצחתו הרוח כבהמות הארץ, נמלך להטות הכד על צדו לאט לאט ולעדות מימיו על הארץ, וככלות המים כבר רפתה רוחו קצת וישב ויורד את כדו בנחת ויעלהו ויער אותו שנית במעט מעט על הארץ, ויורד כדו עוד ויעלהו ויבן כי עדיין לא שככה רוחו לגמרי וירק את מימיו שלישית במתינות יתירה עוד, עד אשר מצא שחזרה מנוחת הנפש שלו לאיתנה ממש ויועץ אז בנפש המשכלת שלו וישאב וישק את נפש בהמתו (עסס"י סב):