כי הנה מלבד שהיה אברהם נאה דורש מאד לרבים ויותר נאה מקיים, עד שנעשה אב להמון גוים בחכמה כנ"ל, עזב עוד אוצר מיוחד של דעת ויראת ה' לנחלה לזרעו, ובחירי בניו הלכו בדרכו והוסיפו גם כן הרבה משלהם, עד שטיפח יעקב אע"ה אותה משפחה כשרה משכלת מכל גויי הארץ, שנשבו אח"כ לבין המצריים הגאוותנים בחכמות זיופי החרטומים וכומריהם, ונתקנאו באלו מאד לקעקע ביצתם, ולכך נתחכמו לשעבד האנשים לגיבול זבלים בטיט וסבלות חמורים למרר את חייהם, בכדי לעכור רוח נקיי הדעת הללו ולטמטם את מוחם, ומה גם להשמיד כל זכר מן הנולדים להם מעכשיו שלא ינחילו חכמתם לדור אחר, עד שתכבה נר ישראל לגמרי במותם, ויגדלו מבנותיהם דור של שפחות למקנה לזרעם, אבל בעת ההיא נולד משה שזכה להבחין תחלה מה בין דרך האמת מאירת עינים לבין אותה מלאכה שקרנות לאחוז אח העינים (עי"ס קסט סעיף ב') דהיינו כשנתבונן חכמת אבותיו ומאורעותיהם שלמד בבית אביו, ומה בינה לחכמת כהני עבודת כוכבים בבית פרעה העושה עצמו אלוה (שם בסוף הסי'), ובמה הצליח אברהם ללמד את בני דורו להסתכל בשמש בגבורתה, ולמאס בעטלפים המתכסים בחשכת הלילה, אחר כך ברח למדין ונתבודד עם צאן חותנו ימים ושנים במדבר, ושם נשא הוא בעצמו את עיניו למרום בדרך צירוף תבונות הנ"ל (סי' קמג) ודחה אחת אחת בשערי בינה של מ"ב עד שהגיע למדרגת מושיען של ישראל ובו בפרק ממש הגיע רגע פקידת הקב"ה את שבועתו לאברהם נזדעזעו כל גדודי מעלה ומדות הדין והרחמים החליפו את משמרותיהן, כל סדרי בראשית נשתנו למה"ש לזרע אברהם, ומלאכי חבלה בשונאיהם, ואז רוב נסים לא נפלאו מן הנוהג שבעולם כקדם עוד: