הגה"ה זו שייכה לסיום ספר רפואות הגויות סוף סימן תקפ"ו:
והנה כבר נתבאר במאמ' בפי' משלי (עיין חשבון הנפש סי' ק') שיסדה החכמה עליונה יתברך שתהיינה הנפשות מזדווגות בפעולותיהן, כמו שהגופים מתדבקים זו לזו בשיעורן ד"מ כחן של ב' נפשות בהמיות מספיקין להסיע משאוי גדול ב"פ, והשגת ב' חכמים כפליים משל יחיד וכו' ע"ש, ועל כן כל כמה שחיבורי החכמים מתרבין, כך הם מרבין להרויח בעמקות או בפשטות איזה דבר חכמה ונסיון, וכן מצינו ד"מ בחכמת התכונה והתשבורת, שלא בלבד שהוסיפו בעמקם מדור לדור, לגלות כננס ע"ג ענק דברים רבים שנלאו הראשונים להשיגם, אלא שהצליחו ג"כ לסקל מסלת עיוניהם מאד, ע"י שטרחו לחקור בטיב ההקדמות בקיצורן בקלותן ובסדר השתלשלותן זו מתוך זו, עד שתלמידים בינונים בזמנינו יכולין להוכיח אותן כללים ולפשוט האיבעיות שלא הגיעו אלהם קודם לכן, אלא ע"י יגיעות מרובות של קשרי המצאות עמוקות כעין תקוני הפת שהיו צריכים לכח זרועו של אדם הראשון, וכן הוא בכל שאר החכמות האנושיות, ומה גם בחכמת הטבע והחימיאה וחכמת הרפואה שעיקר בנינם מיוסד על הנסיון, מצינו שכמעט כל אחת מהקדמות פשוטות של אחרונים, כוללת בתוכה כמה וכמה הקדמות מגומגמות וקשות של ראשונים: