ואמנם אותה מלאכת החינוך שאנו עסוקים בה כאן, אעפ"י שהיא יקרה מאד, לפי שיש בה צורך לכל נפש, וקשה הרבה מאותה דלעיל (סי' ד'), מחמת שבכאן נפש השכלית המחנכת והבהמית המתחנכת משתתפין בגוף אחד, מ"מ לא הנחילונו בה חכמי הדורות שלפנינו, כ"א מעט מזער. כי הנה חכמת חינוך הבנים בבית אביהם ומלמדיהם, וחכמת הנהגת המדינה (דהיינו חינוך אומה שלמה עפ"י נימוסי מושליה ומחוקקיה) שהעמיקו בהן חכמי הדורות הקודמין אין בהם שום תועלת בנידון דידן, לפי שהם משתמשין עפ"י רוב במיני שכר ועונש גופני, הרב מחלק קליות ואגוזים לתינוקות המקשיבין למולו ומיסר בשבט את המסרבין, ויד האדון נטויה על עבדיו, לשכר ולפורעניות תיכף, ודבר זה אין לו שייכות בכאן כלל, ואעפ"י דאינהו גופייהו מודו שעיקר שלימות כל מיני מלאכת החינוך, תלוי בחינוך של הערמה וגנבת הדעת, מ"מ לא מסתגי להו בה, ואדרבה הם שמים עיקר מבטחם בשכר ועונש תמיד: