והנה החכם והערום יכולין להשתתף בשלשלות כוונותיהם הממוצעות אלא שמתרחקין והולכין כגבהי מרום משאול תחתית בנקודת הכוונה קיצונה הפנימית שלהם, ונקח בד"מ משה ובלעם, שכפי משז"ל (סוכה נ"ב) כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו, ונמצא שהיה היצה"ר של משה במדרגת בלעם, דהיינו כמ"ש שקם כמוהו בלעם באומות:
כל מי שהוא מכת משה, מקדיש עצמו וחייו לעשות רצון קונו וזהו כוונה פנימה פנימית שהוא טורח להתקרב אליה בכל עת ובכל דרך שיוכל, אכן בכדי לדעת רצונו צריך להכיר מחשבותיו מתוך מעשיו, וכשהוא דורש בחכמים מה שנתגלה להם עד היום ע"י בחינת היצורים, בודק עדותם בוחן סברותיהם ומוסיף את שלו עליהם (עיין סי' קמ"ג) אזי נחלטת לאמונה שלמה אצלו, שרצונו ית' הוא להכיר בטובתו ולהיטיב לברואיו:
ולפי שהמטרה הזאת איננה נגלית לחושים והרגשות הנפש הבהמית, ע"כ צריך להכניע כחות בהמיותה תחת פקידת הנשמה המשכלת, כדי לחזק ולהאריך את ממשלתה צריך עוד להבין לה בכל לשון שהיא שומעת, ולהודיעה שזאת העבדות גופה היא טובה גדולה לגבי דידה, כמש"ה כי היא חייך וארך ימיך וכו', אבל הבהמיות איננה נשמעת לחכמה ומוסר השכל מעולם, אא"כ מטעימין לה הדברים לחכה, ומקרבין אותה לחושיה ע"י משלים ודמיונים מדברים גשמיים אמתיים וברורים כשמש. וזהו אחת מן העבודות הקשות של השכל האנושי לצמצם א"ע לתוך היקף ההשגות הבהמיות, ולכלכל את דבריו בגוונין נחמדים ומזהירים לעיניה ועי"כ מצינו שמאי (שבת ל"א) דסני לך לחברך לא תעביד היא הקדמה הגונה מאד להיות כוונה קיצונה סמוכה לנקודה הנ"ל, וקלה להסבירה לנפש הבהמית, ואכן מי שעיקר כוונתו לשמים לא חזי דמא דידיה סומק טפי אדרבא מרגיל א"ע לבטל הנאותיו וצערו כנגד הנאתם וצערן דרבים, סובל צער קטן בשביל להציל חבירו מגדול, ומת בכדי להציל הרבים, וכיוצא בזה:
כי הנה הכוונה הפנימה פנימית שבלבו מתחזקת והולכת, ע"י הרגל העסקים, החיצונים לכוונות הממוצעות להתקרב אליה תמיד, עד שנעשית מושלת במצפוניו לאמצו ולחכמו אפילו שלא מדעתו עוד (ע"ס ס"ג), ועד שנעשה ריע אהוב אוהב את המקום אוהב את הבריות לחכמם להראותן גדולתו ולקרבן לעבודתו, דהיינו תכלית מה שיש בכחו להיטיב להם, ואפילו כשהוא נכשל בנסיונות ומתקומם מהם, הוא מוצא תחבולה להשתכר ממפלתו, ע"י שהוא חוזר לחקור אחר מקור מיני הפחים להכירם, ליזהר ולהזהיר אחרים מהן, וכ"ש בכל שעה שהוא מוצא לפום צערא אגרא בדרכו, כוונתו המסותרת מתחזקת יותר ויותר, עד שמרוממתו לעילא מן הנפש הבהמית ונסיונותיה, לפי שרוב עוצם חשקו להיות מכיר בגדולות ובטובות הבורא ית', נותן בו כח להרוס ולכתת כל מעכב בדרכו, וכמ"ש (אבות פ"ה) הוי עז כנמר כו' וגבור כארי וכו':
ואלו הן אותם המזומנים לדמעות של שמחה המופלאה שעליהם אמרו ז"ל הללו פורשין ובוכין לומר הר גבוה כזה כבשנו, הוא עונג מהודר מאד ע"י תבלין של צער (עפ"ב) בשעה שהתקיפין מבני גילם✍︎ פי' שהרשעים בוכים שלא יכלו לכבוש חוט השערה כמ"ש בסוכה שם היינו ההנאה שהיה מושך אותם לחטא היה רק במלא נימא ובוכין עליה שלא כבשוה: מבכים הנאה כמלא נימא הראשונה כנגדם, ולאחר שכבר ראו שמחה אחרת בעולם המלאכים מכיריהם (עיין סי' קנ"ו) שזהו תכלית עידון אותם בני עליה היונקים ממדת החסד שנת"ל, לפי שעי"כ הן נראין כדאי להיות מחונניו ית' (סי' ז') ועד שכל אדם יכול להגיע לנבואה ולמדרגתו של משרע"ה כנ"ל עיין הקדמה: