וישב יעקב, פרש"י ביקש לישב בשלוה וכו', אחז"ל ספ"ק דב"ב שהקב"ה הטעים לאבותינו בעוה"ז מעין עוה"ב שנא' בהם ב'כל מ'כל כ'ל ש"מ טוב לצדיקים לישב בשלוה וגם יעקב מכלל הנ"ל והוא אמר יש לי כל, אבל אחז"ל כי אורך ימים ושנות חיים יוסיפו לך וכי יש ימים שאינם של חיים אלא אילו שנותי' של אדם שמתהפכים מרעה לטובה כי מי שיש כל ימי' בטובה ונהנה בעוה"ז מעין העוה"ב מ"מ איננו כמי שהי' בצרו' רבות ורעות ויוצא לנחת וטוב ולזה לא זכו שום א' מן האבות כי כולם שבו בשלוה מימות עולם, אע"ג דאאע"ה הי' נרדף בנמרד והשליכו לתוך כבשן האש אין זה צער אלא מרצונו שהרי הי' יכול להודות לנמרוד והי' מושיבו בראש על גפי מרומים וכל מה שאדם עושה מרצונו הטוב לא נחשב לו לצרה כי זהו עיקר שמחתם של צדיקים למסור נפשם באהבה ויום יום מצפים וממתינים על ככה, וגם זה הוא ההפרש בין פורים לחנוכה כי המן גזר להשמיד להרוג ולאבד על כרחם, וזהו צרה גדולה וכשנגאלו עשו משתה ושמחה ויו"ט כי יצאו מצרה לרוחה אבל מלך יון לא ביקש להשמדם אלא להעבירם על דת ואלו הי' ח"ו מודים לו הי' מגביה קרנם, אך הם בצדקתם וחסידותם ברצונם בחרו המות ויסורים עד שהושיעם השי"ת ואז קבעו להודות ולהלל ולא למשתה ושמחה, וע"כ אאע"ה לא יצא מצרה לרוחה אך יעקב' ע"ה הוא נתנסה בצרות רבות ורעות מלבן ועשו ומיתת רחל ומעשה דינה ושכיבת בלהה, ע"כ אם הי' זוכה לישב בשלוה אח"כ בארץ ישראל, זהו שלוה שלא זכה אליה א' מאבותינו, ומה שישב בשלוה בארץ מצרים י"ז שנה לא נחשב יען שעכ"פ הי' בארץ הטמאה, אבל הוא ביקש לישב בשלוה זו בארץ מגורי אבי' ולא זכה אליה כי קפץ עלי' רוגז' של יוסף:
וישב יעקב בארץ מגורי אביו, במדרש ביקש יעקב לישב בשלוה אמר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא אלא שמבקשים לישב בשלוה י"ל הלא הקב"ה טוב ומטיב ומי סני לצדיקי דאכלי תרי עלמא ונלע"ד בהקדם לפרש פסוק פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון, דידוע דאם יש לאדם כל משאלותיו עד אין חקר, לסוף קץ בחייו מכל אלא טוב לאדם שיהי' לו השתוקקת וחפץ לאיזה דברים, וגם גלוי וידוע שהטובה והברכה הבאה לאדם אחר החפץ והרצון שכבר הרגיש החסרון, מאוד שמח בו יותר ויותר אלף פעמים מאשר בא לו בלי השתוקק לה ומבלי מבין וראה רעת חסרון הדבר וזה פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון היינו שנשאר לו עוד רצון על ידי זה הוא שבע ואינו קץ ועוד נותן לו רצון וחפץ מתחלה לדבר כדי שישמח בו מאוד ושובע שמחות מטוב הדבר ונאמר גם זה בצדיקים שאם הי' להם כל טוב עולם הזה ולא ירגישו ברוע החסרון אז לא ידעו ויבינו לשמוח בשמחת טוב עולם הבא ואין זה די שכרם לפי גודל צדקתם לכן טוב החסרון בעולם הזה אשר כל ימיו כצל עובר ואז יתוסף לו נחת ושמחה בעולם הבא לאלפי פעמים וזה אמר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא לפי גודל צדקתם לא די להם זה אלא שמבקשים לישב בשלוה שצריכין תחלה לבקש השלוה בעולם הזה ואח"כ בעולם הבא ישמחו ויתענגו בו ברב טוב לבית ישראל אשר כלם יש להם חלק לעולם הבא וק"ל (מספר שיר מעון):
*וישב פרש"י ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עלי' רוגזו של יוסף יש לפרש עפ"י מה שביאר הרמב"ן דמעשה אבות סימן לבנים וירידת אברהם למצרים הי' רמז לגלות ויציאתו בכבוד וברכוש הי' סימן על ואח"כ יצאו ברכוש גדול, וכן כל מעשה אברהם יצחק ויעקב, ואם אמנם שלא נוכל לבאר כל פשטי הרמזים מ"מ בכללן אנו יודעים וחזרת יעקב מלבן ועשו לבית אבותיו הוא רמז על ביאת משיח צדקינו וסבר יעקב שעתה יראה סימן מה שיה' באחרית הימים, אבל באמת אמרו חז"ל לבא לפומי לא גליא ולכך דומה זה כדרך שמראים לאדם בחלום הלילה דברים העתידים להיות מתחילה ועד סוף וכשהקיץ מתחיל התחילה וזה שאמר ביקש יעקב לישב בשלוה ולראות פרטי הדברים שיה' באחרית הימים אבל קפץ עלי' התחלות הגלות במצרים שהוא רוגזו של יוסף שעל האחרית די מה שמתוקן להם לע"ל ולא לבקש לראות בחיים:
וישב יעקב, ביקש יעקב לישב בשלוה וכו' שלום גמטרי' "עשו" ויעקב חשב כיון שפטר את עשו לא יהי' שלום לרשעים כ"א בשלוה ישב ושלוה הוא ה"ו אותו שם שנשלמו ע"י מחיית עמלק, ע"כ ביקש לישב בשלוה ואמנם צריך לזה צירוף יוסף שטנו של עשו וקפץ עלי' רוגזו של יוסף ונפרד ממנו ונתבטל השלוה בעוו"ה, ואמר לי מהו' משה עיר חדש ני' שיש להוסיף על הנ"ל כי יעקב אש ויוסף להבה אש להבה גמטרי' בשלוה:
ועשה לו כתונת פסים, לא נכשל יעקב להטיל קנאה ומה יקנאו בהבלי תענוגי עוה"ז כתונת פסים, אלא אחז"ל במסכת שבת מפני מה ת"ח שבבבל מצויינים מפני שאינם בני תורה כי ציון הבגדים הוא סימן שאינם מבני' של תורה האמתיים, ויען כי יעקב אהב את יוסף כי בן זקונים הוא לו ומסר לו סודות התורה וחשש פן ירגישו הבנים ויקנאו בו, ע"כ עשה לו כתונת כציונים של אותם שאינם בני תורה כדי שלא יקנאו בו אחי', אמנם ויראו אחיו בעין שכלם כי אותו אהב ומאהבתו שחשש לקנאה עשה לו הכתונת ועי"ז ויקנאו בו:
והיינו דפריך בש"ס פ"ק דמגילה איוסף שנתן לבנימן חמש חליפות שמלות בדבר שנצטער בו אותו צדיק יכשל בו, על ג' מאות שקל כסף לא ק' לחכז"ל כי הי' בן אמו וגם ציערו ביותר בשימת הגביע באמתחתו ולא יקנאו בו, אבל חמש חליפות שמלות הוא סימן שאיננו בן תורה ומכבדו בשמלות, ומתרץ הש"ס רמז רמז לו שעתיד בן לצאת ממנו ומרדכי יצא מלפני המלך וגם וכבר כתבתי במקום אחר הכי קאמר ומרדכי יצא לפני המלך הגוים בלבוש מלכות תכלת וחור כי הי' תפארתם וכבודם אבל לא לנו ד' כי ליהודים היתה אורה זו תורה ושמחה זו יו"ט וששון אלו תפלין ויקר זה מילה אלו הי' כבודו בין היהודים אבל לפני המלך נתכבד בחמשה מיני לבושים:
וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום, פי' שלא יכלו לסבול דברו עמהם לשלום כי אמרו לפי מה שאתה חושב אותנו לאנשים חטאים א"כ מצוה עליך לשנוא אותנו כדאיתא בפ' ערבי פסחים שרשעים מצוה לשנאתם האיך אתה מדבר עמנו לשלום, וא"כ אנו רואין בך דבר עבירה שאתה משלים עם החוטאים בעינך א"כ מצוה לשנוא אותך:
*ולא יכלו דברו לשלום, נראה דכונתו לומר בהבאת דבה לאביו לטובת אחיו כדי שאביו יוכיחם וידריכם לטובה וכמו שאמרו הרבה פעמים נלקה עקיבא בן יוסף וכ"ש שהוסיף אהבה על אהבתו וכן יוסף סבר שבזה עוד ירבה שלום אחי' אבל הם לא האמינו לו זאת ולא יכלו לסבול דברו לשלום מה שאמר שדיבורו לשלום:
המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו, יש לפרש שאמרו לו מה שאמרו בגמרא על הממונים על השררה וכי שררה אני נותן לכם עבדות אני נותן לכם שצריך הממונה ושורר על ישראל להיות עבד נאמן לעשות ולהשגיח על ישראל באמונה ויוסף כאשר סיפר להם החלום חשדו אותו ששמח במדרגה זו ולזאת אמרו לו המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו אדרבה אתה צריך להיות אז עבד נאמן לנו לכן ויוסיפו עוד שנא אותו כנ"ל:
*הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחות לך ארצה, ברש"י שם והלא אמך כבר מתה והוא לא היה יודע שהדברים מגיעין לבלהה ורבותינו למדו מכאן אין חלום בלא דברים בטלים, יש לפרש על פי מה דאיתא במדרש ראובן אמר הוא מכניסני בין הכוכבים ואין אני מצילו מוכח ממשל הזה דראובן לא חטא, ורש"י פי' לעיל שחטא ראובן במה שבלבל יצועי אביו אך עתה נראה שלא חטא א"כ מוכרח דבלהה אינה ראוי' להיות גברת ואינה ראויה למשל אותה בשם יר"ח וע"ז אמר ממ"נ הבוא נבוא אני ואמך ואחיך אם בלהה נקראת ירח א"כ חטא ראובן ואיך תכניסו בין הכוכבים וע"כ הוא דבר בטל, אבל באמת אין זה הכרח די"ל הטעם דרמז דכבר עשה תשובה כדאיתא במדרש וישב ראובן ששב לשקו ולתעניתו:
*וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם, עיי' רש"י שהלכו לרעות את עצמן, יש לפרש ברמז שהמעשה הזה היתה סבה מן השמים שברעב נזונו אח"כ במצרים כמו שאמר להם יוסף למען עשה כיום הזה להחיות עם רב:
*ראה נא את שלום אחיך ואת שלום הצאן והשיבני דבר, יש לפרש יעקב אבינו הוכיח בזה את יוסף דאמרי' חכז"ל אין כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום וע"י השלום אין המידת הדין יוכל לשלוט בהם וכזאת יראה ויבין וישכיל שלא להביא דבה על אחיו והיינו דקאמר ראה נא בראיית השכל שתשיג את שלום אחיך שתהי' לך שלום עמהם ואת שלום הצאן כי זה תלוי' בזה כי על ידי שלום יש ברכה ולזאת השיבני דבר ולא דיבה:
*ויתנכלו אותו להמיתו, איתא במדרש שהסיתו בו הכלבים ושוב איתא במדרש בעל החלומות ה"ה בא ומשיאו לאביו וכ' היפ"ת שאינו יודע פירושו ונרא' השבטי' החרימו ביניהם וצרפו גם השכינה עמהם שלא יגלה שום אדם לאביהם והי' החרם חל מיהו זה דווקא אם אין הדבר בשל יעקב ואנן קיי"ל דבהמתו של אדם שהזיקה הבעלים חייבים ומשלמים כופר והבהמות והכלבים הי' של יעקב ואם הי' ההיזק על ידיהם הי' הדבר נוגע ליעקב שהוא הי' צריך תיקון לזה לא הי' החרם חל ובעל החלומות נקרא מלאך הממונה על החלומו' וזה שאמר שבתחילה סברו לשסות בו הכלבים וחזרו ואמרו דזה לא יתכן שאז בעל החלומות יגלה זה ליעקב כיון שהדבר נוגע בו:
ויתנכלו אותו, פי' רש"י כמו אליו פי' דויתנכלו אינה פועל יוצא לאחר שיוצדק עלי' אותו כמו ויולך אותו וכדומה ע"כ פי' רש"י דהי' כמו ויתנכלו כמו אליו וכן פי' החכם ר' וואלף היידענהיים ומ"מ טעמי' בעי מ"ט כתיב אותו, ובמדרש שיסו בו הכלבים ומייתי לי' רמב"ן שרצו להמיתו בטרם יקרב אליהם ולא הועילו כלום, עוד במדרש ואמרו הנה בעל החלומות הלזה בא עתיד להשיאו לבעלי' עיי' מדרש רבה, ועתה לכו ונהרגהו יראה לפרש דהנה דהמסור מותר להרגו היינו אם עדיין עומד במסירתו, אבל אם עשה ואינה עתיד עוד לעשות כן אין להרגו, ואית' בכתבי האר"י, בעל לה"ר נענש שיה' מגולגל בכלב ורמז עלי' ויקרא לה נובח ל"ה ר"ת לשון הרע נובח רמז לכלב הנובח, והנה יוסף חטא בלה"ר ולא ידעו אם עוד מסור ולא יכלו להרגו בידים ע"כ שיסו בו הכלבים מרחוק וחשבו שהוא לא ירגיש שהם השיסו בו, אך יוסף הרגיש שהם השיסו והם הכירו בו שהוא מרגיש וא"כ עתיד הו' למוסרם ליעקב ששיסו בו הכלבים וא"כ מותר להרגו בידים והיינו ויתנכלו אותו שהביאו אותו לידי כך עד שהוא נוכל עליהם שרוצים להמיתו ואמרו מעתה עתיד הוא להשיאו לבעלי' ליעקב שרצינו להמיתו ע"י כלבים ועתה לכו ונהרגהו:
ויתנכלו אותו להמיתו וכו', יראה דרמז לנו איך ישבו עליו בדין, אלו מזכים ואלו מחייבים, אלו חייבוהו מיתה כרודף כי כל כוונתו בהבאת דיבה שיקללם אביהם כאשר באמת אמר לבסוף ארור אפם כי עז, וזה ויתנכלו אותו להמיתו שחשבו מחשבותיו להמיתו והול"ל להמיתנו אך כ' סמ"ע למה נקרא מסור ולא מוסר כי הוא מסור לכל ובסופו ליטול את שלו על כן אמר להמיתו וזה לשון ויתנכלו אותו, שדנו מחשבותי' המה כרודף להמיתם ויתחייב הוא מיתה ומסור נידון שלא בפניו על כן ובטרם יקרב אליהם, אך המזכים יאמרו הנה בעל החלומות הלזה בא שחלם למלוך עלינו וע"כ אין כונתו להמיתנו ואין לו דין מסור, וכשהי' ב"ד שקול המחייבי' והמזכי' בטחו בצדקתם שלא יבוא לידם שפיכת דם נקי כמש"כ רמב"ן בטעם עדים זוממין שאם הרגו אינם נהרגים שמסתמא לא באה מכשול ליד סנהדרין לשפוך דם נקי, על כן ועתה לכו ונהרגהו אם תעלה הריגתו בידינו נאמר בהחלט חיה רעה אכלתהו דהיינו נחש הקדמוני חטא לה"ר אכלתהו ואם יצילהו ה' מידינו אז ונרא' מה יהיו חלומותיו כדעת המזכים וראובן אמר אל תשפכו דם כי אולי אין אנו זכאין שתעשה נס על ידינו כדאמר פפוס ולוליינוס כדאיתא ספ"ב דתענית, אלא נשליכהו אל הבור הזה שיש נחשים ועקרבים ונראה מה יהי' סופו, ויהודה אמר אולי גם הוא איננו ראוי לנס להנצל מנחשים ומ"מ אינו חייב מיתה, ע"כ נמכרנו אותו אם ימות בשביה ימות ואם יחי' יחיה:
במדרש רבה ויהי כאשר בא יוסף אל אחיו ויפשיטו את יוסף את כתנתו ר"א אומר בקילוס הי' בא וישליכו אותו הבורה והבור רק אין בו מים, אמר ר' ארי' בור רק נתרוקן בורו של יעקב אין בו מים אין בו תורה וכו' כתיב כי ימצא גונב נפש מאחיו והתעמר בו וגם אתם מכרתם אחיכם ופי' יפ"ת שנתרוקנו בורו של יעקב מן התורה שנכשלו בפסוק זה כי ימצא וכו' והקשה היפ"ת דהול"ל ולאתוי' קרא דמוקדם בפ' משפטים וגונב איש ומכרו ונמצא בידו וכו' ומדוע מייתא קרא דפ' תצא המאוחר עיי"ש הנה מלבד זה ק' עלי מאוד לחשוב על השבטים שנתחייבו ח"ו מיתה במכירה ואפי' נתרוקנה מהתורה מ"מ גם ב"נ חייבים מיתה על גניבת נפש מק"ו מגניבת ממונו והרמב"ם סוף פ"ט מה' מלכים כ' שעל כן נתחייב שכם בן חמור על שגזל את דינה בת יעקב דאלו הביאה לא היתה באיסור שהרי היתה פנוי' עיי"ש וברמב"ן פ' וישלח ויעיין לעיל פ' וישלח בד"ה ויצב שם כוונתו דאיסור ביאה הי' מחמת גזילה מק"ו ממונו כ"ש עינוי גופא מ"מ אגזילת נפש למוכרו וודאי חייבים, וא"כ האיך יכשלו הם בעצמם בדבר זה, גם ניישב מה שייכות להך דרשה הכא הא עדיין לא נזכרה מכירתו פה, ליישב כל זה נקדים תחילה לקרא דמה בצע כי נהרוג את אחינו וכסינו את דמו הנה לשון מה בצע קשה להבין ורש"י פי' מה ממון כתרגומו עכ"פ משמע כאילו הי' יהודה להוט אחר ממון עשרים כסף לכן מכרו ואילולי כן לא היה מעליהו מן הבור וחלילה לנו לחשוב כן, ותו יל"ד כי נהרוג את אחינו וכסינו את דמו אין לו שחר והרמב"ן הרגיש וכ' אע"ג שכבר אמר ראובן אל תשפכו דם נקי ידינו אל תהי' בו דמשמע שכבר הצילם ראובן משפיכות דם כ' ז"ל שניהם אמת כי ראובן הצילם משפיכת דם בידיהם ממש שהוא מגונה מאוד לשפוך דם ארצה רק יסבבו מיתתו בהשלכה לבור, והי' גרמא בנזקין ויהוד' יעץ אותם להשמר גם מזה, דמ"מ חייב בדינא דשמים ודינא רבא ודינא זוטרא איכא בינייהו עיי"ש ומ"מ יש להבין לשון וכסינו את דמו שהוא מיותר גם יל"ד לפי הנראה מהמדרש גבי וישמע ראובן שהי' כולם סרים למשמעת ראובן כי הוא הבכור וכן פי' רש"י גבי ואנה אני בא וא"כ איך עשו דבר גדול כזה למכור אחיהם בלי שאלת פה ראובן הבכור ולא המתינו עד עת בואו מעסוק בשקו ותעניתו, והנראה לפענ"ד כך כשנבין בעצת ראובן להשליכו לבור אין זה עצת חכם הרוצה לפשר בין ב' מריבים ומדינים כי צריך לראות שתהי' עצתו לטובת שניהם ואין כאן טובה ליוסף כי בין כך ובין כך ימות אדרבה אי ימות שם ברעב רע לו כי טובים הי' חללי חרב מחללי רעב, רק עצתו הי' טוב לאחים בלבד שיהי' נשמרים משפיכת דם להדי' ולא ליוסף ואין זה פשר דבר אלא שהכתוב העיד על אותו צדיק להשיבו אל אביו שכוונתו הי' לטובת יוסף להשיבו אל אביו, אמנם האחים לא נחתו לכך שיה' בדעת ראובן להציל יוסף, ע"כ חשבו שהי' בדעת ראובן למכור את יוסף וכדי להציל מחטא גונב נפש מישראל ע"כ יעץ אותם להדיחו אל הבור ואח"כ יתחנן יוסף בעצמו להעלותו ולמכרו לעבד וכל זה יבחר מלמות בבור ולא יה' להם חטא מות, וזה הי' כוונת יהודה לאחיו שנסתפקו בכונת ראובן הבכור שיעץ אותם להשליכו לבור ואמר מה בצע כי נהרוג את אחינו מה פשרה היא זה כי בצע מלשון פשרה עיין פ"ב דסנהדרין ומה זה פשר דבר כאן שבין כך ובין כך יהרוג רק וכסינו את דמו שיה' דמו מכוסה ולא ישפך להדיא ואין זה פשר דבר ע"כ כוונתו למכרו וא"כ לכו ונמכרנו לישמעאלי', והית' נעלם מהם דין המבואר במתניתי' דסנהדרין פ"ה ע"ב ובגמ' שם שאינה חייב עד שישתמש בו בשוה פרוטה ואח"כ ימכרנה וכן פסק הרמב"ם פ"א מה' גניבה והם לא השתמשו בו אדרבא בא עליהם בקילוס כמלך ושר עליהם וא"כ אי הי' כוונת ראובן למכרו לא הי' צריך להשליכו לבור הי' למוכרו בהדי' ואפ"ה לא הי' בהם חטא מות כי עדיין לא השתמשו בו, אע"כ שלא נתכוון ראובן למכירה אלא שהם טעו בדין זה ולא ידעו שצריך להשתמש בו בשוה פרוטה וזה אית' ברש"י מדכתיב והתעמר בו ומכרו ש"מ דבעי עמור בשוה פרוטה עיי"ש בגמ' וזהו פי' המדרש אחר שאמר שבא עליהם בקילוס כמלך ושר ולא נשתמשו בו אמר והבור רק שנתרוקנו בורו של יעקב אין בו תורה דכתיב בפ' תצא ומביא קרא בפ' תצא דווקא והתעמר בו ומכרו וא"כ הי' להם לידע שלא נתכוון ראובן למוכרו והם מכרו אחיהם ודו"ק:
עוד ברבה שם וישמע ראובן ויצילהו מידם וכו', רבי אמר אמר ראובן הוא מנה אותי עם אחי ואינני מצילו הייתי סבור שנדחתי מכח אותו מעשה והוא מונה אותי בתוך אחי' שנא' וא"ע ככבים משתחוים לי ואינני מצילו אמר הקב"ה אתה פתחת תחילה בהצלת נפשות חייך שאין מפרישין ערי מקלט תחילה אלא בתחומך שנא' את בצר במדבר לראובני ע"כ, ויל"ד א' דמשמע שלא הצילו ראובן לשם מצוה אלא מפני טובה שעשה לו ולמה שילם לו הקב"ה שכר, ב' לשון פתחת תחילה בהצלת נפשות משמע שהי' יכול לפתוח בחובה באידך גיסא ופתח בהצלה וכן הוא בדיני נפשות פותחין בזכות תחילה והנה לא נודע מה הי' יכול לפתוח בחובה, ג' איך הי' זה מידה כנגד מידה שהפרישו ערי מקלט תחילה בתחומו ועוד מה שכר הוא הלא בעבר הירדן לא הי' יהוד' עמהם דין הוא שיפרשו תחילה בראובן שהוא הבכור, בתחילה ניישב בעז"ה איזה דקדוקים בפסוקים ובמדרש ויספר אל אביו וגם הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחות לך ארצה ואמרינן במדרש וכן פי' רש"י והלא אמך כבר מתה ולא הי' יודע שהדבר מגיע לבלהה שגדלתו כאמא וצ"ע וכי נעלם דבר זה מיעקב להבין ועוד יש לדקדק למה אמר ג"כ ואחיך דבזה לא היתה התמי' כ"כ חזקה עוד ואביו שמר את הדבר אמרו במדרש כשראה דברים ממשמשין ובאין אמר אם נתבקרה פנקסי מה יכול אני לעשות פי' היפ"ת שהי' ק' בעיני יעקב שהקטן שבבני' ימשול על הגדולים ואמר שנתבקרה פנקס למעלה לסבת איזה חטא שחטא לה', גם זה צ"ע שהרי גם הוא הגדילו על כל בניו ונהגו כמלך עליהם כמבואר במדרש שהי' בא בקילוס, ע"כ נראה לפענ"ד דמשמע במסכת סוטה ז' ע"ב שמתחילה לא נודע ליעקב ע"י מה נתחללה יצועו שנסתלקה שכינה ממטתו עד אחר מעשה דתמר עיי"ש היטב וע"כ הי' יכול לתלות בא' מג' דברים או שא' מבניו עשה כן וראוי' הוא אותו הבן שלא למנות עם בניו או שאין בלהה כדאי לכך להיות ממלאה מקום רחל שהיתה מטתה מרכבה לשכינה בזיווג יעקב או שגרם חטא יעקב ונסתלקה שכינה ממנו, והנה מכיון שאמר יוסף השמש והירח ורחל כבר מתה וע"כ יסוב הדבר לבלהה ש"מ שראוי היתה לכך א"כ מי חלל יצועי א' מבניו איך נאמר י"א ככבים הלא אין כאן אלא יו"ד שאותו שבלבל יצועי אינו ראוי למנותו עם השבטים וע"ז הי' מתמיה הבוא נבוא אני ואמך ואחיך וכו' הלא קשה ממ"נ אמך כבר מתה ואם מגיע הדבר לבלהה א"כ ק' מאחיך אלא ע"כ הכל שקר וכיון שראה הדברים ממשמשין ובאין וראה שהכל אמת ע"כ שבלהה כדאי להשרות שכינה וגם בניו לא בלבלו יצועו כ"א הוא חטא וגרם שנסתלקה שכינה ע"כ אמר אם נתבקרה פנקסי מה יכול אני לעשות וא"ש הנ"ל, ובזה מיושב נמי מה שהוסיפו שנאה בחלום השני דכתיב ויקנאו בו אחיו דקנאה גדולה משנאה וכו' ממ"נ אי חשבו על השנות החלום פעמיים קרוב להיות אמת ולכן נתקנאו בו יותר, חלילה לנו לחשוב כן על השבטים כיון שראו שמה' יצא דבר אין להם להתחכם עם ד' המגביה שפלים, אלא ע"כ הם חשבו דהכל מהרהורי דיומא שמהרהר להתגאות עליהן ולהשתרר ומזה באו החלומות ברוב ענין כהאמור במפרשים וא"כ מה זה קנאה שהוסיפו בהשני יותר מראשון, והא"ש דהנה השבטים ידעו שראובן חלל יצועי אבי' ולפי משפט הראשון הי' ראוי לדחות, שלא למנותו כלל עם האחים א"כ אין עול כ"כ בחיק יוסף להשתרר כיון שהבכורה תיסוב לו שהוא בכור פטר רחם של רחל וכן כתב בדברי הימים סימן ה' ובני ראובן בכור ישראל שהוא הבכור ובחללי יצועי אבי' נתנה בכורתו לבני יוסף וא"כ אין להאשים יוסף כ"כ אמנם אחר שחלם לו י"א ככבים ש"מ שראובן לא חטא כנ"ל וכדין עשה וראוי הוא לבכורה ג"כ לכן קנאו ביוסף בהשתרר עליהם שלא כדין, והא"ש דראובן הו"מ לפתוח בחובה של יוסף יותר מכל האחים לאמר אני הבכור והוא נוטל בכורתי שלא כדין שהרי מונה אותי עם האחים ולמה יגרע בכורתי ממני, אמנם הי' צדיק גמור ובעל תשובה ופתח בהצלה וחטאתו נגדו תמיד לאמור אמנם חטאתי וד' חס עלי למנותי עם אחי ומ"מ הבכורה תיסוב לו ולא להיות לי יתרון ולכן הצילו, וכאן שמסר ברצונו הבכורה ליוסף אמר הקב"ה חייך שתהי' בכור עלי' שהרי בג' ערי מקלט שבעבר הירדן הי' ראובן, גד וחצי שבט מנשה והי' ראוי' להתחיל בשבט מנשה בן יוסף הבכור והקב"ה צוה להפריש בחלקו של ראובן תחילה והוא שפיר מידה כנגד מידה וא"ש הנ"ל ודו"ק:
והבור ריק אין בו מים, במדרש נתרוקנו בורו של אבותינו ואין בו תורה, יראה לפרש דהשבטים דנו יוסף כדין דהמצער לחבירו ואי אפשר למיקם בצערו ומותר למוסרו למלכות וה"ה להרגו ואך במסכת גטין דף ה' ע"א מבואר אפי' בזה אין למוסרו למלכות אלא השכם והערב עליהם לבית המדרש והם כלים מאליהם וא"כ ממילא אסרו למסרו ולהרגו אע"ג דלא מצי למיקם בצערו שמצער אותם מ"מ סמיה בידם להשכים ולהעריב לבהמ"ד עיי' רמב"ם פ"ח מחובל ומזיק דמחלק בן צבור ליחיד והיינו מטעם הנ"ל דבציבור המצטערים לא שייך לומר שישכימו ויעריבו לבהמ"ד ע"כ מותר לבערו מן העולם ועיי' ש"ע וש"ך ח"מ סי' שפ"ח מזה, נמצא השבטים לכאורה עשו כדין אלא שהי' להם להשכים ולהעריב עליו לבהמ"ד אך נתרוקנה בור שלהם תורה ולא ישבו בבית המדרש:
והבור ריק אין בו מים, אמרו במדרש על זה נתרוקן בורו של יעקב מבלי תורה והנה ר"ת א'ב'ר'ה'ם ה'ב'ו'ר ר'ק א'י'ן ב'ו מ'י'ם אחז"ל במסכ' ב"ק ובירושלמי בנחוניא חופר שיחין שנפלה בתו בבור שאמר רחב"ד אפשר כיבוד בו בוראו במים ונכשל בזרעו ומשם עלתה, וה"נ עפ"י מה שכ' הרמ"בן מלך סדום ועמורה יצאו מבור טיט בנס כי אאע"ה הציץ בבור והעלום ע"י שם כדי שיאמינו או"ה בנס הכבשן נמצא אאע"ה כיבוד בוראו בהעלאת מלכים מן הבור איך יכשל זרעו בהפלת הבור ואילו היה דעת התורה בשבטים בעת ההיא היו נותנים לבם לזה על כן רמז נתרוקן בור של יעקב בלי תורה ור"ת א'ב'ר'ה'ם כנ"ל:
באה מגלעד, ג'לעד ש'כם מ'צרימה רמז ר"ת שמ"ג שהוא חמה דלע"ל שבעתיי' שבעה פעמים שבעה שהוא מספר שמ"ג שהוא א"ש להב"ה יעקב א"ש יוסף להב"ה שצדיקים מתרפאים בה והרשעים נידונים בה וע"כ בהעדר יוסף נשאר אש של יעקב בלי להבה אמר א'ל ב'ני א'בל ש'אולה ר"ת א"ב א"ש:
*הולכים להוריד מצרימה, יש לומר בדרך רמז שהמעשה הזאת היתה תחילת הסבה לעשות מצרים כמצולה שאין בה דגים ולהורידם מממונם להוציא נצוצות הקדושות וזה הולכים "להוריד" מצרימה מכל אשר להם:
*מה בצע כי נהרוג את אחינו, איתא במדרש איך נבצע פרוסת המוציא בוצע בירך ניאץ ד' וק' מה שייכות זה לזה ועוד אחר חטא גדול כזה שחטאו ביוסף באו לדקדק אי לא שייך בוצע ברך וכו' וי"ל דהא בהא תלי' דלכאורה ק' איך עלה בדעת יהודה ליעצם למוכרו לישמעאלים בשלומא ראובן יעצם שלא יחטאו לכל הפחות חטא גדול מאוד דעונש הגורם אינה גדול כמו ההורג בידי' לכן השליכו אותו הבורה אבל עצת יהודה אינה מובן דהו' כגונב נפש ומכרו דחייב מיתה וגרע מגורם מיתה אולם י"ל דהחיוב של גונב נפש ומכרו דווקא בגנבו מרשות בעלי' אבל שלא מרשות בעלים פטור והנה יש לדין ארץ ישראל מוחזקת לאבותינו והשבטים הי' סמוכים על שולחן אביהם ולא הי' להם כלום משלהם והכל הי' כמו רשות יעקב, אמנם אם כן הדבר כיון ששינו ומעלו בשליחותם בוודאי לא ניחא ליעקב בהו וכל מה שהן לוקחין משל יעקב גנוב הוא אתם ובזה יש לפרש כונת המדרש הנ"ל יהודה אומר לאחר שהשליכו אותו הבורה אם אנו סוברים דגדולים הסמוכים על שולחן אביהם הכל של האב ואין לנו קנין אלא שאנו אוכלין ונהנין ברשות אבינו ואיננו חייבים מיתה ואדרבא פטרנו אותה ממיתה להשליך אותו הבורה אבל לאבינו פשיטא דלא ניחא לו בנו וכל מה שאוכלים אנו גזל הוא ומה בצע ואיך נבצע לנאץ השם אלא ע"כ שאנו סוברים שיש לנו קנין ומעשינו שלנו וגם הרשות שזכינו בו הוא משלנו ואין זה רשות אבינו וליכא איסור דגונב נפש ולזאת לכו ונמכרנה לישמעאלים:
וישב ראובן אל הבור, פרש"י ובמכירתו לא היה שם שהגיע יומו לילך ולשמש את אביו, וי"א עסוק היה בשקו ובתעניתו נראה דאו"א דא"ח כי בלבל יצועי אבי' כדי שלא יוליד יעקב בן אחר עיי"ש ואי הי' מוליד בן אחר היה משמשו לזקנותו ולא הי' צריך יעקב להשתמש בשבטי יה שהם נגד י"ב צרופי הוי' ית"ש ועכשיו ע"י שבלבל יצועי הוצרכו השבטי' לשמש איש יומו ע"כ כל פעם ופעם שהגיע יומו של ראובן היה לו באותו יום תענית ושק כדי לקיים תשובה שלימה באותו זמן באותו מקום, והנה יעקב מאן להתנחם כי אמר לא השלים י"ב צירופי הוי' ית"ש, ע"כ כששב ראובן אל הבור קרע בגדיו ואמר אנה אני בא כי עד עכשיו לא היה בבלבל יצועי הפסד אלא שצריכי' השבטים לשמש האב ועל זה עסק בתשובה אבל עכשיו שהילד איננו וחסר אחד מצרופי הוי' ית"ש ואלו לא בלבל יצועי' ויעקב הוליד בן אחר היה אותו הבן משלים הצירוף נמצא גרם ראובן שאין השם שלם ח"ו ע"כ אנה אני בא, והנה כ' האר"י כי במצרים לא תקנו רק י' צרופי הו"י ית"ש גימטרי' ר"ס וירא ד' כי ס"ר לראות ויצאו ממצרים קודם זמנם ונשאר עליהם עוד לתקן עוד ב' צירופים והנה בבבל תיקנו י"ה של צירוף האחד עשר, ובמדי ו"ה של האחד עשר ונעשה שם שלם ונלקה עמלק המן, י"א צירופין בגמטרי' פ"ו"ר על כן קרא לימים האלה פורים על שם ה"פ"ו"ר ויוסף הוא צירוף האחד עשר נקרא בן פ"ו"ר"ת לשון פ"ו"ר הנ"ל וצירוף השנים עשר נתקן י"ה ביון ע"י חשמונאי בנס תנוכה ומלוי שם ו"ה כלו עלינו לתקן בגלות האחרון הלז ואז נשלם י"ב צירופים בגמטרי' י"ש"ב עולם לפני אלקים וע"כ כשעבר יעקב י"ב"ק היה לו י"א שבטים נגד י"א צירופי' ונשאר עלי' לתקן השנים עשר נס חנוכה פ"ך של כוה"ג על כן נשאר על פכים קטנים ותיקן כף ירך יעקב ולבסוף הוא צולע על יריכו:
טרוף טורף יוסף, פי' נטרפו ונתערבו ונתבלבלו אותיות יוסף שהכונה יוסיף בן אחר ונעשה ממנו יסוף ואסיפה ומיתה כדאיתא סוף תענית מאי יסוף וכו' אר"י תקברא אמיה:
ויקומו כל בניו ובנותיו לנחמו, אית' במדרש כמה בנות היה לו הלא לא היה לו אלא אחת והלואי היה קוברה והוא תמוה נ"ל כי יעקב תלה מיתת יוסף בדרך ברוע מזל דרחל כפירש"י בפ' מקץ ובפ' ויגש והנה דינה היתה בבטן רחל ונתחלפה ביוסף ואלו לא נתחלפה היה יוסף קיים ודינה בת רחל מתה כמו אמה ויוסף בן לאה היה קיים ולא נחסרו שבטי י"ה על כן אמר אחד היתה לו ואיך שייך בנותיו לשון רבים ועוד איך שייך לנחמו הלא בראותו את דינה יתחמץ לבבו ביותר להתאבל על שלא קבר אותה במקום יוסף, ואמר בלשון טוב קוברה ולא אמר הלואי אכלתה חי' רעה:
כי ארד אל בני אבל שאולה ויבך אותו אביו פי' רש"י אביו יצחק כי וימאן להתנחם, אלא זה גופא נחמה היה דאלו מת היה נשכח מן הלב ע"כ בא כמתרץ ויאמר הא דא"א לי להתנחם לא מפני שבני חי אלא על עצמי אני מתאבל כי ארד אל בני אבל שאולה שלא יהי' בן עוה"ב כדפרש"י כאן שמת בנו בחייו, והנה יצחק ידע שיוסף חי והבין שנפרד יעקב מאביו ולא כיבדו כ"ב שנה נענש יעקב בשבילו וכל שחבירו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה ע"כ ויבך אותו אביו דהיינו יצחק:
אל בני אבל שאולה ולא כתיב על בני כ"א אל בני כי אמת אמר שירד אלא למצרים והגלות נקרא קבר כדכתיב בגאולה בפתחי את קברותיכם עמי וכתיב משאול אפדם וממות אגאלם ויעקב היה מצטער ומתאבל על שהוצרך לילך מארץ לחוצה לארץ ואמר אמותה הפעם אחרי ראותי פניך כי עודך חי כי בארץ ישראל יש חיים כפולים ארץ ישראל גופא היא ארץ החיים משא"כ בח"ל נחשבים כמתים הנ"ל, ושנית עסק התורה נקרא חיים כי היא חייך ואורך ימיך ויעקב חשב כי יוסף איננו צדיק כ"כ ולא יכול לשמור א"ע מלהתערב בגוים ויה' מיתה כפולה צאתו לחו"ל וביטול תורה אך כראותו יוסף עודנו חי בצדקתו הוא וביתו ע"כ אינה אלא אמותה הפעם פעם א' בצאתו מארץ לחו"ל אבל ביטול תורה אין כאן כי עודנו חי:
חותמך ופתילך ומטך, תנן במתניתין מלך אין מייבם ורש"י פירש על וירד יהודה מאת אחיו שהורידוהו מגדולתו ויש ספק אם אחר שהורידוהו מגדולתו עדיין יש לו דין מלך ואין מייבם ואסורה תמר כלתו לו או כיון שהורידוהו מגדולתו אין לו דין מלך ומייבם וחכמ"זל מסופקים בששה חדשים שהי' דוד נרדף מאבשלום אי נידון כנשיא שמביא על חטאתו שעיר או לא, וה"נ ע"כ כשנתן לה חותם פתיל ומטה והרי אסור לשמש בשרביטו של מלך ובכסותו ש"מ אין לו דין מלך א"כ יש כאן דין יבם ומותרת כלתו לו:
ויהי כמשלוש חדשים, ולא ג' חדשים שלמים ש"מ שיפורא גרם ואל גומר עלי כמו שהי' באמת אחר מתן תורה א"כ גם מצות יבום נוהג כמו אחר מתן תורה ושפיר עשתה תמר וגם הי' לו לתתה לשלה כי שומר מצות יבום לא ידע דבר רע מחשש קטלנית וא"כ צדקה ממני:
בני יהודה, רמז בהם מלכות יהוד' מלכות בית דוד פירש"י שהמלך פורץ גדר ועוד שנפרץ מלכותו כירח יכון לעולם כלבנה שנפרצה שוב בבית שני מלכות חשמונאי ולא נתן הוד מלכות לזרע דוד מ"מ נשיאות התורה לעולם מבני זרובבל ועל זה אמר יעקב ומחוקק מבין רגלי' וזה ראה זכריה כשראה המנורה זה דבר ד' אל זרובבל שימלוך לא בחיל ולא בכח כי חשמונאי בעלי מנורה להם החיל והכח כי ברוחי אמר ד' בתורה ובחסידות ועל זה רמז ז'ר'ח שאינו כמו פ'ר'ץ אבל רומז על זריחות המנורה אך השלישי יבוא שילה בב"א היינו שלה והי' בכזיב בלדתה אותו עולי בבל לא כבשו אלא מעכו עד כזיב ולע"ל מכזיב עד נחלי מצרים כמו כיבוש יהושיע ודו"ק:
*היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה וכו' ותאמר הכר נא, ופירש"י הכר נא פני בורא ואל תאבד ג' נפשות, ותוס' בסנהדרין פי' הי' מוצאת דמוצאת היינו כמו ויצת אש בציון ור' חננאל פי' דנפשות הנשרפין בדין תורה בפתילה של אבר שהגוף קיים והנשמה יוצאה אבל ממדרש חכמז"ל דנוח לו לאדם להפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים אש שהיא שריפת הגוף ומנ"ל זה עכ"ח שפירשו מוצאת שריפת הגוף וטעם פסק של יהוד' משום דהיתה תמר בת כהן, והרמב"ן פי' דהנימוס הי' שהבעל או היבם הי' יכול לדונה כרצונו והנ"מ אי שורש המיתה הזאת עפ"י דין תורה א"כ ראוי' לדונה בדין שריפה שמדין תורה שריפת נשמה והגוף קיים משא"כ אם דן אותה כנימוס המדינה ועוד איכא בינייהו אי בדין תורה וכישראל, קיימ"ל דאשה שחייבת מיתה אין ממתינים עד שתלד דאין הישראל מצווה על מיתת העובר אבל ב"נ צריך להמתין לה עד שתלד דב"נ מצווה על העובר והיינו דקאמר הי' מוצאת היינו לפי ר"ח כמו ויצת אש וא"כ דינה כב"נ ולכך היא שלחה הכר נא ואל תאבד ג' נפשות שצריך אתה להמתין עד שתלד:
הכר נא למי החותמת, אחז"ל בהכר בשר בהכר בשרוהו וי"ל קצת המשך זה לזה כי אמרו חכמז"ל שתמר היתה בתה של שם ובת כהן בשריפה והנה שם מת כ"ה שנים לפני לידת יעקב ואי היתה בתה של שם ממש היתה עתה כבת ק"מ שנה ויותר וזה לא משמע כמובן וצ"ל מבני בניו היתה והנה הכהונה ניטלה משם וניתנה לזרעו של אאע"ה ואיך דנה אותה כבת כהן, אך הרמב"ן פי' לעולם צריך להיות י"ב שבטים לא יותר ולא פחות ועל כן כשלא נמנה לוי משום שנבדל לכהונה ולוי' נמנה יוסף לשני שבטים עיי"ש אמנם אחר שדחו יוסף ומכרוהו וחשבו שיטמע בין הגוים ואפילו אי יהיו שני בני ראובן הבכור ב' שבטים מ"מ אין כאן אלא י"א שבטים וצריכין לצרף לוי ולא יה' נבדל לכהונה ולוי' ותחזור הכהונה לזרעו של שם וחייבת שריפה נמצא ע"י הכר הכתונת בנך נתבשר הכר למי החותמת:
צדקה ממני ע"כ לא נתתי' לשלה בני, הנה יהודה לא נתנה לשלה בנו פן ימות גם הוא כי הי' קטלנית אע"ג במצות יבום לא חיישינן לקטלנית אך הבנים הללו לא הגיעו לכלל גדלות כמ"ש הרמב"ן והרא"ע ואיכא למיחש שמא ימצא סריס לכשיגדל ואין כאן יבום ונהי דאיסור כרת אין כאן קודם מתן תורה מ"מ חשש קטלנית איכא שלא במקום מצוה כצ"ל והיינו כר"מ דחייש למיעוטא סריס ואי חייש למעוט איך אמר הוציאוה ותשרף דילמא לאו בת כהן הי' וע"כ משום דאזלינן בתר רובא וא"כ מ"ט לא נתנה לשלה בנו ע"כ צדקה ממני כי על כן לא נתתי' לשלה בני וממ"נ צדקה כנ"ל:
ויתן יד רמז בזה חטא של עכן ויל"ד מ"ט רמז קרא בזה חטא של עכן כאן וגם מ"ט מלכות בית דוד רמז בלבנה הפרוצה לעתים לזרח כשמשה זורח ומשפיע ללבנה עיי' רמב"ן ע"פ סוד וע"ד פשוט נראה לפענ"ד כמש"כ במקום אחר כי כן תקפו של מלך ישראל דהעובר על דבריו חייב מית' ולא בעי נמי למדייניה וילפינן מדאמרו ישראל ליהושע בן נון כל איש אשר ימרה את פיך ימות, וזה הוא מטעם החרם דכתיב כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות ימות כמ"ש רמב"ן ס"פ בחוקותי ובמשפטי החרם שלו אמנם כל חומר החרם רפה בידם עד שנכשל בו עכן והי' לאות ומופת בישראל ועי"ז נתחזק כח המלך נמצא כלבנה המקבלת אורה מהשמש כן פרץ קבל אורו מזרח שיצא ממנו עכן שנתן יד למעול מעל טרם יצא פרץ וא"ש רמז נפלא לפענ"ד:
*ולא ידע אתו מאומה כ"א הלחם אשר הוא אוכל, יש לפרש על דרך שנאמר בדניאל שחמ"וע בקשו מהמלצר שלא יתגאלו בפת בגם ויין משתיהם וליתן להם זרעונים והמלצר ירא מפני המלך שלא יראה פניהם רעים ובקשו נס נא את עבדיך ימים עשרה ופניהם טובים וזה נראה כוונת הקרא כאן שאדונו לא היה עלי' חטא ותרעומת כלל כ"א הלחם אשר הוא אוכל שלא רצה לאכול וע"ז מסיים ואפ"ה ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה:
לחנוכה
קצת חידושי תורה בדין דשיל"מ פה ק"ק מט"ד.
הרי"ף פג"ה פסק דאע"ג דקיי"ל ריחא לאו מלתא מ"מ קיי"ל כי הא דר' חיננא ודמר בר רב אשי דפת שאפאה עם הצלי בתנור אסור למיכלי' בכותחא, משום דה"ל כדבר שיש לו מתירין שהרי מצי למיכלי' בלא כותח מעיקור הדין, והקשה הר"ן שם א"כ איך מתירי' נ"ט בר נ"ט דהתירא הא מצי למיכלי' בהתירא, ולדידי קשה טובא מספ"ק דכלאים צמר גמלים ורחלים שטרפן זע"ז שאם הרוב מגמלים מותר להביא פשתן לשם ואמאי הא אפשר למטווי' עם מינו אע"כ כי האי גווני לא מקרי דשיל"מ, תו קשי' לי' טובא דבש"ע סס"י צ"ז פסק כהרי"ף לאסור פת שאפאו עם הצלי, וא"כ הה"נ טפה א' של חלב שנפלה לתוך עיסה גדולה תאסר לאוכלו עם בשר ולא משמע כן בפוסקים ועיי"ש בש"ות צמח צדק בזה סי' כ', ועוד עיי' בש"ע סי ק"ב במ"ש רמ"א גבי בשר ששהה ג' ימים בלא מליחה ועמ"ש ש"ך שם סקי"א משמע העיקר דלא כהר"יף בזה, וסתרי פסקי הש"ע אהדדי לכאורה:
ולפע"ד ליישב במה שהקשה הר"ן שם עוד הא דשיל"מ לא אסר אלא במינו והכא שלא במינו הוא פת עם צלי ועם כותח, ובנדרים י"ב ע"א תי' הר"ן דס"ל דטעם איסור דשיל"מ משום מב"מ הוא דהאי התירא והאי עתיד להיות מותר, ואמנם הואיל ועדיין איננו היתר לזה צריכים שיהי' מב"מ כגון חטים בחטים, אבל פת שאפאה עם הצלי שגם עתה היתר הוא שיכול לאכלו עתה ה"ל מינו דהתירא ממש, לא בעינן שיהי' שווים בעצמותם עכת"ד הר"ן דנדרים, ולפע"ד עדיין צ"ע הא עכ"פ לא דמי הני התירא אהדדי, דפת מותר עם בשר ועם חלב, משא"כ טעם הצלי הנבלע בו, אשר עליו אנחנו דנים, שאסור עם חלב, ולא הוה מב"מ ממש, ע"כ נ"ל דהכא כיון דלדינא ריחא לאו מלתא היא ונמצא אלו יתערב ריח הצלי הזה עם כותח ממש, היה מותר בדיעבד, רק דלכתחלה אסור לערב ריח בשר עם חלב דאין מבטלי' איסור לכתחלה, אבל בדיעבד קיי"ל ריחא לאו מילתא היא ומותר עם כותח, וה"ל שפיר מב"מ עם הפת ולא בטיל, להתירו לאכול הפת לכתחלה עם כותח אלא אסור לכתחלה כמו ריח בעין שאסור לכתחלה עם כותח, והשתא מיושבי' כל הקושיו' הנ"ל מה שהקשה הר"ן מנ"ט בר נ"ט התם הא נ"ט בר נ"ט דאיסורא אסור לכ"ע והשתא דגים שעלו בקערה אי הי' טעם זה הנבלע בקערה נפלט לתוך הכותח היה אוסר נמצא דטעם זה הוא אינו מינו עם הדגי' דדגים מותרי' בין עם בשר בין עם חלב משא"כ טעם הקערה, משו"ה לא שייך ביה איסור משום דשיל"מ וכן צמר גמלים עם צמר רחלים הוה אינו מינו דצמר רחלים אסור עם פשתן וצמר גמלי' מותר עם פשתן, וכן טפת חלב לתוך עיסה, הוה אינו מינו של עיסה מטעם הנ"ל, וכן דם שבבשר ששהה ג' ימים בלא מליחה הוה אינו מינו עם בשר משא"כ ריח צלי שמותר עם כותח הנ"ל מינו ממש עם פת ומשו"ה לא בטיל וק"ל:
ולפ"ז מיושב נמי מ"ש הר"ן עוד דלמא הני אמוראי ס"ל ריחא מלתא ומשו"ה אסרי פת שאפאה עם הצלי, ולפי הנ"ל א"ש דס"ל להרי"ף דודאי אין שום הו"א שיהי' ריחא דהתירא בלע אסור אפי' לרב, והשתא א"א בשלמא דס"ל להני אמוראי ריחא דאיסורא לאו מילתא היא, משו"ה אסרי ריחא דהתירא משום דשיל"מ דה"ל מב"מ עם הפת אבל אי הוה ס"ל ריחא מילתא היא באיסורא מה"ת לאסור ריחא דהתירא הא לא הוה מב"מ וק"ל:
וע"ד חדוד י"ל בחולין קי"א ע"ב דאמר שמואל לר"א לרבך יהיב לי' ואכיל ובפר"ח א"ח בסי' תצ"ו במנהגי איסור שלו אות כ"ג הקשה איך עביד שמואל הכי להכשיל את ר"א בדבר שקר, וי"ל שמואל לפי בקיאותו בטבעיות, היה פשוט לו דנ"ט בר נ"ט טעמו קלוש מלחול עליו שם בב"ח, וע"כ הא דאסר רב לאו משום בב"ח ממש אלא משום דשיל"מ וס"ל לרב אע"ג דלא הוה מב"מ ממש דהרי נ"ט בר נ"ט דאיסורא אסיר, מ"מ חשיב לי' בהתירא דבשיל"מ, ופ"א האכיל שמואל לרב פת שאפאו עם הצלי בתנור והודיעו שהוא הנאפה עם הצלי ואפ"ה אכלו והוה ס"ל לשמואל דחזר בו רב מסברתו, ומתיר לאכול גם נ"ט בר נ"ט ובאמת טעה שמואל כי רב לא אסר מעולם דבשיל"מ כה"ג, ונ"ט בר נ"ט דאסר מפני עיקור הטעם אסרו דס"ל יהיב טעמא כולי האי וק"ל:
הרי"ף פ"ב דפסחים פסק חמץ במשהו, וכ' רמב"ן במלחמות משום דה"ל דשיל"מ אחר הפסח אע"ג דקניס ר"ש מ"מ מן התורה יש לו מתירי' ולא באו חכמים בקנסותם להקל על התורה ור' יוחנן דאמר בפסחים כ"ט ע"ב חמץ בנ"ט ס"ל דשיל"מ בטיל כרבנן דר"ש בנדרים נ"ח ע"א דאמרו והרי שביעית דאין לו מתירי' ובטיל, וכן בע"ז פ' השוכר דאמר ר' יוחנן כל איסו' שבתורה בנ"ט חוץ מטבל ויי"נ דכהתירו כך איסורו ולא אמר משום שיש לו מתירי' כדאמרינן בנדרים שם אע"כ לית ליה לר' יוחנן הך דדשיל"מ:
וצע"ג דא"כ בפ"ק דביצה דאמר רב אשי לעולם ספק י"ט ספק חול וה"ל דשיל"מ ודשיל"מ אפי' בדרבנן לא בטיל והתם לתרוצי דר' יוחנן קאי ודוחק לומר דהכי קאמר הך כר"ש שאמר משום ר' יהושע דאית לי' דשיל"מ א"כ מאי חדית לן רב אשי הא רב פפא נמי הוה מוקי לי' כר' יהושע וכתנא דליטר' קציעות, ומ"ט נאיד משנויי' דרב פפא:
תו קשי' מ"ש דרבנן דפליגי אר"ש ס"ל להתיר דשיל"מ ולא משמע כן אלא דאמרי והרי שביעית אין לו מתירין ואפ"ה לא בטיל וכן מצאתי שתמה מהר"ח אלפנדרי' במוצל מאש סי' י"ט אמ"ש בשיטה מקובצת פ' הזהב בשם הריטב"א דסוגיא דמעשר שני בטיל אע"ג דיש לו מתירי' אתי' כרבנן דר"ש ודלא כתוס' שם דצריך להוציא עליו הוצאות ע"ש והקשה הנ"ל הא רבנן דר"ש לחומרא פליגי וס"ל כל מב"מ דעלמא נמי לא בטיל, ור"ש ס"ל דוקא היכי דיש לו מתירי' אבל ליכא תנא דלית מב"מ ולא דבר שיל"מ זה לא מצינו ע"ש:
ונ"ל ליישב בעזה"י דהרמב"ן בפי' התורה פ' בהר כ' כפי שיטתו דשביעית בשעת הביעור אינו אסור אלא מבערו על פתח ביתו וחוזר וזוכה בו כדברי ר' יוסי וכן הלכה, ולר' יהודה עניי' ולא עשירי' וכ' שזה חומרא מדרבנן ולר"ש עשירים זוכי' מן האוצר של ב"ד, והכל מדרבנן אבל מן התורה לכ"ע א' עשירי' וא' עניים מותרי' בו, וכ' שם שזהו שביעית שאינו בטל באלף כיון שיש לו מתירין בביעור ר"ל שיעשה כנ"ל ויחזור ויזכה בו ועיין בנדרים בפי' הר"ן וגירסתו ודלא כגי' הר"ש במס' שביעית, וכ' עוד הרמב"ן דאם עבר ולא ביערו נאסרו הפירות כולם, וזהו שביעית שתערובתו בנ"ט משום דאם עבר ולא ביערו ונאסר אין לו שוב מתירי' והרי הוא בנ"ט, ע"ש היטב. ונ"ל מזה ראי' ברורה להרי"ף בפת שאפאה עם הצלי דס"ל דמקרי דבר שיל"מ אע"ג דלדבר זה לא נאסר מעולם וכמו שהקשה עליו בתה"ד גבי בשר ששהה ג' ימים בלא מליחה והשתא מוכח דגם זה מקרי דשיל"מ דהרי שביעי' קודם הביעור מקרי יש לו מתירי' אע"ג דלדבר זה לא נאסר מעולם וק"ל:
והשתא ס"ל דרבנן דפליגי אר"ש וס"ל דשביעית לא מקרי יש לו מתירי' בהא פליגי דהא לדברי ר"ש אין תקנה בביעור לעשירי' רצונו לומר לבעל הפירות אין לו תקנה בביעור שהרי אסור לו לחזור ולזכות בו כ"א מן האוצר יאכל, ולרבנן דר"ש נמי שהוא ר' יהודה ס"ל עשירים כלל לא, משו"ה פשיטא להו דלא מקרי יל"מ, ור"ש ס"ל כיון דעכ"פ מן התורה מותר לחזור ולזכות בו וה"ל יל"מ נהי דרבנן החמירו שלא יחזור ויזכה בו, מ"מ לא עבדו תקנתא להקל, ורבנן פליגי אהך סברא, והא"ש דודאי ר' יוחנן נמי ס"ל דשיל"מ אפי' באלף לא בטיל וכדמשני ר' אשי אליבי' בפ"ק דביצה הנ"ל, אך הכא בחמץ דאין לו מתירי' שהרי קנסוהו רבנן לאסור חמץ שעבר עליו הפסח, וס"ל לרבא דמ"מ מקרי יש לו מתירי' מן התורה עכ"פ, ור' יוחנן ס"ל כרבנן דר"ש שם בנדרי' דשביעית לא מקרי יש לו מתירי' כיון דמדרבנן אין לו תקנה בביעור וה"נ בחמץ:
וא"ש נמי עד"ז מ"ש הרמב"ן מטבל ובתחלה ניישב נמי ק' מוצל מאש על הריטב"א הנ"ל בב"מ שכ' דסוגיא דהתם כרבנן דר"ש כנ"ל שהוא נמי על זה הדרך ממש, דהנה יש שני טעמי' על חומרת דשיל"מ א' כמ"ש רש"י פ"ק דביצה, עד שתאכלהו באיסור אכליהו בהיתר ואידך כמ"ש ר"ן בנדרים משום דה"ל מב"מ היתר במין היתר שעתיד להיות כמוהו היתר גמור ע"ש נ"ב ע"ב שרמזתי עליו לעיל, והשתא רבנן דר"ש ס"ל הטעם משום עד שתאכלהו באיסור אכליהו בהיתר, ומשום כן כל שא"א לאכלו בהיתר משום דרבנן אסרוהו תו לא הוה דבר שיל"מ, ור"ש ס"ל נמי טעמא דמב"מ, וה"נ מן התורה עכ"פ ה"ל הבטיל מינו דמבטל ומב"מ לא בטיל, והא"ש התם בכ"מ מודה ריטב"א לסברת תוס' דמעשר שני דצריך להוציא הוצאות לא מקרי יל"מ דאיך נאמר עד שתאכלהו באיסור אכליהו בהיתר הא א"א לאכלו בהיתר בלי הוצאות וטורח, אמנם כל זה לרבנן דר"ש אבל לר"ש דס"ל שביעית מקרי יש לו מתירי' אע"ג דא"א לאכלו בהיתר כלל מ"מ מב"מ הוה מן התורה, מכ"ש היכי דאפשר לאכלו בהיתר ע"י טורח והוצאה מיהת, ויפה כ' הריטב"א דסוגי' דב"מ דס"ל דמעשר ב' לא מקרי יל"מ משום הוצאה וטרחא ע"כ כרבנן דר"ש, וה"ה והוא הטעם בטבל נמי דהא טבל שנתערב בחולין אי יפריש מני' ובי' יפסיד כמבואר להדי' במס' דמאי משנה ז' פרק ז', ואם יפריש ממקום אחר מטבל המחויי' מן התורה ה"ל מן החיוב על הפטור דמן התורה כבר נתבטל לי' וכן כ' הרא"ש בפי' לנדרים וכ' שיפריש עליו מעציץ שאינו נקוב, וק' מה שייך עד שתאכל באיסור אכליהו בהיתר הא אין עושין לו תקנה לאכלו בהיתר מן התורה ואכתי באי' קיים, וע"כ אתאינו עלה משום דעכ"פ בשעה שנתערב זה הטבל הי' לו תקנה אז קודם שנתערב וה"ל מב"מ עם המבטל ולא בטיל, וכל זה לר"ש אבל לרבנן דילי' לא מקרי זה דשיל"מ ומשום כן ר' יוחנן דס"ל כוותי' גבי חמץ הוצרך לומר גבי טבל משום כהיתרו כך איסורו וא"ש הכל בעזה"י וק"ל:
אמנם הרמב"ם פט"ו ממ"א כת' בטבל טעם משום יש לו מתירין וכ' שם עוד לתרץ מ"ט לא נקט ר' יוחנן נמי שביעית וחמץ ע"ש מ"ש על זה בכ"מ ולח"מ והי' נ"ל דס"ל דכהתירו כך איסורו היינו דשיל"מ, דלכאור' אין זה מובן משום שהתירו בחטה א' כך איסורו ומה ענין זה לזה, אע"כ היינו משום דבעי שיש לו מתירין ע"י תיקון אלא שתקנתו קשה כמ"ש לעיל דמאין יפריש בלי הפסד, לכן אמר כהתירו בחטה א' כך איסורו שהרי אם ירצה יביא ב' חטין של טבל ויפריש א' מהם על חברתה וגם על זה התערובו' נמצא שאינו מפסיד כלל וה"ל מתירי' ממש בלי שום הוצאה והפסד וק"ל:
וכ' שם עוד הרמב"ם דלא חשיב ר' יוחנן שביעי' משום דלא פסיקא לי' דיש חלוק בין לפני הביעור ולאחר הביעור, ולא חשיב חמץ שיש לו היתר, וכן ביצה שנולדה ביו"ט וכ' שם ויראה לי דדבר שיל"מ בטיל באינו מינו דלא עדיף מטבל, וכ' עליו הראב"ד משנה שלימה היא זו, ויש מהמפרשים חשבו שכיוון למשנה דמס' חלה דתנן להדי' דהטבל במינו במשהו ושלא במינו בנ"ט, ולא נהירא דהא הרמב"ם קאי אאינך ויליף להו דלא גריעי מטבל וא"כ מה משיג הראב"ד הא אינך הא דתלי' ביראה לי ולא טבל, אבל פשוט דנתכוון הראב"ד למשנה דנדרים נ"ב ע"א דמבואר דקונמות באינן מינן בנ"ט אע"ג דיש לו מתירי', ולפע"ד ליישב דהא דכ' הרמב"ם דלא חשיב חמץ ומוקצה משום דיש להו מתירין אע"ג דחשיב טבל ויש לו מתירי' ע"י הפרשה יראה למעיין דס"ל לרמב"ם לחלק בין מתירי' דטבל דבעי עכ"פ שום מעשה משא"כ חמץ וכדומה שההיתר בא ממילא לכשיגיע זמנו דעדיף מטבל, ועל זה וכיוצא כ' דיראה לי אע"ג דהני מקרי טפי היתר וה"ל מינו דמבטל טפי מ"מ לא עדיפא מטבל דבטל שלא במינו, והשתא לק"מ ק' הראב"ד דמשנה שלמה היא דבמשנה לא תנן אלא טבל וקונמות ותרווי' צריכי מעשה להתירן משא"כ חמץ וחדש ומוקצה, וה"א דאינהו לא בטילו אפי' באינו מינו קמ"ל דמסברא לא עדיפי מטבל:
ובפ"ב דהלכות י"ט פסק דאחד ביצה שנולדה בי"ט או בשבת בין שאחר י"ט שבת או שחל י"ט ושבת בפ"ע אין מטלטלי' אותו וכו' וכ' שם דנתערבה באלף אסורה ולא מייתי דספיקא אסורה וכ' ה"ה דס"ל ספיקא אתי' בק"ו מנתערבה, והק' מפורסמת דהש"ס לא סמיך אק"ו ואמאי סמיך הרמב"ם ונ"ל דהוה ס"ל להרמב"ם דספיקה אתי' בק"ו מנתערבה, והש"ס דתני לי' תרווי' היינו משום דנתערבה אספיקא קאי וכדעת הר"י דס"ל הכי דספק דשיל"מ שנתערב נמי אסור, והמקשן נמי ידע ממילא דדשיל"מ אפי' בדרבנן לא בטיל וספיקא אסור, והדין נותן כן דהרי להרמ"בם ספיקא דאורי' מן התורה לקולא ומדרבנן לחומרא, ונמצא ספק הכנה הוא ספק דאורי' וודאי דרבנן, וכשנתערבה אסורה מוכח מזה דודאי דרבנן שנתערבה אסורה בדשיל"מ, וכיון שידעי' ודאי דרבנן שנתערבה, מכ"ש ספק דרבנן בלא תערובת דלעולם ספיקא גרע מתערובו', אבל מ"מ זה לא הוה ס"ל דספק דרבנן וגם נתערבה שנחמיר כל כך בדשיל"מ זה לא הוה אסיק אדעתי', ומשום כך הקשה לר' יצחק ור' יוסף דביצה אינה אלא גזירה דרבנן מ"ט נקט ספיקא אסורה אי משום דשיל"מ, עכ"פ ספיקא למה לי למתני הא אתי' מקו"ח מנתערבה, ואי לאתויי ספיקא שנתערבה, מה"ת להחמיר בדרבנן כל כך, ועל זה אי רב אשי ודחוק ומוקי אליבא דר' יצחק ור' יוסף דאפי' בדרבנן ספיקא לא בטילא וס"ל להרמ"בם דאנן דקיי"ל הכנה דאוריי' בי"ט אחר שבת ושבת שאחר י"ט, לא סמכי' אשינויי' דחוקא דר' אשי אלא לא אסרי' דשיל"מ בדרבנן אלא או ספיקא או נתערבה ובשלמא ברייתא מוקמי' לה בשבת שאחר י"ט דאורי', שפיר תני ספק שנתערבה, משא"כ רמב"ם דמיירי להדי' מי"ט ושבת דעלמא לא הוה מצי למינקט ספק שנתערבה דבדרבנן לא מחמרי' כולי האי, אלא דממילא נשמע, כאן דודאי דרבנן אסור בנתערבה ה"ה בספק דאורי' שנתערב דהוה נמי ודאי דרבנן:
וזה נראה נמי דעת הש"ע א"ח סי' תקי"ג ובמ"גא סק"ד שם שהיפך לשון הטור וכתב נתערבה תחלה ואח"כ בבא דספיקא לומר דבי"ט דעלמא דאיירי בי' בש"ע שם מותר ספיקא שנתערבה, ומ"מ ממילא נשמע דבדאורי' אסור אפי' ספיקא שנתערבה דכך לי ודאי דרבנן כספיקי' דאורי' וק"ל:
הרשב"א בעבודת הקדש שער ה' חלק ד' כ' לא בדק מבערב ביצה מותרת שאפי' רוב הסופנות מן הקרקע אינן יולדות אלא ביום ולפיכך מטילין אותה לזו אחר הרוב המצוי, ואין חוששין ללידת לילה שהוא מיעוט דמיעוט שאינו מצוי עכ"ל משמע דס"ל דגם בדבר שיל"מ הולכים אחר הרוב היכי דלא אתחזק המיעוט לאיסור כמו בתערובות שהמיעוט לפנינו וטעם זה כ' להדי' הר"ן פ"א דביצה קפ"ד ע"ב, והר"ן שם יליף מזה ליקח ביצים מנכרים בי"ט דרובן של ביצים לאו בני יומן נינהו והולכים בדשיל"מ אחר הרוב בכה"ג, אמנם הרשב"א שם מסיים וכ' אע"פי שבכל מקום הולכים אחר הרוב כבר נהגו שלא ליקח ביצים בי"ט מן העכו"ם אע"פ שהרוב אינן ב"י, אני אומר חומר הוא שהחמירו בכל המקומות זה מפני שיש לה מתירי' עכ"ל וצ"ע א"כ מ"ט לא החמירו נמי בדין הראשון גבי בדק בקינה של תרנגולת, דהרי שני הדיני' מבטן א' יצאו, ותו קשי' איך אפשר להחמיר בדשיל"מ אפי' לא אתחזק המיעוט האסור, א"כ איך מקליני' כמה קולות בדמאי משום דרוב עמי הארץ מעשרי' הן מה בכך הא דשיל"מ הוא ועיי' מנח ל"א ע"א, ע"כ נ"ל ע"ז דוודאי בתערובות שאתחזק המיעוט האסור לכ"ע לא בטל בדשיל"מ והיכי דלא אתחזק מיעוט כלל כמו קינה של תרנגולי' דהמיעוט והרוב תרוויי' ליתא קמן בכה"ג לכ"ע אזלי' בתר רובא גם בדבר שיל"מ והיינו הך דדמאי, אמנם בגוי שהביא ביצה בי"ט אע"ג דרוב ביצים שבעולם אינם בני יומן, מ"מ בלי ספק שנולדו ביצים גם היום ואנחנו לא נדע אי הביא מאותן שנולדו היום או מרובא דעלמא, וה"ל כעין אתחזק איסורא ולא דמי לרוב ע"ה מעשרי' דאפשר דליכא השתא שום מיעוט שלא עישרו וכן בדק בקינה של תרנגולת, אפשר שלא הולידה אלא ביום, אבל הכא דבלי ספק כבר נולדו ביצים היום בעולם, ה"ל כמו אתחזק מיעוט לאיסור, ומשו"ה נהגו בו איסור בדשיל"מ:
ובזה נ"ל יישוב נכון אהש"ע דביו"ד סי' ק"י פסק רמ"א להחמיר בס"ס ובא"ח סי' תצ"ז פסק להקל וכתב הש"ך ביו"ד שם דס"ס דלא אתחזק איסור כלל מיקל רמ"א ובהכי איירי בא"ח והמג"א סי' תצ"ז סק"ד הקשה על זה ממ"ש בש"ע סי' תקי"ג בגוי שהביא ביצים ביו"ט ב' ובסי' תק"א בגוי שהביא שיש במינם במחובר דאוסר ס"ס אע"ג דלא דאתחזק איסורא והא"ש דהתם נמי אתחזק עכ"פ מיעוט ביצים שנולדו היום ומיעוט פירות שנתלשו היום בלי ספק, אבל בסי' תצ"ז מיירי בספק מוכן שפירש מצודה ומצא בה חי' או דגים ולא ידע אי מאתמול או מהיום ניצודו דבי"ט ב' כה"ג הו"ל ס"ס ושרי ע"ש דבהכי מיירי והתם לא אתחזק כלל שום איסור לומר שבמצודה זו ניצוד היום שום דבר ומשו"ה שרי', והה"נ בפירות שנשרו תחת הדקל בי"ט וספק אי מאתמול אי מהיום דמותר ביו"ט שני דלא אתחזק מיעוט לאיסור כלל כנ"ל:
וי"ל דבהאי סברא מסופק רבי בפ"ב דביצה דבצפרא חזר ממה דהוה אמר באורתא מותרין לאכילה, דבתחלה הוה ס"ל דבנכרי שהביא דורון לא שייך מיעוט ורוב וביטול כמו בתערובו' וממילא דלא שייך להחמיר משום מב"מ לא בטיל דמה שייך ביטול היכי דליכא תערובו' ואין כאן אלא משום עד שתאכלהו באיסור אכלהו בהיתר, וזה שייך באכילה, ולא בטלטול וכ"כ פני יהושע שם להדי' דבטלטול לא שייך זה דהרי רוצה לטלטלו היום למקום זה ומחר למקום אחר, וע"כ ר' יהושע לא אסר אלא לאכילה ור"ג התיר אפי' לאכילה, וס"ל להתיר דבשיל"מ מכל וכל, ושוב הדר בו דודאי ליכא מאן דפליג אדשיל"מ אלא ר' יהושע לטעמי' דהא בנדרי' נ"ח ע"א גרסי' ר"ש שאמר משום ר' יהושע כדאי' בראשוני' עפ"י הירושלמי, והעלינו לעיל דטעמי' דר"ש דהחמיר בדשיל"מ משום מב"מ והתבונן רבי דגם הכא שייך ביטול מב"מ דהרי איכא עכ"פ מיעוט שנתלשו היום ולא נודעו לנו ובאנו לסמוך דמרובא פרשו וס"ל לר' יהושע בדבר שיל"מ לא בטלינן ברובא משום מב"מ, וגם איסור טלטול לא בטיל, ור"ג אתי' כרבנן דר' יהושע התם דמודי' דדשיל"מ לא בטיל משום עד שתאכלהו באיסור וכו' ומשו"ה מודה הכא באיסור אכילה, אבל בטלטול לא יודה דמב"מ לית לי' כרבנן דר"ש התם, ובפ"ק גבי אסור לטלטלה לסמוך בה כרעי המטה דמיירי בספיקא דלא שייך מב"מ י"ל בקל ועיין מ"ש בסמוך אי"ה:
הרשב"א בתה"א דף ק"ג ע"א וז"ל ומסתברא שלא אמרו דבר שיל"מ אלא בדבר שהמתיר עתיד לבוא בודאי, או שהוא בידו להתירו על כל פנים וכו' וכן מעשר שני בידו לתקנו שהרי בידו לפדותו, ולאכלו בכל מקום, וכן הקדש יכול הוא לישאל עליו דהקדש טעות אינו הקדש, וכן קונמות מצוה לאתשולי עליי' מדר' נתן וכו' כדאיתא בנדרי' פרק הנודר מן הירק י"ט ע"א, אבל כל דבר שאין המתיר בא בודאי וגם אינו בידו כגון ביצה וגבינה של ספק טרפה שאינו ודאי שתלד התרנגלת והבהמה ולא שתשהנה יב"ח אין זה קרוי בשום מקום דשיל"מ ולפיכך נ"ל שהן כשאר האיסורי' שאין להם מתירי' ובטלין כדרך שבטלה ביצה של ודאי טרפה עכ"ל, ומקשי' עליו מדוע תלה זה במסתברא לי הרי כן מוכח פ"ק דביצה דכדמוקי לי' בספק טרפה הוה ק' לי' ספיקא אמאי אסורה, ולא שני לי' משום דשיל"מ ש"מ ספק ביצה טרפה לא מקרי יל"מ עש"ך סי' ק"ב, וי"ל דהגאון מ' גרשון הקשה אהרשב"א עוד מה צורך משום שאין המתיר בידו ובודאי, תיפוק לי' ממ"נ אי יחי' יב"ח אגלאי מלתא שמעולם לא הי' כאן איסור, ואי לא תחי' א"כ לא הי' לה מתירי' ותי' בצמח צדק דעכ"פ עד שתאכלנה בספק איסור המתן ותאכלהו בודאי היתר, וכוונתו רצוי' דלהרשב"א כל תערובות מב"מ אין האיסור חוזר להיות היתר גמור ועדיין בספיקו עומד דמשום כן לא יאכל אדם א' התערובו' ביחד בפ"א כמבואר בי"ד סי' ק"ט בטור וב"י שם, וא"כ למה תאכל בספיקו המתן ואכלהו בודאי היתר, משו"ה סבר הרשב"א לומר שאין בידו זה, כי אולי לא יבורר התירו ועדיין יאכלנו בספיקו כן נ"ל בכוונת הצמח צדק, והנה זה יצדק אי אמרי' דבר שיל"מ הוא משום עד שתאכלהו באיסור, אבל להר"ן דמשום מב"מ הוא א"כ בוודאי הדין עם הגאון מה' גרשון, דממ"נ אם יהי' מינו של המתבטל דהיינו שיהי' היתר אם כן לא צריך ביטול ואם צריך ביטול, הוא אינו מינו ואין מקום לתי' הצ"צ והדברי' פשוטי' וברורי', והנה לכאורה צריכי' להבין מ"ט לא אסיק אדעתי' המקשן דדשיל"מ כי היכי דמחמרי' בתערובות ה"נ יש להחמיר בספיקו דרבנן, והרי ספק הוא ק"ו מתערובות כמ"ש לעיל בכוונת הרמב"ם, ונ"ל דהמקשן הוה ס"ל טעם חומרת דשיל"מ משום מב"מ הוא ומשו"ה דין הוא להחמיר בתערובותו, אבל בספיקא מה מב"מ שייך ומסיק רב אשי דליתא אלא משום עד שתאכלנו הוא וזה מועיל להחמיר בספיקו מק"ו דתערובות, וע"ד צחות נ"ל דרב אשי המתיק בדבורו כיון דמודית לי' דאפי' בדרבנן לא בטיל ע"כ לאו משום מב"מ הוא דמב"מ בטיל בדרבנן לר' יהודה וה"ה לרבנן בדשיל"מ וע"כ משום עד שתאכלנו אתאינן עלה, וממילא נחמיר נמי בספיקא, א"כ ממילא מיושבי' דברי רשב"א דהוה סד"א לעולם בעלמא היכי שאין האיסור בוודאי שיבוא נמי מקרי דשיל"מ וביצת ס' טרפה אסור משום עד שתאכלנה בספק אכליהו בוודאי, והא דפרך אא"ב ספק טרפה אמאי באלף לא בטיל לא הו"מ לשנויי משום דיש לו מתירי' ז"א דלפי הס"ד הוה טעמא משום מב"מ פשיטא דספק טרפה לא הוה יל"מ מטעם ק' הרב מו"ה גרשון זצ"ל אבל לפי האמת דאיכא עוד טעמאי משום עד שתאכלנה, אפשר דגם בספק טרפה שייך זה ורב אשי אה"נ הו"מ לשנויי ולאוקמי בספק טרפה אלא עדיפא מני' משני והאמת משני דאפי' ספק ביצת י"ט נמי לא בטלה וספקה אסורה משו"ה תלה הרשב"א במסתברא:
א"נ נ"ל דמן הש"ס הי' אפשר להוכיח בהיפוך דבספק טרפה נמי שייך דשיל"מ דמדלא פריך נמי לר"נ דמשום מוקצה הא הוה ספיקא דרבנן, ומ"ש מהרש"א משום תוס' ישנים דה"ל כעין דאוריי' אין זו ס' פשוטה כל כך והי' נראה לומר דלהך מ"ד שפיר מוקי לי' בספק טרפה ומשום דשיל"מ דבספק טריפה נמי שייך יש לו מתירי' אך למ"ד משום פירות הנושרי' ומשקין שזבו ולדידהו רישא דאין מטלטלי' אותה מיירי אפי' בעומדת לאכילה, ואיך מיד תני ספקה אסורה בספק טרפה דלא עומדת התרנגולת לאכילה שהרי ספק טריפה היא, ואיכא למיטעי דגם רישא בהכי מיירי ולא בעומדת לאכילה, אע"כ אי מוקמי' בספק טרפה צ"ל דמיירי בתרנגולת שהיתה בחזקת כשרות ועומדת לאכילה והטילה ביצה, ושוב נשחטה ונמצא ספק טרפה בסתר באופן שנדע שכבר היתה בספק הזה בשעה שהטילה הביצה, או שהי' ודאי טרפה וספק אם כבר היתה בשעה שהטילה, וא"כ עכ"פ מיירי בשכבר נשחטה ותו לא שייך יל"מ אחר יב"ח, ולעולם ספק טרפה דשיל"מ הוא, משו"ה כ' רשב"א דלא מסתברא הכי והא דלא פריך לר"נ מטעמי' שכ' מהרש"א דמוקצה כעין דאורייתא:
עוד הקשה במוצל מאש על הרשב"א דנקט בהקדש משום שישנו בשאלה ולא כ' טעמי' משום פדיון כמו במעשר שני ואלו בקונמות כ' משום דמצוה לאתשולי וכן הוא להדיא בש"ס דנדרים נ"ט ע"א דוקא קונמות דמצוה לאתשולי הוה יל"מ אבל תרומה דליכא מצוה לא, ומעשר שני והקדש משום פדיון הוא ולא משום שאלה, ולפע"ד לפמ"ש ט"ז בי"ד סי' שכ"ג להוכיח דלא מהני פתח חרטה למתשיל אתרומה וחלה מפני שיתערב אלא צריך חרטה ממקום אחר, דאלת"ה מ"ש תרומה דלא מקרי יש לה מתירי' מקונמות, והנקודת הכסף הקשה עליו הא מבואר החלוק בש"ס התם איכא מצוה הכא ליכא מצוה, ולפע"ד דברי הט"ז נכוני' בטעמם דמה בכך אי איכא מצוה או לא מ"מ דשיל"מ הוא, אלא דהש"ס ס"ל כל שאין ההיתר בוודאי שיבוא ואין בידו לעשות לא מקרי יש לו מתירי' והכא בקונמות אין זה ברור שיתחרט ושימצא לו החכם פתח ואיך יהיה זה יש לו מתירי' אולי לא יתחרט לעולם ואין לומר הא קמן שיתחרט הואיל ונתערב ומפסיד עי"ז את כל התערובו', ז"א מוכרח שמפסיד כלום אם לדידי' אסור לכ"ע מי נאסר, ומאן לימא לן שיתחרט עי"ז ע"כ אמרו בש"ס כיון דאיכא מצוה לאתשולי זה הוא גופי' החרטה שעבר אדר' נתן ולהדי' אמרי' בנדרים כ"ב ע"א לחד מ"ד בסיפא דר' נתן פותחי' ואפילו למ"ד אין פותחי' היינו משום שמא מחמת כיסופי' יאמר שיתחרט אע"ג שלא יתחרט ולעולם מבואר שמכח זה ראוי שיתן אל לבו להתחרט וה"ל כודאי שיבוא, והשתא אי ס"ד דחרטה הבאה מחמת התערובות נמי מקרי חרטה, א"כ בתרומה שנתערבה בחולין והוא רוצה שתתבטל ולא יפסיד חולין שלו, א"כ הא בוודאי שאם לא תתבטל יתחרט מחמת זה התערובות בעצמו וה"ל יש לו מתירי' אע"כ שאין פתח ממקום אחר בעי' וזה אינו בוודאי שיבוא כיון שאין כאן מצוה לשאול עליו ודברי ט"ז נכונים, אמנם מ"מ נ"ל שאין זה ראי' ברורה דשאני תרומה שאעפ"י שהוא מצטער על הפסד הדמוע מ"מ אפשר שלא יתחרט ולא ישאל עלי' דא"כ יהדר לטבלו וכל מה שכבר נאכל מאותו הכרי הוא באיסור וגם יצטרך להטריח להמציא לו טבל אחר, ולהפריש שלא מן המוקף, ומשו"ה אינו בודאי שיבוא, אבל מ"מ אם רוצה להתיר לו נדרו רשאי:
והשתא אתי' דברי רשב"א על אמיתתן דוודאי הש"ס דקאי אזמן המקדש דהי' פדיון להקדש, ומעשר שני בלא"ה לא שייך אלא בזמן המקדש א"כ א"א לומר שיש לו מתירין משום שאלה דאינו בוודאי שיתחרט דמשום התערובו' אינו מוכרח להתחרט דהא אפשר לפדות מעשרו והקדשו, משו"ה אמרי' דההיתר הוא ע"י פדיון, משא"כ הרשב"א מיירי בהקדש בזה"ז דליכא מקדש וליכא גזבר וא"א לפדות כ"א פירות כסות וכלים ירקבו כמבואר בע"ז י"ג ע"א ועמג"א סי' תקס"א סק"ב, לכן ההיתר הוא השאלה שבוודאי יתחרט ע"י התערובו' הזה וק"ל:
עוד בתה"א קט"ו וקט"ז מייתי פלוגתת ר"י ור"ת דלר"י נתערבה אספיקא קאי ולר"ת אוודאי קאי וכ' וז"ל ומדברי ר"ת נלמד דכל ס"ס אפי' בדבר שיל"מ מותר לאלתר, דהא אקימנא טעמא דברייתא דקתני נתערבה באלף כולן אסורות משום דה"ל דשיל"מ ואפ"ה ודאי אסור הא ספיקא מותר ע"ש, ובפר"ח הקשה מנ"ל להרשב"א להוכיח כן דלמא פלוגתת ר"ת ור"י קאי אהס"ד דלאו משום דשיל"מ אתאינן עלה אבל למסקנא דמשום דשיל"מ לכ"ע אפי' ספק שיתערב אסור, עוד הקשה לר"ת איך שייך ספיקו אסור ונתערבה באלף אודאי, ודאי טרפה מאן דכר שמי' נ"ל דהרשב"א בתשובה הקשה לר"י דספק א' בגופו וס' א' בתערוב' לא שמי' ס"ס הא ס"פק דכתובות מתיר ר' הושע אלמנת עיסה משום ס"ס אע"ג דא' בגופו וא' בתערוב' וצריך להוסיף דאע"ג דהתם ר' יהושע קאמר הכי דאלים לי' ס"ס ואפשר דאין מקילינן כל כך בס"ס, מ"מ קשה למאי דמוקי לי' כתנא דליטרא קציעות ור' יהושע היא א"כ אמאי אוסר ספיקה שנתערבה, וע"ש בפני יהושע שקבץ כעמיר דברי הבית שמואל והגאון מהו' הילמן מפראג, וכבר הארכתי בתכלית האריכות בחי' ס"פק דכתוב' ובאמת הי' אפשר לומר דהכא מיירי בספק טרפה שיצאה מחזקתה מחי' משו"ה מחמיר ר' יהושע משא"כ התם איכא רוב משפחה וחזקת כשרות אלא שכבר כתבתי לעיל דמיירי בתרנגלת שנשחטה ומצאה טרפה וא"כ לאו שייך זה דהרי לא נמצא עד אחר שחיטה ולא יצאה מחזקתה מחיים, ע"כ הי' נ"ל ע"ד לומר דספיקא מצי איירי בספק א' משני ביצים א' כשרה וא' טרפה ואתחזק איסורא וה"ל כודאי איסור שהרי מביאי' אשם תלוי בכה"ג עיי' בבד"ה לר"אה שכ"כ להדיא, ומשו"ה מחמיר ר' יהושע בספיק' והא דהוכיח ר"י דא' בגופו וא' בתערוב' לא מקרי ס"ס היינו ממסקנא דמוקי בספיקא דרבנן ובדרבנן אפילו חד בחד ה"ל תערובות גמור, ואיכא למ"ד בסי' ק"ט דמותר לגמרי ולכל הפחות לא מקרי אתחזק איסורא ואפ"ה בנתערבה אח"כ אסורה או אפשר דאה"נ בכה"ג שרי' אלא למסקנא לא מיירי בב' תערוב' אלא בספק ממש שנתערב אח"כ, ואסור ש"מ בעי' ס"ס שווי' או תרווי' בגופו או תרווי' בתערובות ושפיר מוכיח מזה הרשב"א דס"ס ממש מועיל אפי' בדשיל"מ, וא"ש נמי לר"ת להס"ד נתערבה אספיקא קאי, דהיינו ס' ב' תערובות הראשון חד בחד והשני באלף וק"ל:
המרדכי רפ"ק דביצה ובגליון שם כ' בשם ר"ח כהן דחדש לא מקרי דשיל"מ הואיל וחוזר ונאסר לשנה הבאה, ותמה עליו פר"ח סי' ק"ב הא אותו החדש בעצמו לא יאסר לעולם, ועוד הא הש"ס בנדרי' אומר להדי' דדשיל"מ הוא, וראיתי בפלתי שכ' דאם יבנה המקדש יחזור כל התבואה אפילו חטין שבעלי' חדש למ"ד חדש אינו נוהג בזה"ז וסהדי בשחק כי קיימתי' מסברא אמנם לא כמו שסובר הוא כי לא ידעתי מנו ומנו דס"ל חדש אינו נוהג בזה"ז ועתיד לנהוג בביאת משיח וכה אמרתי דס"ל כמ"ד לא קדשה לע"ל וקדושת הארץ בטלה לגמרי וחדש בחו"ל לאו דאוריי' וא"י בזה"ז כחו"ל דמי' ולכשיבנה המקדש יחזור כל החטי' שבעלי' חדש כמ"ש תוס' בר"ה י"ג ע"א בשם הירושלמי והשתא לפ"ז שפיר אכלו רבנן דבי רב אשי באורתא דשיתסר דמה תאמר יל"מ למחר שמא יבנה המקדש ויהי' הכל אסור משא"כ בנדרי' דמיירי מתערובו' חדש ואסור משום דה"ל מב"מ עכ"פ דהא עכ"פ עתיד להיות מותר, משא"כ ספיקא דלא שייך משום מב"מ רק משום עד שתאכלנו וכו':
הרמ"א בסי' ק"ב כ' דאין אוסרי' דשיל"מ בטעם בעלמא והש"ך הרבה להקשות עליו והעיקר דבנדרים מבואר בראשונים דוקא באינו מינו בטל טעמא ולא במינו, ולפע"ד גם רמ"א לא אמרו אלא בשאחד מהם אינו מינו כי ביצה שנולדה בי"ט שנבלע טעמה בחתיכת בשר ונתבשל הבשר עם בצים אחרי' והפליט טעמו בהם אע"ג שגם טעם הביצה נפלט לתוך הביצים מ"מ בטיל כיון שהבשר שהוא אינו מינו דביצים מפסיק ביניהם, וכל שאין כאן מב"מ מכל צד לא אמרי' בי' דשיל"מ לא בטיל, אבל אה"נ דטעם ביצה שנולדה בי"ט שנבלע בהדי' לתוך ביצים אחרי' שאוסר לעולם:
בעירובין מ"ה ע"ב בתוס' ד"ה איבעי' אימא וכו' אע"ג דהוה דשיל"מ ואמר ר' אשי אפי' באלף לא בטיל בעירוב הקילו, הקשה בשער המלך מאי פסקי' דרב אשי ס"ל כהך שינויי' דלמא כאידך שינוי' דהתם, ונ"ל דקשה להתוס' מאי צריך לומר דהוה ס' דבריהם תיפוק לי' אפי' ס' דאורי' נמי דאמרי' כאן נמצא וכאן הי' ובפרט שכבר ראינו העבי' שנתקשרו מעי"ט ועכצ"ל דעיקר הקושי הוא משום דשיל"מ דאסור אפי' היכי דאתחזק איסורא:
בש"ע א"ח סי' תרע"ז ס"ד הנותר ביום השמיני שמן מנר חנוכה שנתערב בשמן אחר ואין בו ס' לבטלו יש מי שאומר שאין להוסיף עליו כדי לבטלו וזהו דעת מהר"ם מרויטנבורג שהבי' הטור שם ודעת הרא"ש תלמידו בשמעתין דכדמשני הש"ס בדרבנן מבטלין איסור לכתחלה היינו דוקא היכי דמקלי קלי לאיסורא אבל בלא"ה לא ונר חנוכה לא מיקרי מקלי קלי כיון שנהנה ממנו בתחלת ביעורו ואולי כונתו למ"ש תוספ' בשבת כ"ה ע"א ד"ה הא בחול בסוף הדיבור שכ' שמן מיקרי טפי בעין בשעת הביעור מעצים ע"ש ועיי' במג"א סי' תמ"ה ססק"ה, ובי"ד סי' צ"ט ס"ו סתם המחבר דאיסור דרבנן שנתערב בהיתר מועט מותר להוסיף עליו כדי לבטלו והקשה הש"ך שם הסתירה הלז והניח בצ"ע ומג"א כ' דשאני שמן דנר חנוכה דה"ל דבר שיש לו מתירין לשנה הבאה ובס' באר יעקב בחלק י"ד סי' הנ"ל תמה עליו בכמה קו' ע"ש ואני אוסיף להקשות דכזה לא מיקרי דשי"למ דלדבר זה לא נאסר מעולם, ובגליון ש"ע שלי כתבתי ליישב כונת המג"א דהמחבר בי"ד ס"ל כהנך פוסקי' דאין לבטל לכתחלה ממש רק אם אירע כבר שנתערב עם היתר בפחות מס' מותר להוסיף כדי להציל ההיתר אבל אם יהי' באופן שלא יפסיד מההיתר ג"כ באמת אין להוסיף לכתחלה והכא בנ"ח אינו מפסיד מההיתר שהרי יכול להשהותו לשנה הבאה וזהו ברור בכונת מג"א שקראו דשיל"מ ע"ד שכתבתי ומיושבי' כל הקושיו' אמנם לולי דבריו גם אני אענה חלקי ביישוב הקו' הלז של הש"ך בסתירת הרב המחבר גם לפרש כוונת מהר"ם מרויטנבורג שכ' לחלק דהכא נהנה ממנו בשעה שהנר דולק ומאי בכך וגם התם משכחת נהנה בשעה שהעצים דולקים ולא מצינו בהראשונים ז"ל שאסרו להנות מעצי דקל שנשרו ונתערבו בשעה שהם דולקים רק במג"א לעיל סי' תק"ז סק"ג נדחק בזה מאוד ע"ש בתחלה מ"ש מהרש"א בשמעתין מדהקשו תוספ' גבי עגול יוסיף עליו ויבטל שמע מינה לית להו מ"ש הרא"ש ז"ל דבאיסור דרבנן נמי אין מבטלין כ"א היכי דמקלי קלי איסורא נאמר התוספ' לשיטתיהו אזלי, עיי' בשבת כ"ט ע"א מסיקין בכלים ואין מסיקי' בשברי כלים ומקשה הש"ס מסיקים בכלי' מכי אדליק בי' פורתא ה"ל שברי כלי וכי מהפך באיסורא מהפך ומשני דעביד כרב מתנה וכ' הרשב"א בחי' מדמקשה ממהפך ולא מקשה מהנאה דכי הוה שברי כלי אסור תו להנות ממנו שמע מינה מוקצה מותר בהנאה, ועוד כ' שם הך דמרבה עצים מוכני' ומבטלן לאו ביטול ממש קאמר דהא הכלי ניכר וכל שניכר לא שייך ביטול אלא הכונה דמטלטל ההיתר וממילא מתהפך האיסור וה"ל טלטול מן הצד ע"ש וצ"ע א"כ בשמעתן דמקשה ממבטל איסור לכתחלה ודשיל"מ מאי מקשה הלא לא איירי מביטול כ"א מטלטול מן הצד ואין לומר נמי דמשלהבת מקשה שמבטלה להנות ממנה הא כ' דמותר בהנאה ולפע"ד ליישב זה במ"ש הרי"ף והרא"ש בשמעתן דה"ל נולד ואסרי לי' משום שמא יעלה ויתלוש והמג"א סי' תק"ז ססק"ד עמד בזה לאיזה צורך כ' ב' טעמים ובספ"ד דפסחי' גבי פירות הנושרי' יהיב ב' טעמים אלו ועביד הש"ס צריכותא והכא לא שייך זה הצריכותא ע"ש וא"כ קשה וי"ל דאי משום נולד לחוד לא הוה אסור בהנאה דמוקצה מותר בהנאה כמו שהוכיח רשב"א הנ"ל אבל משום גזירה יעלה ויתלוש אסור בהנאה אי הוסק בדיעבד או ע"י גוי אפי' וזהו מדוקדק בלשון הרי"ף ואסרי לה משום שמא יעלה ויתלוש פי' ואסרי לי' בהנאה, ואי משום שמא יעלה ויתלוש לחוד לא היה מקום לאסור להסיק בשברי כלים ע"כ הטעם נמי משום נולד דלהכי מייתי הש"ס דרב מתנה התם גבי מסיקי' בכלי' משום דחד טעמא לתרווייהו והא"ש דכ' הרשב"א שם מדמקשה דמהפך באיסורא ולא מקשה מהנאה ש"מ דמוקצה מותר בהנאה דהתם בכלים לא שייך משום שמא יעלה ויתלוש, ובשמעתין אסור בהנאה משום שמא יעלה ויתלוש ולהכי בעי ביטול ומקשה הש"ס שפיר הא אין מבטלין איסור לכתחלה וזהו ברור ונכון בעז"הי ולכן נדחה מ"ש מג"א סי' שכ"ה סק"ט בשם תוספ' מס' ע"ז ס"ו ע"ב ע"ש ולפי הנ"ל נלפע"ד דהתוספ' לטעמי' אזלי דס"ל בביצה ג' ע"א דלא גזרי' שמא יעלה ויתלוש אלא במידי דאכילה שנפשו של אדם מתאוה ובעודו בכפו יבלענה ולא בעצים לכן עצים שנשרו מותרים בהנאה משא"כ להרי"ף וסיעתו כנ"ל ובזה מיושב מה שיש לדחדק אהמקשן שהקשה וכי קא מהפך וכו' ולא ידע תי' הש"ס א"כ אמאי אמר רב מתנה מרבה עליהם עצים מוכנים דוקא בלא ריבוי נמי והא"ש דהוה ס"ל משום הנאת ההיסק מרבה עליהם שיהי' רוב ההיסק מעצים מוכנים אבל מהיפוך באיסורא מקשה שפיר כק' הרשב"א הנ"ל דכל שהאיסור ניכר לא בטל ואף שיש לדחות דהרשב"א לא כ"כ כ"א בכלי דניכר בין עצים אחרי' משא"כ הכא מיירי מעצים ועצים, ושפיר לא מנכרו י"ל כיון דא"א לערבבם בידים דמוקצה נינהו רק מניח על גבם עצים מוכני' א"כ לעולם האיסור ניכר במקומו שיודע שהתחתונים מוקצה מהפך באיסורא משני כיון דרובא דהתירא בהתירא קא מהפך ומשום טלטול מן הצד וכפי' הרשב"א במס' שבת הנ"ל:
ובזה מיושב מדוע לא מקשה מיד הא אין מבטלין איסור לכתחלה דהר"ן כ' לכן אמר לתוך התנור דוקא דשם שכיחי עצי היתר ואז מרבה עליהם להציל ההיתר דבאיסור דרבנן נמי לא שרו אלא להוסיף ולא לבטל להדי', לולי דברי הר"ן היה אפשר לומר דוקא לתוך התנור שא"צ לטלטלם אבל במקום אחר אסור להניעם ע"י רבוי ולהביאם להתנור להסיקם. והא"ש בל"ז לא הו"מ להקשות הא אין מבטלין איסור לכתחלה דאיכא למימר דמסיק בעצי היתר שלו וממילא ניתוסקו עצי האיסור ואולי זה לא מיקרי ביטול איסור כיון שאינו עושה בידים ודקתני לתוך התנור דוקא לאו משום דשכיחי שם עצי היתר דמה בכך כיון דלא מטעם ביטול אתאינן עלה, אלא משום שאסור לטלטלם אפי' ע"י ריבוי לכן בעי' לתוך התנור דוקא ומקשה א"כ הרי עדיין מהפך באיסורא ומשני דה"ל טלטול מן הצד כנ"ל א"כ קשה מ"ש תנור אפי' בדוכתא אחריתי נמי יכול להניעם להתיר ע"י טלטול מן הצד אע"כ נקט תנור משום דשכיחי תמן עצים מוכנים ולא הוה רק הוספה וכמ"ש הר"ן א"כ ע"כ כה"ג נמי הוה ביטול איסור הקשה שפיר הא אין מבטלין איסור לכתחלה אפי' ע"י הוספה כמ"ש רש"י ותוספ' מסאה תרומה שנפלה לצ"ט אסור להוסיף א' להשלימו למאה, וע"כ משני לחלק בין דאורי' לדרבנן:
והא"ש נמי למהר"ם מרויטנבורג וסיעתו דס"ל דבדרבנן נמי לא מבטלין כ"א היכי דמקלי קלי איסורא א"כ מה צורך להש"ס לחלק בין דאורי' לדרבנן מדוע לא מחלק בין מקלי קלי בשלמא להסוברי' דוקא להוסיף שרי ולא לבטל, כבר יישבנו בסמוך דלא הו"מ לשנויי כאן להוסיף כאן לבטל דמתני' דתרומות נמי מיירי להוסיף ואפ"ה אסור אבל מקלי קלי הו"ל לשנויי וי"ל דס"ל דלא משום טלטול מן הצד אתאינן עלה וכמ"ש הרשב"א אלא משום ביטול גמור, ודקתני לתוך התנור לאו משום הוספה וכמ"ש הר"ן אלא דבמקום אחר הי' אסור לטלטלם ולהביאם לתנור אפי' ע"י ביטול משום דאין מבטלין איסור לכתחלה אבל לתוך התנור דמסיקי' ושם בטילי ושרי להפך והשתא לא הו"מ לשנויי משום דמקלי קלי שרי לבטל הא עכ"פ קודם ההיסק עדיין לא נתבטלו העצים כנ"ל וא"כ איך שרי להסיקם הא קיי"ל במס' גטין פ' הנזקי' אגוזי פרך שנפלו לאלף ואח"כ פצעם כדי שיתבטלו באסורי' עומדים והה"נ איך שרי להסיקם בידי' ומשני בדרבנן שרי ואין לומר הא התם נמי איסורא דרבנן הוא ואפ"ה קנסו דקאמר התם בדרבנן קנסו שוגג אטו מזיד ע"ש י"ל דכל עיקר הטעם דאין מבטלין איסור דרבנן להדי' משום דא"כ מה הועילו חכמים באיסורן שכל א' יבטלו בידי' וכ"כ תוספ' בפסחים פ' כל שעה גבי קדירות בפסח ישברו ע"ש וא"כ בפיצוע אגוזי' עדיין לא הועילו אי שרית לי' לפצוע משא"כ הכא הועילו כשיפלו במקום אחר שאינו תנור או כשלא ירצו להסיקם, ולפע"ד דהסוברי' דאפי' בלא מקלי קלי מבטלי' ע"י הוספה נמי מה"ט דוקא הוספה דעדיין הועילו חכמים באיסורים בשלא נפש האיסור בהיתר עדיין, ובזה מיושב ק' הש"ך שהתחלנו בו דבנ"ח כ"ע מודי' דאסור להוסיף דאל"כ לא הועילו חכמים שאסרו מותר שמן שבנ"ח שכל א' יתחכם ויתן מתחלה קודם הדלקה שמן יותר מכדי שיעור ויתנה שאחר שדלק כשיעור יכבנה, ונמצא מרויח שאם כבה קודם זמנו וניתותר לו שמן של איסור כבר הוא מעורב ועומד בהיתר ואח"כ יהי' מותר להוסיף עליו ולא יהי' מותר שמן שבנ"ח אסור לעולם ומה הועילו חכמים באיסורים לכן אסרו להוסיף, ודוחק לומר עדיין יתן מתחלה שמן ס' פעמי' יותר משיעור ההדלקה כדיו שאם יכבה יהי' מעורב ממילא בס' זהו ודאי דוחק ודו"ק:
דברי אגדה לחנוכה
וזדים ביד עוסקי תורתך, כבר כתבתי במק"א כי טמאים ביד טהורים הוא פי' על רבים ביד מעטים כי ע"י שמטהרי' מנדה המה מעוטים, ורשעים ביד צדיקים היינו אינם נימולים ביד נימולים היינו גבורים ביד חלשים כמ"ש קטיעא בר שלום פ"ק דע"ז על מילה שהי' מחלשת, ואוסיף עתה זדים ביד עוסקי תורתך כי זד יהיר הוא המתחכם בתחבולותי' כמו בדבר אשר זדו עליהם אשר זדו בהבה נתחכמה לו עליהם והכא רצו לומר זדים ומתחכמי' ביד חלושי שכל וחלילה לומר כן כי מי בעל שכל וחריף יותר מישראל אך הם עוסקים בזדם ויהרם ואנחנו עוסקי תורתיך מבלים זמנינו ושכלינו לעסוק ולהיות עמל בתורה ואין פנאי לנצח:
תשועה גדולה ופורקן כהיום הזה נ"ל היפוך ממה שכ' רש"י בפסוק וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה שפירש"י שהשליכה אינה לעולם אלא כהיום הזה שמאפיל והדר מאיר והכא בהיפוך הישועה כהיום הזה שמאיר והדר מאפיל כי הבינו שאין ישועה זו לנצח כל זמן שאין מלכות בית דוד מושלת, ע"כ נתעוררו חשמונאי' והחזיקו מעוז תורה ועשו גדרים וסייגים הרבה וגדרו גדרים לתורה ואלמלא הם תפיג ח"ו תורה בגלות האחרון הלזה ורמז על זה הרמב"ן בפסוק לא יסור שבט מיהודה עיי"ש והיינו וטיהרו את מקדשך פי' את ישראל טיהרו מכל סיג ופסולת שהיה בהם לפי שעה אחר גלות יון ועוד הדליקו נרות בחצרות קדשיך פי' הסייגים והגדרים שבנו סביבות התורה הנקרא דביר קדשיך אותו מקום הגדר קרא חצרות קדשיך החצר שסביב הדביר שם הדליקו נרות ע"ד משל האירו עינינו והגיהו חשכינו, והיות אותה התשועה בבחינה הנקבה כי סופה לחזור בעו"ה כמ"ש בפייוט א' של פסח שירות אלה לשון שירה נקבה מיוסדי' על כן ה"נ ה'דליקו נ'רות ב'חצרות ק'דשיך ר"ת "נקבה":
בפרק במה מדליקין ת"ר בית שמאי אומרים ביום ראשון מדליק שמונה מכאן מאילך פוחת והולך וב"ה אומרים ביום ראשון מדליק אחד מכאן ואילך מוסיף והולך ואמרו בגמ' לחד מ"ד לב"ש הטעם נגד ימים היוצאים ולב"ה הטעם נגד ימים הנכנסי' ואמרו שם בגמ' על דרגיל בשרגא הו' לי' בנים ת"ח כי הדלקת מנורה גורם הצלחה בתורה, הן לחדודי כפתור ופרח ציצים ופרחים לתורה, הן לאוקמא גרסא לזכרון, ועל זה מרמז "משוקדים" והנה לעת זקנה מוסיף והולך השכל בישישים חכמה ואורך ימים תבונה, ובהיפוך כי גרסא דינוקתא אדם זוכר והזקנה משכח וע"כ ב"ש דהי' מחדד טפי ולא צריך להדליק כ"א להוסיף זכרון והוא פוחת לעת זקנה ע"כ פוחת והולך וב"ה הדליקו להוסיף חידוד ע"כ מוסיף והולך:
ויש עוד טעם לב"ש נגד פרי החג היינו לפחות הטומאה ולהתיש כחה ולב"ה נגד הקדושה מעלין בקודש ואין מורידין וכו' כענין פלוגתא בגמ' בברכה אחרונה במגילה מסכת מגילה דף כ"ב ע"ב אי אמרינן הנפרע מכל צריהם להפלת השונאים או האל המושיע להוסיף ישועה וקדושה ונרלענ"ד נפקא מינה לדינא דמאן דיהיב טעמא נגד מספר הימים א"כ המהדרין מן המהדרין לא יעשו הידור הראשו' דא"כ לא נדע מספר הימים, וזו שיטת תוס' ולמאן דיהב טעמא כפרי החג ומעלין בקודש לא איכפת לן אם לא ניכר לדידן מספר הימים בנירו' כי קמי שמיא גליא וזו הי' שיטת רמב"ם:
מזמור שיר חנוכת הבית לדוד בפסיקתא כשהכניס שהע"ה ארון הקו' להיכל הוצרך להעלות ארונו של דוד המע"ה לשם ולהתפלל עלי' ואז שרתה שכינה וע"ז כתיב כי דליתני וכו' והעלית מן שאול נפשי שהרי העלוהו מקברו כנ"ל, יראה לפרש עפ"י הפסיקתא שאמר הקב"ה דמים הרבה שפכת לפני אותן דמים הם כשפיכת דם צבי ואיל דכתיב שפכת וכתי' ושפך את דמו ונחשב כדם קרבנו' שנא' לפני, אמר דהע"ה א"כ מ"ט לא אבנה אני את הבית א"ל הקב"ה עתידים ישראל לחטוא ואשפוך חמתי על עצים ואבנים ואם אתה תבנה לי לא יחרבו מעשי ידיך ויצטרך ח"ו להרוג ישראל עיי"ש, ונ"ל פירושו אמת דמים הרבה שפכת לטובת ישראל וארץ ישראל והו' חשוב כדם קרבנות לפני והיינו אם ישראל ראוים לכך אך אם חוטאים ואינם ראוים לכך הוא כשפיכת דם נקי א"כ יתחייבו בנפשם על שפיכות דמים רבי' של אוה"ע ואי ליכא בהמ"ק יצטרכו לשלם בדם עצמן של ישראל חלילה ע"כ אתה לא תבנה הבית כנלענ"ד פירושו ועפי"ז נקל להבין כל הפרשה עיין במזמור וק"ל:
בפסיקתא ומצאו שמונה שפודין של ברזל והדליקו נרות לכאורה טעות סופר הוא וצ"ל שבעה שפודין של עץ ועשו אותם מנורה של עץ כדאיתא בגמ' שחשמונאי' עשו מנורה של עץ, ונ"ל דלא עשו לה נירות ליתן בתוכם שמן דא"כ הדבר הו"ל כלי עץ שש לו בית קבול ומקבל טומאה, אך הנה הרא"ם בביאור סמ"ג כ' שהנס הי' ח' ימים שחלקו השמן לשמונה חלקים והק' פר"ח מי נתן להם רשות ומי התיר להם לחלק השמן ולא פר"ח כשיעור אפילו ללילה אחת הלא אין סומכין על הנס, ולפענ"ד נראה שלא הי' להם בזיכין לצוק לתוכן שמן אלא טבלו ז' פתילות בשמן ונתנום על ז' שפודים ואם יכלה הפתילה יטבלו פתילה אחרת בשמן עד תום כל השמן ונעשה נס והפתילות הראשונות דלקו כל הלילה וכן בכל לילה ולילה עד ח' לילות וא"ש:
ה' ימלך לעולם ועד, חסר וי"ו ותחת עבד כי ימלוך מלא וי"ו ועיין בזה בהקדמת הרא"ו על התורה ונ"ל כי מלכותו של עבד הרשע הוא יותר שלם ממלכותו של ית"ש, כי הוא ית"ש ברא עולמו ואנשים עליה ומחי' אותם ומשגיח עליהם ומולך עליהם, והעבד המרשיע הזה אדם חסר כל טוב וכוחו ועוצם ידו כובש חכמי' ונבונים וטובים ממנו והם מפרנסי' אותו ומלבישין אותו ומולך עליהם ומפשיט עורם מעליהם הרי זה מלך מלא והוא ד' ימלך לעולם ועד פי' שיכירו כל העולם שמלכותו ית"ש אינה שלם כי הוא מחי' אותנו ומשגיח עלינו:
הדודאים נתנו ריח זה ראובן וימצא דודאים ועל פתחינו כל מגדים זה נר חנוכה כבר כתבתי שע"י נס חנוכה נתחזק ונתפרסם כי תורה שבעל פה הסכימו משמים כי היה השמן טמא בטומאת זיבת נכרים דדבריהם ואפ"ה נעשה נס, ולשעבר פקפקו על התורה שאינה מן השמים כמ"ש מנשה לא הי' לו למשה לכתוב אלא וילך ראובן וימצא דודאים עיי"ן פ' חלק והיינו הדודאים נתנו ריח כמו נרדי נתן ריחו ע"י עגל עזב ריחו עיי"ן פר"עק במסכת שבת ה"נ הדודאי' נתנו ועזבו ריח ואמנם ע"י נר חנוכה על פתחינו כל מגדי':
וילך ראובן בימי קציר חטים, הוא סיון שמזלו תאומים ועע"ז משתחוים אז לצורת אדם וימצא דודאי' שהם צורת אדם כידוע והיה לו לחוש לניעבד ואסורי' בהנאה אך חשב ראובן שמותר ליתנם לנשים שעשוי לתאות הבעל כמ"ש רמב"ן, וסבר ראובן ממקום הטנופת בא למקום הטנופת ילך, ע"כ ר"א שנתפס למינות וניצל שהי' גלגול נשמת ראובן כמ"ש הא"רי ז"ל הוא נכשל בזה כמבואר במס' ע"ז די"ז ע"א ע"ש ומבין:
בפ' עקידה ויקרא מלאך ד' שנית מן השמים כי ברך אברכך וכו' היינו בבית ראשון והי' זרעך כחול הים בגלות ויירש זרעך את שער אויביו לעתיד לבא, אך צע"ג בשלומא בברית בין הבתרים ובחלום יעקב ובשארי נביאות הראה לו זרעו כעפר הארץ בגלות וישועתם לבסוף הוא ענין נבואה והראה לו האמת כאשר הוא, אבל הכא יען אשר עשית את הדבר הזה לכן ברכו וכי ברכה הוא זה שיהי' זרעו כחול הים לא הי' לו להזכיר אלא תוספות הברכה שזכה ע"י נסיון העקידה גם לבאר ענין הנסיון הלז ועוד מ"ט לא בישר לו כן מלאך הראשון שאמר עתה ידעתי והי' לו לומר גם כי ברך אברכך וכו' ומ"ט המתין עד שהקריב איל וקרא ד' יראה, ואטה למשל מלך א' בחר שר צבא גבור ואהוב נאמן בעינו וגדלו ואמר לתת לו ארץ ולהמליכיהו שם אך יקבל עלי' למסור נפשו במלחמותי' ולא יראה ולא יחת ויאזור כגבור חלציו ויעמוד באמונתו עמו, והשר הצבא קיבל עליו כן כשיצא מלפני המלך אמר המלך אין אני מסופק בנאמנותו כי לא ישנה דברו ולא יפיל דברו ארצה מכל אשר קיבל עלי' אך בזה אני מסופק כי לא שיער בנפשו השר הלז עד היכן מגיע אונס וצער ואימת מות ויסורי מלחמה על כן קיבל עלי' ואם יגיע עד שערי מות יאמר אדעתי' דהכא לא נדרנא, סבור הייתי שאוכל לסבול ועתה אין אני יכול לסבול, מה תקנתו העמיד עלי' במשמרתו, אנשי מרי נפש בחיצים ובלסטראות וחרבות לטושים וצוה עליהם שיפחדוהו בכל יום במיני פחדים אך למיתה לא יגיעוהו כי חי' יחי', והנה השר הצבא סבל הכל ועמד על משמרתו ונלחם נגדם בכל יכלתו, והי' מזה ראייה עכ"פ שלאהבת המלך לא נסוג אחור ולא עזב משמרתו ועדיין יש ספק אחר שטעם אלו הפחדים ויסורים אם עדין ירצה לקבל מתנת המלך על תנאי הנ"ל, שאם יארעו מלחמות כאלה שיוכל לעמוד נגדם והנה אח"כ ניגש השר צבא לפני המלך וביקש ממנו שיגזור בעדו ויחתם שטר הנ"ל שהוא מחייב עצמו לסבול כל הנ"ל ושהמלך ימליכהו וימשילהו במדינה אשר אמר לו, אמר המלך הנה מעולם לא נסתפקתי בהימנותא דידך ודברך אמת כי מצאתי לבבך נאמן לפני אך נסתפקתי אולי טעית בשיעור פחודי מיתה ועתה שטעמת טעם הפחדים האלה ואתה עדיין רוצה בקיום של תנאים בינינו אני מאמינך כי לא תסוג אחור לעולם והריני ממליכך כאשר הי' התנאי בינינו, כן הקב"ה כרת בין הבתרים ברית לתת לזרעו עשר עממי' לע"ל בב"א, אך תחילה הראה לו גלות מצרים וכל ד' גליות באימה וחשיכה גדולה ר"ל וראה איך ישלטו ויהרגו נפשות רבות במיתות משונו' וביסורין מרי' כמ"ש רמב"ן פ' וישלח מדורו של שמד וימותו בנים בפני אבותיה' כשבעה בני חנה וכהנה וכהנה ואאע"ה קיבל עלי' לסבול לכבוד השי"ת, והקב"ה מצא לבבו נאמן כי לא יעבור על דברי' אשר דיבר לד' אך הספק שמא אאע"ה לא שיער בנפשו איך יראה אב הזקן הבן שחוט לפני' בנו יחידו החביב ואולי הבן רך בשנים לא יבחר מחנק נפשו, וכשיגיע דורו של שמד יאמר לא הרגשנו כמה מהצער יש בזה ואדעתי' דהכי לא נדרנא ע"כ צוה הקב"ה לעקוד בנו יחידו החביב שנולד לו לזקנתו והבן בחור בארזים ואין חידוש כ"כ שעשו ולא מרו דבר ד' כי על זה אמר לו המלאך עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה, אך הספק שמא אחר שהרגיש כמה גדול הצער הזה לא ירצה עוד לסבול הגליות והשמד ולא ירצה גם במתנתו של ברית בין הבתרים, ע"כ המתין עד שאמר בהר ה' יראה והתפלל אשר יאמר לדורו בהר ד' יראה נמצא הו' רוצה בקיומן של תנאים האלו על כן קרא המלאך שנית ואמר יען כי עשית את הדבר הזה וכו' ברך אברכך בבית ראשון ואח"כ יהי' כחול הים בגלות והכל תסבול ולבסוף ויירש שער שונאיו וא"ש כנ"ל:
ואגב אומר דרך רמז מה שהזמין הקב"ה לאאע"ה איל תחת יצחק כי איתא בפסיקתא ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי כי הלמ"ד הי' הגבוה מכל האותיות רומז נהקב"ה גדול ד' ומהולל מאוד ולגדולתו אין חקר והיו"ד קטנה מכל האותיו' רומז לישראל המקטינים עצמם כדכתי' אתם המעט ובהתחבר שני אותיות אלו היינו למ"ד יו"ד היינו לי, ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי לי דייקא ע"כ בפסיקתא, ואני אוסיף אם כי בצורת אותיו' הוה כהנ"ל מ"מ במספר הגמטרי' הו' האלף מספר הפחות לרמז על הקב"ה שאינה מתרבה ואלף אחרונה שבא"ב שאחר צדיק פשוטה הי' אלף מרמז על ישראל נמצא באמת א'חד א'לף נדבקו ישראל עם הקב"ה והו' דביקות טפי מלמ"ד יו"ד ע"כ אי"ל אל"ף יו"ד למ"ד והנה בהברה אות היותר מצער הוא הה"א שאינה נרגש במבטא כמ"ש הרי"ף בסנהדרין ע"כ נקרא כנסת ישראל א'י'ל'ה אילת השחר (שנאמר על כנ"י כדאיתא ביומא):
והנה גפן לפני, בתשו' הרא"ש ומייתי בדרכי משה בטור יו"ד ססי' קכ"ג בשם החסיד מי שנכשל ביי"נ יתענה ה' ימים כנגד ה' פעמים גפן שבתורה וכתו' בגליון היינו מלבד ב' פעמים גפן שבפ' שר המשקים אמנם ב"ח כתב שמצא בספר תניא נגד ה' פעמים גפן שבפ' שר המשקים וזה תמוה הא ליכא אלא ב' פעמים, ואולי נר' לפי מה שאמר שר המשקים לפרעה נער עברי אפילו לשונינו אינה מכיר וא"כ הי' מליץ בינו לבין שר המשקים בפתרון חלומו א"כ ב' פעמים גפן בפסוק וב' פעמים שאמר המליץ וא' בחלום הרי ה', ויותר נראה ה' מדריגות שבגפן הקדוש שאחז"ל בפרק גיד הנשה גפן זה ירושלים והיינו שתיים א' ירושלים של מעלה וא' ירושלים של מטה ג' שריגים זה מקדש מלך וכה"ג היינו מדרגה שלישית כפורחת עלתה נצה המה פרחי כהונה היינו מדרגה הרביעית והבשילו אשכלותי' ענבים אלו נסכים הי' מדרגה החמישית נסכי קדושה והוא שתה יין שנתנסך לע"ז פגם באלו ע"כ יתענה ה' ימים והיינו יין שנתנסך שאסור מן התורה וחכז"ל הוסיפו לאסור סתם יינם ויתענה ה' ימים נגד ה' גפן שבתורה זולת גפן שבפ' שר המשקים, והנה ה"פ גפן מספרו תרס"ה והיינו ישתו יין נסיכם הוא נסך לע"ז ממש ור"ת י'שתו י'ין נ'סיכם הוא אותיו' יין לרמז על סתם יינם ועל כולם הוא אומר יהי עליכם סתר"ה היינו תרס"ה ה"פ גפן הנ"ל:
ואתן את הכוס על כף פרעה, אם תוסף כ'ו'ס על כ'ף' פ'ר'ע'ה יעלה גמטריא ישראל:
ולא זכר שר המשקים, פי' רש"י היינו דכתיב אשרי הגבר אשר שם ד' מבטחו ולא פנה אל רהבים ושטי כזב הנה אמרו חכמים ז"ל יכול אפילו יושב ובטל תלמוד לומר בכל אשר תעשה כי הצדיקים עושים פעולה קטנה ומה שיחסר הטבע ישלים הנס ובטורי זהב איתא ריש הלכות חנוכה בשם הזוהר דעכ"פ גבי אלישע הי' צריך מעט שמן להכנסת הנס שלא יהי' יש מאין וכל עצמו שפתר יוסף חלומות של משקה ואופה ושנכנס עמהם בדברים כלל מדוע פניכם רעים לא הי' אלא לעשות הכנה שעי"ז יעשה נס וצדק יוסף בזה, אך כל הכנות יעשה אדם, רק לא לבקש בקשה מאדם שידבר בעדו משני טעמים, אחד אפשר אינה הגון להיות שליח לדבר זה, ובאמת שר המשקים הי' מוכן לשליחות זה מן השמים כאשר באמת אמר ושם אתנו נער עברי וגם יוסף הבין בחלומו והנה גפן לפני זה יוסף שנמשל לגפן אך עוד טעם שלא ישאל מאדם שיה' לו שליח כי בני אדם רהבים הם ותולים הם הגדולה בעצמם ואומרים כחי ועוצם ידי הושיע לפלוני ושר המשקים לא זכה להושיע ליוסף על דרך מליצה טובה כדי שלא יתגדל עליו אדרבא ע"ד בזיון נער עברי עבד ויוסף שביקש ממנו שיעשה עמו טובה נענש על שפנה אל רהבים דייקא שתולים בעצמם ולא בהי"ת:
ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו, פי' לא זכרו בפיו לדבר ולספר ממנו כלל ועי"ז יצא גם הוא מלבו של יוסף וישכחהו יוסף לשר המשקים ונתיאש כלל מישועתו, ואז אחר היאוש והשכחה אז ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם, כי שוא תשועת אדם ולה' לבד הישועה ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו: