והנה כל מעשה ועסק מלאכת מחשבת מצד היותו מורה על איזה כוונה מובנת ונבונים נקרא דיבור ולפי שיש לך דיבור הנגלה והנסתר לפי מדרגת התעלמותו וגילויו עפ"י כוונת המדבר, ודיבור הדיקות שהנבון שומע תבונות חדשות לעצמו מה שלא נתכווין להם משמיע, שאפי' מן מסירת המן יכולנו ללמוד שהשלכת תפוחים בש"ת מנהג קדמון הוא (עש"ע א"ח סי' תרס"ט בא"ה ס"ק ב' ועיין הקדמת המעתיק ספר רפואות העם) כך יש בכל מיני עלילות החכמה דיבורים צפונים וגלויים ממדריגות שונות, ואמר הכתוב השמים מספרים וכו' בכל הארץ יצא קום ובקצה תבל מליהם גו' ר"ל שקול שירת✍︎ אותו דיבור של כל יצורי בראשית נק' (שירה) ע"ש שמשמיעים קילוסי השי"ת בקול נחמד ונעים למי שמטה אזנו אליהם. ועי' פי' הריטב"א. כוונתם הנגלית הולכות מסוף העולם ועד סופו. וכמו שכוונות החכמה שונות בנפשות המשכילים לפי מדרגתם כנ"ל, כך גם הבינה יתירה מוסיפה למצוא כוונות מצטרפים ושכנים יותר מן הנמוכה הימנה עד שבינה היתירה מהחכמה דוחקת לגלות צפונות בעל כרחו של משמיע (שם בעובדא דהאי ארמאה בריש פסחים) ולהיפך הבינה הנמוכה הרבה בטילה כנפש בהמית לגבי חכמה גדולה ויתירה, כשממית כשממית שקיננה בארמון הגדול ואינה רואה חוץ לד' אמותיה, כך זו אין עיניה מספיקות להקיף כלל האברים שבבנין העלילות, ואפילו מאותו מיעוט שהיא רואה אין בה כח להכיר חילוק פרטים השונים בכל אבר, וכ"ש השכנים והמצטרפים שבכל אחד ואחד מהן, ועד שבינת ב"ו כולן בטלות לגבי מעשי בראשית, הן לענין היקף הכללית והן לענין פילוש הפרטות, אילך ואילך במשהו אין קץ (עיין אגרת החכמה שם):