ואילו נחשוב את הענקים בגובה ג' קומות בינונית, והבינונים בג' של ננסין; אזי הדבר פשוט שהענקים חושבין את הננסין כחגבין, דהיינו לנפש בהמית שראייתה כלה בשליש פסיעה ואינן אלא רואים בעבים כשיעור פסיעה אחת בלבד, ואפי' בתוך כדי אותה פסיעה, אין חיל בזרועם לעצור ברוח קשה כל דהו שעושק את מושגיהן בכח (עיין סס"י הקודם), ואפילו כנגד היותר נוחה שברוחות (דהיינו מהלך הרעיונות הנ"ל) אינן מספיקים אלא להתאבק זמן קצר (עיין הקדמה בתחלחה) והוא משמיט מידיהן את הצללים המרוחקים קצת, בעוד שלא היה להם פנאי להכירן כנ"ל, ולפי שכל מה שיש בעולם הגדול יש דוגמתו בעולם הקטן, ע"כ האומנים המהירים נוטלים להם כאן צלמי חומר לבנים ועצים ואבנים וכו' לבנות מהן דיפתראות קטנים של חדרים מרתפין ועליות במחשבתם, בכדי להסתכל בהן ולהכיר דוגמתן בעולם הגדול, או לבנות כתבניתם שם, ואמנם אותם הננסים הקלושים ועצלנים מכלים כל גבורתם תיכף בכעוד שהם אדוקים בחומרים הללו שלא תחטפם הרוח בכדי להוליכם אחד אחד למקום המלאכה במחשבתם, ע"כ אין כחם מספיק להחזיקם עוד בכדי להסתכל ולהכיר בהן בקשורם, אבל כל ארמנותיהם וטירותיהם נפרכים תוך כ"ד ופורחים אברים אברים מאליהן: