Chatam Sofer on Torah, Vayera

וירא אליו ה' באלוני ממרא וגו' וישא עיניו וגו', אחז"ל אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצוה והכא אדרבא הי' מצטער ביסורי המילה ועוד שהוציא חמה מנרתיקה ולא עברו עוברי' ושבי' כפירש"י, וה' רצה להתראה אליו והוא לא יכול לראות ולהשיג כ"א ע"י שמחה של מצוה ע"כ וישא עיניו וירא והנה ג' אנשים אורחי' עומדי', שמח שמחת מצוה ומיד וירא השכינה שנתגלה אליו, והנה לפנים כשראה השכינה נפל על פניו קודם שנימול כפירש"י לעיל פ' לך לך, אבל עתה וירא השכינה ולא נפל כ"א וירץ לקראתם מפתח האהל ולא נפסקה מראית השגתו, ע"כ וישתחו ארצה להודו' לה' על השגה חדשה שנתחדש לו עתה, ע"ד וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם:

יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם, מ"ש מעט מים רמז שאין זה לרחוץ רגליהם מכובד האבק, כי לזה יש זמן לכשיהי' תחת העץ וכמו שעשה לוט אלא אינו אלא דבר מועט מים לבטל ע"ז, דגוי מבטל ע"ז, שלו ע"י שפוחסתו, והכא משיקחו מעט מים אפי' כל שהוא לכלות האבק כבר נתבטלה הע"ז ושוב יכנסו לבית וירחצו רגליהם במרחץ מים קרים מליאות הדרך, והנה אברהם צוה לשליח להביא לבטל ע"ז, והשליח רצה בקיומו של ע"ז כדי לעשות רצון בעליו אברהם, ואע"פ שזה מותר כדי למעוטי תפילה כמבואר במס' ע"ז ס"ד ע"א, מ"מ אלו הי' אברהם בעצמו עושה, הוא לא היה רוצה בקיומה כלל ע"כ נענש שניתן מים לישראל ע"י שליח מרע"ה ועי"ז לא נכנס משה לארץ וחטאו ועבדו ע"ז:

*יוקח נא מעט מים וגו', יש לפרש עפ"י המדרש דנמשלו לו אחד לגנב ואחד לערבי ואחד לספן ואמרי' סוף קדושין ספנים רובם צדיקים שרואים על הים גבורת ה', אמנם גנב להוט אחר הממון ואינו בוטח בה' מיהו מאמין בה' והערבי משתחוה לעפר רגליו ואינו מאמין בה' ואברהם אבינו שתכלית הכנסות אורחים שלו הי' להכניסן תחת כנפי השכינה ולהספן לא היה צריך ללמדו להכיר הבורא עולם ולבטוח עליו אלא היה רוצה לברר לו עניני תורה ויחוד המעשה אבל להגנב היה צריך ללמדו דרך הבטחון בה', ולהערבי הי' צריך ג"כ להעביר ממנו מחשבת פיגול של ע"ז וללמדו שה' הוא אלקים וסבר ששיחה ולימוד הזה יהי' למשא לספן, ולכן ביקש מהגדול שבהם דהיינו להספן שאל יעבור ולא יהי' עליו כמשא כשילמוד עם ב' האחרים ואח"כ אמר יוקח נא מעט מים התורה שנמשלה למים ורחצו רגליכם מע"ז נגד הערבי ושוב אמר והשענו תחת העץ שיבטחו בה' ותורתו שנמשלה לעץ חיים, כן אמר נגד הגנב ואח"כ אמר גם לספן ואקחה פת לחם היא התורה שנקראת לחם כנאמר לכו לחמו בלחמי ודיבר עמהם במושכלות יחוד המעשה לה'.

*למה זה צחקה שרה וגו' ותאמר לא צחקתי כי יראה ויאמר לא כי צחקת, יש לפרש עפ"י מ"ש הרמב"ן דאע"ג דגם באברהם כתיב ויצחק ויאמר הלבן מאה וגו' אין זה לשון שחוק והיתול אלא לשון שמחה דצחוק ב' לשונות במשמע, אלא מדכתיב בשרה ותצחק שרה בקרבה משמע לשון היתול עיי"ש ולפמ"ש התוס' פ"ק דר"ה דמה שאמר הקב"ה לאברהם אבינו למועד אשוב אליך הי' בחג הסוכות ולמועד היינו מועד הראשון היינו פסח הבא ומלאכים היו אצלו קודם זה בפסח העבר ואמרי' סוף יומא בעשה עבירה ועשה תשובה מאהבה נעשים מעבירות זכיות וכיון שבין מעשה המלאכים לאמירת השי"ת לאברהם אבינו הי' יה"כ ומסתמא עשתה שרה תשובה מאהבה נעשה מצחוק שהוא שחוק, צחוק שהוא שמחה ולכך המתין הקב"ה לומר לאברהם עד שנתהפך לטובה שלא רצה לדבר בגנותה, ולכך כשאמר לו הקב"ה למה זה צחקה שרה היפלא מה' דבר וגו' ותכחש שרה לאמור לא צחקתי היינו בדרך היתול כדמוכח הענין וע"ז אמר לה אברהם לא תצטרך לירא כי צחקת ונתהפך לצחוק בלשון שמחה:

שלש סאים קמח סלת, י"ל דעל ידי שאמר אברהם קמח סלת נעשה טובה לישראל עפ"י המדרש שאמרו כשטענו המלאכים תנה הודך על השמים השיב להם הרי אכלתם בשר וחלב בבית אברהם ולכאורה לפי פשטות הקרא נראה דמעיקרא אכלו חמאה וחלב ואח"כ בשר וא"כ מאי איסור בב"ח איכא וצ"ל דמ"מ בעינן קנוח ואין קנוח אלא בפת, ולחם לא הביא ע"י שפרסה נידה ולא היה קנוח והוי בב"ח ועפ"ז יש לפרש הקרא במשלי צופי' הליכות ביתה ולחם עצלות לא תאכל דהרי אמרו אל תיקרי הליכות אלא הלכות וג"כ אמרו בפסחים פ' כל שעה דאין לותתין בפסח אלא בזריזין ואי' במד' בשור המלאכים בפסח ועפ"ז יש לקרוא קמח שנעשה בלא לתיתה לחם עצלות וזה הכוונה צופי' הליכות ביתה דהיינו שהלכות יהי' בביתה ע"י ולחם עצלות לא תאכל והוכשר כדלעיל:

*ומהרש"א בנידה הקשה הרי אחר לישה פרסה נידה ותיר' משום מעת לעת שבנידה מטמא אלא דקש' הא בזקנה אמרי' די' שעתה וצ"ל דאברהם ידע עפ"י ה' שתחזור לנעוריה ולכך חייש למעת לעת והרמ"בן כ' הא שאמרה ואדוני זקן שסברה כיון שהוא והיא אינם ראוים להוליד כולי האי לא יעשה הקב"ה נס ולפ"ז יש לפרש הא דאמרה שרה אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדוני זקן דשרה התרעמה על הלא הביא לחם ולזאת אמרה אחרי בלותי לשון לישה בלה בשמן, היתה לי עדנה וגם אפי' אדוני זקן ואין סברא שתיעשה להם נס שתחזור לנעורי' וא"כ אין לחוש למע"לע ולמה לא הביא לחם:

היפלא מה' דבר למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן, רמז לנו כי אם תמות בלא בן אזי מדת הנביאה תהי' בחינת פלא כמשאמרו חכז"ל אפסוק הנני אוסיף להפליא העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו אבל כשמניח בן כמותו ה"ל כאלו הצדיק חי כפירש"י לקמן בפסוק למען הביא ה' על אברהם, ע"ש והיינו היפלא מה' דבר שיהי' ח"ו מיתת שרה בבחינת פלא אלא כעת חיה ולשרה בן ואחכז"ל מנין שקושרין לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח שנאמר אם יהיו חטאיכם כשני' כשלג ילבינו וצ"ע דעיקר הרמז בסיפא דהאי קרא ואם יאדימו כתולע כצמר יהי' דהרי לשון של זהורית של צמר הי' ואמאי מייתי רישי' דקרא אך רמז לו כי אם ח"ו רבו וגברו עון הדור ומדה"ר משתדל להציל את ישראל אזי צריך ליתן לתוך פיו של מקטרג, ומוסר לו צדיק הנתפס בעון הדור ואפי' בימי מרדכי הי' צריך ליתן לס"ם חלקו להשתיק ונהרג הת"ך זה דניאל ולהנצל גם מזה נתן לו הקב"ה בכל יוה"כ שעיר המשתלח לדורון להשתיקו לגמרי ולהחיות חכמי ישראל והנה טעם שמיתתן נרמז בשלשה פלא משום שחיותן וקיומן הוא ג' אל"ף שלשה מיני לימודי' תורה נביאי' וכתובי' מקרא משנה תלמוד ככתוב' בתוס' פ"ק דמגלה דכנגד זה ציותה אסתר להתענו' ג' ימים ע"ש וכן בסילוקן של חכמים נתהפכו ג' אל"ף לג' פלא רחמנא ליצלן ואם תכתוב אלף או פלא גימטרי' שלו קי"א ג' פעמים קי"א גימטרי' של"ג ע"כ בהתלבן לשון של זהורית ידעו שכיפר ע"י שעיר המשתלח וניצולו חכמים מלירד פלאי' ר"ל ע"כ מייתי קרא כשלג ילבינו:

המכסה אני מאברהם את אשר אני עושה, לא אאריך בדוקדוקי' בפרשה הלז, ואומר כי אאע"ה הגם כי עיקר זכותו הרב למען יצוה את ביתו ואת בניו אחריו ושמרו דרך ה' והעמיד עדרי' עדרי' יודעי ועובדי ה' אך לעומת זה חטא כשהחזיר למלך סדום הנפשות והעמיד עדרי' עדרי' רעי' וחטאי' לה' מאוד וע"כ הי' מדה"ד מתוח עליו וא"ל הקב"ה אל תירא אברם אנכי מגן לך וע"ז השיב לו מה תתן לי פי' אם יהי' לו זרע יוצאי חלצי עובדי ה' הי' זכות רב על החטא כי עבדי ה' הם יוצאי לחציו באמת משא"כ אנשי סדום אבל השתא שהוא ערירי ורק בן משק ביתי הוא דמשק אליעזר ולעומת זה גם בסדום יש עע"ז כיוצא באלו בעובדי ה' א"כ מה תתן לי וע"ז הבטיחו ה' לא יירשך זה והנה עתה כשנתמלא סאתה של סדום היה זה טובה לאברהם שיאבדו מן העולם וישארו לו זכיותיו בשלימות גמור וע"כ אמר הקב"ה המכסה אני מאברהם את אשר אני עושה לו טובה גדולה ע"ד הנותן מתנה לחברו צריך להודיעו ואמר כי ידעתיו וגו', למען אשר יצוה את ביתו ואת בניו אחריו, ואנשי סדום מתנגדים לזכות הלזה ע"כ אודיע לו כי הגיע זמנם לאבוד מהעולם והנה אאע"ה ידע חסדי ה' ורחמיו על כל מעשיו אם ימצא אפי' עשרה צדיקים ינצלו כולם בזכות הצדיקים אך הכא חשש אאע"ה שמא לטובתו וזכותו לא יוכלו הצדיקי' ההמה להגן כי יאמרו נא למעלה איך יגינו אלה על הרשעים למעט זכותו של אאע"ה נמצא ע"י אברהם לא יגינו, ואפשר ימותו גם הצדיקים ע"י רובם ויהי' חילול ה' בעולם כי יאמרו השופט כל הארץ לא יעשה משפט, והם לא ידעו כי נעשה זה במשקל ובמשפט ע"ז זכות אברהם נמצא יתחלל ה' ח"ו, ע"כ ניגש אברהם להתפלל בכח חלילה לך לעשות זה לטובת אברהם, ואלף כיוצא בו, ושם שמים לא יתחלל, ובזה נתיישבו כמה קושי' בפ', ולבסוף אמר לו הקב"ה כי לא הי' בסדום עשה טוב כי כל העם מקצה נסבו על הבית רק לוט וביתו ולא הגיעו לעשרה ואפ"ה הראה הקב"ה לכל העולם כי זה הצדיק הנמלט מסדום אחרי ראותם מה הגיע לסדום שוב נכשל בבנותיו, ואפ"ה ניצל, מזה יובן עד היכן הגיע רשעת האובדים אם זה הי' צדיקי' של אלו והיה מעשה לוט ובנותיו קידוש שם שמים:

כי ידעתיו אשר יצוה את בניו וגו', י"ל אי הי' אברהם מגיע במדרגת נבואתו להודיעו אשר יעשה במשפט אומה או עיר פלוני לא הי' נמנע ממנו הידיעה כמו שנאמר לישעי' וירמי' ויחזקאל על כמה אומות מה שאינו נוגע לישראל כלל וכדכתי' בריש ירמי' נביא לגוים נתתיך אבל לא הגיע מדרגת נבואת אברהם לידי כך, אמנם לא מפני שלא הי' ראוי אלא שלא הי' פנאי לייחד מחשבתו ולהתבונן בענינים גבוהים כאלו מפני שהי' מתעסק עם בניו ואת ביתו אחריו ללמדם דרך ד' ואותם לא הגיעו בתחלת למודם אלא במדרגה פחותה לעבוד ע"מ לקבל פרס למען הביא ה' על אברהם את אשר דיבר עליו וכיון שהשפיל דעתו ושכלו לכבוד השי"ת ללמדם דרך ה' והפסיד לעצמו מדרגת נבואתו לכן אמר הקב"ה המכסה אני כי בשביל זה יפסיד הלא ידעתי שכל עצמו שלא הגיע הוא לזה רק למען יצוה אתביתו ואת בניו אחריו וק"ל:

לעשות משפט וצדקה למען הביא ה' על אברהם וגו', י"ל על דרך מ"ש רש"י ז"ל סוף פ' ויקרא אם אדה"ר בחטא א' גרם מיתה לו ולכל העולם היושב לו מן הפיגול והנותר וכו' כי מדה טובה מרובה יגרום חיים לו ולדורתיו ע"ש וה"נ ישפטו בניו וביתו ק"ו אם רשעת סדום גרם להמטיר אש וגפרית מאת ה' מן השמים ק"ו בן בנו של ק"ו שיביא על אברהם את אשר דיבר עליו כי מדה טובה מרובה:

קצת מעניני דהספידא.

למען הביא ה' על אברהם, פירש רש"י המניח בן צדיק כאלו לא מת, לשון זה קשה כאלו לא מת, אבל לא חי ממש ובמס' ברכו' אמרי' על כל הצדיקים אפי' אינו מניח בן צדיק במיתתו נקרא חי ודרש כן מקרא בן איש חי רב פעלים מקבציאל, גם יש להבין הכתיב והקרי בן איש חי ולא אאריך ואבאר אגב מאמרי' ופסוקים והארכתי במשל ופה אקצר ואומר כי הרשע בחייו קרוי מת אך במיתתו הוא חי דאיהו לא חזי והלך אחר תאות לבו הרע מ"מ מזלי' ופנימיותו חזי ודואג ומצטער כל ימי חייו כי מה יהי' סופו הרי הוא הולך בשכרותו ותאות לבו יום ויום אחר בצעו ולבסוף יעשה אפיקורס ומהמורידי' ולא מעלין ומאלו שאין להם חלק לעוה"ב ע"כ חייו של פנמיותו הוא מיתה וצער ודאגה וכשזוכה למות בנוער טרם יגיע לשיעור הנ"ל ויוסר לגיהנם יב"ח ואח"כ מצפצף ועולה מנוקה ומלובן זהו חיותו נמצא בחייו קרוי מת ובמיתתו נקרא חי, אמנם בצדיק יש ב' מדרגות צדיק אשר לא קבלו ממנו אנשי ביתו ובני דורו ודר בין רשעים הנה זה בחייו קרוי חי וגם במותו כי שמח שנפטר מאהלי הרשעים האלה אך מי שמניח בנים ותלמידי' הרבה כמותו ובשיבתו הגיע זמנו לפטור מן העולם אע"פ שהולך לאור העולם וזוכה לחיי עד מ"מ יפה שעה א' בתורה ומע"ט בעה"ז מכל חיי עוה"ב וכשרואה בניו ותלמידיו אחריו עובדי ה' הוא מתקנא ומצטער כי אלו הי' חי הי' הוא עושה כן וזה הצדיק איננו חי במיתתו כי יותר הי' חי בחיים חיותו אך מ"מ כיון שצדיקים האלו המה בניו ותלמידיו הרי הוא כאלו לא מת לא חי ממש וגם לא מת וזהו הקרי בן איש חי במיתתו אלו לא הי' איש חיל בתלמידים שקבץ ועשה פעלים לתורה אלו לא הי' זה אז הי' בן איש חי שבמיתתו קרוי חי, אך יען הי' בן איש חיל מקבציאל שיש לו חיל גדול שקיבץ ועשה פעלים לתורה ע"כ איננו בן איש חי ודיו שלא מת אבל גם חי אינו ע"כ יפה פירש"י המניח בן צדיק כאלו לא מת:

ועד"ז יתפרש אמר רב אחים לי בהספיד' דהתם קאמינא אע"ג דמפרשי' התם קאמינא שהוא עומד ולא הולך ממדרגה למדרגה מ"מ יל"ד כי לא נאה לומר על עצמו אחים הספידא גם ליישב במס' מ"ק דאמר בר קיפוק בכו לאובדי' ולא לאבידה כי היא למנוחו' ואנחנו לאנחות וצווחו עליו אבידה בצד יקים ליכא וק' הא כתי' הצדיק אבד, גם לתרץ פי' המקרא הלז הצדיק אבד וגו', כי מפני הרעה נאסף הצדיק ולא אמר נאבד כאשר אמר בתחלה הצדיק אבד גם לתרץ לשון ממית ומחי' ומצמיח ישועה מה ענין מצמיח ישועה לממית ומחי' שבוודאי ביאת משיח קודם תחה"מ ואומר כי לפי הנ"ל הם ב' מיני הספידים יש אם מת הצדיק ונפטר מדור רע זהו חיותו וטובתו ונקרא חי ולא אבידה וה הספד אינו עליו כ"א על הנשארים שגרמו מיתתו והוא שמח שנפטר מהם אך כשתלמידיו ובניו צדיקים שאז הוא מצטער אחר מותו ויתואר אבידה כי טוב הי' שעה א' במצוה ומע"ט בעה"ז מכל חיי עוה"ב ואז ההספד עליו על צערו, ורב מרוב ענותנותו וחסידתו ואשר ראה באמת בניו ותלמידיו גדולי עולם א"ל שלא יספדו ויבכו על הדור הנשאר כי טובים וגדולים אתם אלא אחים הספידא שיתחממו עליו שלא זכה להיות עמהם דהתם "קאמינא" ואתם הולכי' ממדרגה למדרגה והנה בר קיפוק יפה אמר בהספידו שלא שובב הדור לא על רב אשי כי הוא צדיק ושמח שנפטר ממנו הוא למנוחו' אך לפ"ז ממנ"פ איך תאר אותו אבידה ואמר בכו לאובדי' ולא לאבידה והרי על זה שבכי' לאובדי' אין הצדיק אבידה, ובדורו של ישעי' אומרים לרע טוב ולרשע צדיק וכשמת הצדיק היו הם טהורי' בעיניהם וחושבי' הצדיק אבד ומצטער על שיצא מדור צדק כזה ואין איש שם על לב כי מפני הרעה של אנשי הדור נאסף הצדיק ולא מת ואבד אלא נאסף ושמח הוא במקומו שנפטר מרעים האלה:

והנה שלהי מס' סוטה בעקבות משיחא חכמת סופרי' תסרח ויראי חטא ימאסו שימצאו חכמים וצדיקי' אך ימצאו אפיקורסי' ומינין המלעיגים עליהם ומבזי' אותם והחכמי' ישאו ויסבלו כאשר הגיעונו בדור הזה בעו"ה נמצא צדיק שנפטר הוא מת וגם חי אם רואה תלמידיו אחריו מצטער במיתתו וכשרואה הדור הרע המבזי' חכמי התורה והתורה, הוא חי ושמח שנפטר מהם וזהו ממית ומחי' בפעם א' ובצדיק א' בעצמו מת וחי ואז מצמיח ישועה שהוא עקבת משיח:

אחכז"ל כל המוריד דמעות על אדם כשר הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו שנאמר שימה דמעתי בנאדך הלא בספרתיך י"ל הענין כי דרך דבר חשוב כמו פנינים ומרגליות לאוצרם באוצר ובשמירה מעולה אך לא לסופרם, כדי שתשלוט בהם ברכה בדבר הסמוי מן העין כמשאחכז"ל ההולך למוד את גרנו יאמר יהי רצון שתשלח ברכה בכור הזה ואחר שמדד אם אמר תפלה זו ה"ז תפלת שוא כיון שנמדד ונמנה שוב אין הברכה שולט וה"נ כל דבר חשוב שאוצרי' אותו אין דרך לספור אמנם ההיפוך דברים שאינם חשובי' הנפוצי' בבית הנה והנה ואינם נסגרים באוצר אותם סופרים ומוני' שלא יגנובו ולברכה ולריבוי אינו חושש כי אינם חשובים, והנה הורד' דמעות על אדם כשר הוא חשוב מאוד עד שהקב"ה אוצרם באוצרו ומ"מ הוא סופרם כדי שלא תשלוט בהם הריבוי ח"ו כי מיתת צדיקים האלו יהי' כפרה על כל עונותינו ויבולע המות לנצח ולא נוריד עוד דמעות של הספד ח"ו וזה שאמר דהע"ה שימה דמעתי בנאדיך, דמעות צרותיו ישמרם באוצרו של יראת שמים אך בתנאי הלא בספרתיך שהקב"ה יספור אותם ולא יוסיפו עוד בני עולה לענותם, נסו יגון ואנחה וישיגו ששון ושמחה אמן:

השופט כל הארץ לא יעשה משפט, עיי' מ"ש החכם ר' וואלף היידנהיימער ני' בפי' חלילה לך להמית צדיק עם רשע והוא נכון מאוד אך כבר קדמו רמב"ן ז"ל, ונ"ל להוסיף במ"ש השופט כל הארץ, כי הפרטים שאינם צדיקים גמורים המושגחי' בהשגחה פרטי' אות' היחידי' נמסרים ביד מלאכי ההשגחה ועליהו כתיב יש נספה בלא משפט ע"י שגיאה וטעות של אותו המלאך כי אין המלאך שלם בלי חסרון שלא יארע טעות ע"י כדאי' להדי' אההיא קרא דפ"ק דחגיגה בעובדא דמרים מגדלי' שער נשי'. וזה היה טעותו של איוב שלא חשב עצמו כ"כ חשוב שיהי' מושגח מהק"בה עצמו אלא ע"י מלאך ואמר שמא איוב באויב נתחלף לך כדאי' פ"ג דנדה, ואמנם מדינה שלימה ומכ"ש העולם כולו אפי' אינם ראוי' מ"מ הקב"ה בעצמו דנם כדכתי' ארדה נא ואראה הכצעקתה וגו' ע"מ אם ימית צדיק עם רשע לא יתלו בשגיאתו של המלאך ע"ד יש נספה בלא משפט אלא יאמרו ח"ו שופט כל הארץ בהשגחת עצמו לא יעשה משפט גם אצלו שייך יש נספה בלא משפט חלילה:

השופט כל הארץ לא יעשה משפט, יש לפרש אאע"ה אמר אם ימצא חמשים צדיקים בתוך העיר דייקא רצונו לומר ידעתי כי חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע היכי ס"ד שהקב"ה יעשה עול, אך יש חנפי' מראים עצמם בתוך העיר דייקא בגלוי כצדיקים והם רשעי' גמורים אך הקב"ה היודע מחשבותם וצפון לבם ידונם עם הרשעי' ועל זה אמר שנית חלילה לך מפני חילול השם שהבריות שחושבי' אותם כצדיקים שהקב"ה תם, ורשע הוא מכלה, והיינו השופט כל הארץ צריך לצאת ידי הבריות שלא יתחלל שמו ח"ו, והנה טענה זו יוצדק אם רשעי סדום, מכבדים הצדיקים כדרך רוב הרשעים אעפ"י שעושי' כל תועבות מ"מ יקר בעיניהם הצדיק הולך דרך תמים, ואז יש לחוש לחנפים שמראים עצמם צדיקים כדי להתכבד בפני הרשעים ואך בסדום הי' ההיפוך כי הצדיק הי' בעיניהם עושה עול, וזה הראה לנו באומרם אל לוט א' בא לגור וישפוט שפוט ועתה נרע לך מהם, וא"כ תו ליכא למיחש לחנפים ומשו"ה האריך וסיפר לנו מה שאמרו ללוט א' בא לגור וגו':

*חלילה לך להמית צדיק עם רשע, ופרש"י חולין הוא לך, ויש לפרש דהנה אם הצדיק נתפס בעון הדור והוא מכפר עליהם, הרי הוא כקרבן עבור אנשי דורו ובאמת הי' העונש ראוי לרשעים אלא שאין הצדיקים רוצים לראות ברע והם נענשים עבורם ומכפרים עליהם אבל אם מתו ולא כפרו כאילו נעשה להם שלא כדין והיינו דקאמר שחולין הוא לך להמית צדיק עם רשע ואין הצדיק כקרבן לכפר, זה אי אפשר:

*הנה נא הואלתי לדבר אל ה' ואנכי עפר ואפר, צריך טעם למה הקדים זה לתפלתו ויש לפרש עפ"י מ"ש רש"י שביקש שהקב"ה יצרף שכינתו עם ט' להיות עשרה לכל כרך וזה אינו דרך כבוד למעלה לכך הקדים שגם זה שהקב"ה משרה שכינתו עלי אינני ראוי רק מחסד ה' ולא כלו רחמיו וחסדיו, וגם זה יעשה, והא דכפל עפר ואפר, דהראשונים פרשו ונפשי כעפר לכל תהי' הוא דהכל ניזונין מן העפר וזורעין בו ומצמיח אפ"ה הכל דשין עלי' ועל זאת יתפלל כל אדם שנפשו ייטיב לכל אדם אפי' דשין ועושין לו רעה וא"כ אין ראוי לאדם לומר ואנכי עפר שזה גאות כאלו הכל נהנין ממנו אמנם אפר יש לו בחינה בהיפך שאינו מצמיח כדאי' בפ' כיסוי הדם אבל אין דשין עליו ולכך בחר אברהם אבינו לומר שהוא כעפר בגרעותא שלו שהכל דשין עליו וגרעותא דאפר דאינו מצמיח:

ואנכי עפר ואפר, עכשיו כשהתפלל על ארבעי' וחמשה שיצרף הקב"ה עמהם הוצרך להקדים עפר ואפר וכתי' אשכון את דכא א"כ שכינתו למטה ע"י ענותנותו של אברהם ויכול להצטרף עם מ"ה צדיקי' להיות עשרה בכל עיר, משא"כ אי הי' מתגאה אין אני והוא יכולים לדור בעולם א' וא"א להצטרף, ואמר אנכי עפר ואפר כי כל העומד לשרוף כשרוף דמי עיי' ס"פ כיסוי הדם, וכל העומד לקבור לשוב אל העפר כעפר דמי והיינו עפר אני בחיי ק"ו במיתתי, ואאע"ה שהי' עומד לשרוף בכבשן והרי הוא אפר ככבר שרוף, וגם עפר ככל אדם ע"כ אמר עפר ואפר, עפר אפר גמטרי' תורה שאינה מתקיימו' אלא במשפיל עצמו כמאחז"ל לא בשמים היא במגביהי' עצמם לשמים:

*אמרינן בגמרא פ' שלוח הקן איבעי' להו קן ציפור בראשו של אדם מאי ופשיט מן מ"ד ואדמה על ראשו וצריך ביאור ונראה דעפר ואדמה אינם שמות נרדפים ושווין דעפר מצינו רק על עפר תלוש ואדמה רק על המחובר כנאמר ויקח ה' עפר מן האדמה וא"כ קשיא קרא ואדמה על ראשו הוי לי' למימר ועפר על ראשו וצ"ל דאברהם נמי כגדולי קרקע, ועפר שעליו כמחובר לקרקע דמי לכך נקרא שם אדמה וא"כ אדם הוי כעץ השדה וקרינן בי' כי יקרה קן צפור על עץ וגו' וחייב בשלוח:

אם יש בתוך העיר, פי' רמב"ן אפי' אינו מהעיר אלא אורחי' בתוך העיר, יראה אברהם רצה להציל לוט וחשב לוט ואשתו וב' בנותיו שבבית וב' חתניו לוקחי ב' בנותיו שבחוץ הרי שמנה מדרי העיר ועכשיו ב' מלאכי' שחשב אברהם שהם אנשי' השקיפו על פני סדום ואברהם בסעדם אצלו החזירם למוטב ע"כ חשבם לצדיקי' ויהי' נמצאי' שם עשרה צדיקי' בתוך העיר לפי דעתו:

ויאמר סורו נא אלי, כ' רמב"ן זכות הי' ללוט שלמד מבית אברהם לגמול חסד עם האורחים ולקמן גבי ויהי בהפוך את הערים ויזכור אלקי' את אברהם, פירש"י ששמר לוט פיו ולשונו ולא הגיד על שרה שהיא אשתו, ונלע"ד היינו ב' פרידות טובות שהתנוצצו בזרעו של לוט ויצא מהם רות ונעמי היינו מצות גמ"ח ושמירת פיו ולשונו, ע"כ כשפגמו זרעו הזכרים בשני אלו על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים, היינו פגם בגמ"ח ואשר שכר עליך בלעם בן בעור לקללך, כי כחו בפה כפירש"י פ' בלק פגמו בשמירת פיהם ע"כ נרחקו הזכרים לא יבואו בקהל ד' ונמצא ב' הפרידות טובות בנקבותיהם ע"כ עמוני ולא עמונית וכו':

לינו ורחצו רגליכם, יש ללמד זכות על לוט שלא חשש לאבק שברגליהם מפני שראה שבאו מאברהם אבינו וידע כי לא יעברו משם אורחי' אם לא יסעדו אצלו וכל הסועד אצלו יוצא ומכיר בוראו ע"כ לא חשש שישתחוו לאבק רגלם:

כי לא אוכל לעשות דבר עד באכה שמה, כ' רש"י זה היה עונשו על שאמרו משחיתים אנחנו, וצ"ע שהרי אמרו וישלחנו ה' לשחתה, ורמב"ן כ' כי בזה הראה דלא כאשר חשב אאע"ה שיספה צדיק עם רשע, שאפי' כל עיר צוער ניצל בשביל לוט, ואומר אני כי אאע"ה התפלל אם ימצא בסדום עשרה צדיקים ויעתר לו ה', והנה רש"י פי' שהי' ללוט ב' בנות נשואו' ולהם ב' בנים, א"כ אם היו חתניו שומעים לו ולא היו מצחקי' הרי היו עשרה שניצולו היינו לוט ואשתו וב' בנותיו הנמצאו' וב' בנותיו הנשואות וב' חתניו וב' בניהם הרי עשרה וממילא הי' עיר א' ניצל לכל הפחות והמלאכים אמרו מי לך פה וגו' הוצא מן העיר כי משחיתים אנחנו וזה אינו כי אם ישמעו לצאת מן העיר כיון שיקבלו עליהם וכך שוב תנצל העיר כלו, והמלאך לא אמר כן כאלו לא נעתר ה' לתפלת אברהם ע"כ הוצרכו להודות שממלט צוער בשביל לוט לחוד:

*שתי בנותיך הנמצאות, איתא במדרש שכבר הי' רחבעם יושב בחיקו של דוד ואמר עלי ועליך נאמר שתי בנותיך הנמצאות עמוני ולא עמוניות מואבי ולא מואביות וקצת איתא גם בגמרא ויש לפרש דבירושלמי דן, דיש לומר פרידה אסורה מק"ו דלא תחרוש בשור וחמור דהאי לחודא והאי לחודא אסור ק"ו בהדי הדדי כדמוכח מכלאי בגדים ומסיק דשרי דכתיב בדוד המלך וירכיבהו על הפרדה וכתיב בי' ויעש הישר בעיני ה' וביאר הרא"ש וא"כ קשה איך אזדא הקו' ותי' דגם שור וחמור אינו אסור אלא בקשורים כמו בכלאי בגדים עיי"ש בהלכות כלאים ולכאורה תלי' בפלוגתא דר' יאשי' ור' יונתן אי בעי' יחדיו או לא דאי אמרי' כר"י דגם בלא יחדיו משמע תרוויי' בהדדי ול"ל יחדיו עכ"ח ללמד דבעינין קשורים אבל אי אמרי' כר"י דמשמע נמי האי לחודא, בעינן לשון יחדיו דבעינן תרוויי' וא"כ אינו מוכרח דבעי' קשורים וא"כ קל וחומר פריכא ולכאור' קשה למ"ד דלא בעינן יחדיו דלעולם משמע תרוויי', א"כ דלמא גם קרא דלא יבוא עמוני ומואבי היינו תרוויי' בהדדי ויש לומר כיון דנקיבות שרי' ואינם בכלל עמוני ומואבי. וא"כ לא משכחת לה תרוויי' בהדדי וא"כ לר"יא דוד המלך ע"ה מותר ממ"נ או דבעינן תרוויי' או דמואב ולא מואבית ולכך הרכיב שלמה על הפרדה להורות דאין כאן ק"ו דאמרי' כר"יא וממילא משמע תרוויי' ויחדיו בא ללמד על קשורים ואין כאן ק"ו כתי' הרא"ש וממילא גם בעמון ומואב אמרי' כן ומותר דוד וזרעו ממ"נ ולכך רצה לומר דאין למדין מדוד והטעם משום דאמרי' ת"ח שאמר בשעת מעשה אין שומעי' כיון שאז צריך לעדותו וכ"ז בדוד אבל ברחבעם שהי' אצלו עמוני ומואבי שאמו עמונית שאין שייך היתר ממ"נ הנ"ל רק מכח היתר עמוני ולא עמונית ולכך אמר עלי ועליך יחד אמר קרא שתי בנותיך הנמצאות דהיינו עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואביות:

ויהפוך את הערים וגו' ואת כל יושבי הערים וצמח האדמה, צ"ע כיון שהיפוך הערים כפירש"י שהיפוך הסלע ממטה למעלה, א"כ פשיטא שנהפכו יושביה וצמח האדמה, עיי' ירושלמי סוף תענית, דמתמה על ארץ ישראל שמוציאה פירות אחר שגפרית ומלח שרפה כל ארצה ומסיק שע"י המחרישה נהפכה עפר שלמטה שלא שלט בה כח גפרית ומלח ואותה העפר היא המצמחת, ופעם אחת העמיק א' מחרישה שלו עד שהגיע לעפר שהי' (מאז עליון, ונשרפה) זרעו שהי' רוצה לזרוע ע"ש ואמנם מקום סדום הוא עדיי' ארץ מלחה וא"א לזרוע בה, והטעם כי אחר וד' המטיר על סדום אח"כ ויהפוך הערים, כדי שיהי' גפרית ומלח שולט גם בתחתיתה ולא יצלח לצמוח עוד, ע"כ אמר ואת צמח האדמה, כלומר כח צמיחתו, האדמה לאפוקי מארץ ישראל וטעם שנשתנו אלו מאלו הוא, ישראל אעפ"י שנתחייבו ארצם לדון בגפריתו ומלח מ"מ אנשיה שהם בני ישראל לא נתחייבו כלי' ח"ו אלא וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה פירש"י כיום שמשפיל וחוזר ומאיר וסופם לחזור ע"כ חס על תחתיות הארץ כדי שכשיחזרו יהפכו הארץ ע"י מחרישה ויזרעו ויצמח, משא"כ הכא שלט מה"ד גם ביושבי הערים לכלותם ולא ישובו עוד לראות את ארצם כי נשרפו עמה ע"כ ויהפוך הערים ממטה למעלה שלא תצלח עוד:

על כן קרא שם העיר צוער, כי לה עוד שנה א' עד שתתמלא סאה שלה כפירש"י, ולאחר מלאת לה שנה נחרבה, ושנות החמה הוא שס"ה יום ורביע, נמצא נחרבה ביום שס"ו, גמטריא צ"ו ע"ר:

ויזכר ה' את אברהם, ברש"י מה זכירתו של אברהם ללוט שלא גלה הסוד כאשר אמר אברהם במצרים כי שרה אחותו היא, יש לדקדק וכי דילטור ומסור היה לוט ומה הנאה לו לגלות ונלע"ד כי לוט בחשבו כי יהרג אברהם והוא יירשנו מיד אבל ברוב הימים מי יודע מה יולד יום אולי יעני או אולי יוסיף אשה ותלד לו בנים ולא הוא יהא היורש ואעפי"כ שתק וגמל חסד וזה זכר לו הקב"ה לטוב וניצל מהפיכת סדום ונשאר בחיים בעבור ששתק להציל את אברהם ממות מדה כנגד מדה וק"ל (מספר שיר מעון):

בפסוק לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' עד עולם, על דבר אשר לא קדמו וגו' וע"ד אשר שכר עליך וגו', דרשו חז"ל נשים מותרות אין דרכם לקדם וכ' תוס' ה"ה אין דרכם לשכור בלעם לקלל, וזהו דוחק כי המלך לבדו שכר בלעם ומ"מ נענש כל עמו של מלך, עוד ק' איך ראוי לעונש גדול כזה ע"ד אשר לא קדמו ערמב"ן שם ותו ע"ד אשר שכר עליך בלעם הקשה רש"י הא אדום בחרב יצא אפ"ה לא תעבו לגמרי כי אחיך הוא א"כ גם עמון ומואב כאחי' יחשבו, שהרי ניתן להם חלק בארץ קיני קניזי וקדמוני א"כ אינו ראוי לתעבו לעולם הנה לוט למד מאאע"ה לגמול חסד עם המלאכי' וכ' רמב"ן מבית אברהם למד והי' לו בזה שכר גדול ע"ש ואמנם אשתו היתה כאנשי סדום שע"כ ותהי נציב מלח כפרש"י, ועתה כי עיקר עונשם על אשר שכר אלא הי' ראוי שלא לתעבם לעולם כי בני לוט הם אך זה הי' אם היו מקדימי' בלחם ובמים כלוט אביהם שלמד מאברהם לגמול חסד אך באשר לא קדמו ונמשכו אחר מנהג אמם ע"כ זכות אחי' לא יזכר למו ויתעבו ע"ד אשר שכר עליך ואמנם אין דרכם של נשי' לקדם א"כ אין ראי' מאשר לא קדמו שהי' נמשכי' אחר אמם א"כ יזכר למו זכות אחי' ולא יתעבו לעולם:

הוא אבי מואב עד היום, פי' עד היום, כי אמותם של אלו היתה משרש סדום ומאדמת עמורה, אשתו של לוט שלא נתנה מלח לאורחי', ולוט שהיה גומל חסד הוא היה שכור בשעת מעשה ולא הי' דעתו בו ונוצרו הבנים הללו אכזרים כסדומים, וכ' מרע"ה בשעת כתיבת התורה עפ"י ד', הם המה עדיין אבי עמון ומואב אשר מאכזרותיהם לא קדמו בלחם ובמים, ומ"מ לרוע עיניהם בישראל הפריזו ממון לשכור בלעם בן בעור, והפקירו זבחיהם ויין משתם ובנותם להפיל ישראל, איך שנאתם קלקלו שורת אכזרותים, ואולי מפני זה המליכו עליהם מלך בלק בן צפור מנסיכי מדין, לא ממואב כדי שיהי' ידו פתוחה לפזר ממון לבלעם ולכל המצטרך להרע לישראל:

ויסע משם אברהם, רש"י פי' שזה נמשך ללידת עמון ומואב שהי' בוש על מעשי לוט ובנותיו לפיכך נסע משם ע"ש, ואני אומר עוד להבין מה דרמז כאן ב' בנותיך הנמצאות, אחכז"ל שיצא מהם דוד מצאתי דוד עבדי, הנה ירידת אברהם לפלשתים הוא רמז כל מה שנעשו לישראל ע"י פלשתי' לקיחת שרה הוא לקיחת ארון אלקים ועצר בעד כל רחם הוא מכת הטחורי' והשיבו את שרה באלף כסף הוא השיבם ארון אלקים עם הארגז, וקללתו של אבימלך כסות עינים שנתקיים ביצחק ותיכהן עיניו כדאי' במס' מגילה, היא רמז לעורון עיני שמשון, וגזילת הבאר מאברהם הוא חורבן משכן שילה כנלע"ד, והנה כשם שלא רצה יעקב ליסע אל גבול עשיו עד שנולד יוסף שטנו של עשיו רק לא רצה אברהם ליסע לארץ פלשתים עד שנולד שטנם של פלשתים, שהוא דהע"ה שהרג גליות ואירש מיכל במאתים ערלו' פלשתים והדיכן כעפר לדוש, ע"כ רמז ב' בנותיך הנמצאות מצאתי דוד עבדי ומשנולדו עמון ומואב שיש בהם ב' פרידות טובו' רות ונעמה אז ויסע משם אברהם:

וישב בין קדש ובין שור, ולעיל בהגר כתי' בין קדש ובין ברד ותרווייהו מתורגם בין רקם לחגרא וקשה וכי ברד מתורגם חגרא וכן שור מתורגם כן וי"ל עיר אחד היא חגרא ויש לה ב' שמות בלה"ק ברד ושור אלא יש להקשו' מ"ט בהגר קרי לי' ברד ובאברהם שור וי"ל ע"ד ואבדי' אתכם מן העמים והנה בהבדלם זה מזה כל א' נבדל מחברו, נקרא נקדש ומופרש לעצמו שהוא לשון קדש אלא אלה לחיי עולם ואלה לחרפת ולדראון עולם נמצא נפרד משפחה מצרית ושניהם ישבו בין קדש היינו ההבדל ובין מה שמעותד לבוא אחר הפרישה והקדש הלז אברהם ישב בין קדש ובין שור שעתיד לשור מראש אמונה לשור ולחזות ברה"ק ושפחה מצרית יושבת בין קדש ובין ברד שהיא מין קליפה וסטרא אחרא כידוע:

הנך מת על האשה אשר לקחת, כי גזלה מאברהם אישה ובן נח חייב על הגזל וזה אשר "לקחת" אע"פ שלא קרב אליה ועל זה השיב בתם לבבי ובנקיון כפי עשיתי זאת כי אמרתי אחותו היא והיא עומדת לעצמה והמלך יש לו רשות ליקח אותה ובפרט כי גם היא אמרה אחי הוא, ואנוס הוא ובן נח פטור על אונס גמור ואמר לו השב אשת האיש כי בן נח חייב על עושק או כובש ש"ש ואם לא דע וכו' וק"ל (מספר ש"מ):

אמרי לי אחי הוא, י"ל כי אמר לה שתקרא לו תמיד אחי כדי שתרגיל בו ולא תטעה פעם לאמר בפניהם בעלי וזה אמרי לי [אלי] אחי הוא, ורש"י פירש אמרי לי עלי וק"ל (מספר שיר מעון):

וה' פקד את שרה כאשר אמר, ויעש ה' לשרה כאשר דבר ותהר ותלד וכו' לזקניו למועד אשר דבר אתו אלהי', ברש"י בשם מדרש למועד חד מ"ד לז' חדשים נולד יצחק, וחד מ"ד לתשעה חדשים נולד כדי שלא יוכלו לומר מאבימלך נתעברה, ועל לזקניו פי' רש"י שהי' זיו אקונין דומה לשל אברהם לפי שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה, מה עשה הקב"ה צר קלסתר פניו דומה לשל אברהם וכל זה גם במדרש, ויש לדקדק למ"ד לז' חדשים למה נולד לשבעה ומצא מקום החשד להאמר, מאבימלך נתעברה, עד שהוצרך הקב"ה לשנות ולצור קלסתר פניו הלא טוב אם תלד לתשעה כדרך הטבע ורוב נשים יולדות לחשעה ונרלע"ד בהקדם לפרש כפל הלשון וה' פקד את שרה כאשר אמר ויעש כאשר דבר יעוין ברש"י היכן הוא אמירה היכן הוא הדיבור, הנה תחלת הפרשה יש לדקדק המלאך אמר לאברהם בשליחות שוב אשוב וכו' והנה בן לשרה "אשתך" ואח"כ אמר הקב"ה בעצמו לאברהם למועד אשוב ולשרה בן ולא אמר אשתך וי"ל דבתחלה הבטיח המלאך בשליחותו, הטובה בשלימות שיהי' לשרה בן והכל מודים שנולד מאברהם ולא יחשדו אותו כלל כי אין זה לנחת להאבות אם בני אדם יחשבו תוהו כזה על בנם היחיד היקר להם אבל כאשר צחקה שרה על זה כמסתפק הבת תשעים תלד והקפיד הקב"ה עליה למה זה צחקה שרה ונענשה במדה, היא היתה כמסתפק לכן יהי' בני אדם מסופחים אם מאברהם או מאבימלך נתעברה וזה שאמר הקב"ה רק ולשרה בן ולא ממי הוא אבל המלאך בשליחות אמר והנה בן לשרה "אשתך" דייקו אשתך שממך תהי', והנה בשורת המלאך הי' אמירה רכה שייך ביה על גוף הבשורה לשון אמירה רכה אבל הקב"ה דבר קצת קשה ולשרה בן ועל זה שייך לשון דיבור קשה וזה אחר מעשה אבימלך וה' פקד את שרה בעיקר הפקידה שתהר ותוליד בן כאשר אמר לשון רכה, ויעש ה' לשרה כאשר דבר לשון קשה, והיינו ותלד לשרה לאברהם בן לזקוניו שהי' זיו אקונין דומה לאברהם למועד אשר "דבר" אותו לאברהם למועד פירוש לשבעה חדשים נולד ועל ידי זה הי' מקום לחשוד וזה הי' לעונש לשרה והוא קשה והוצרך הקב"ה לשנות זיו אקונין, אם כן הרואה אותו ראה דומה לאברהם ולא השומע, ועוד גם מצד זיו איקונין בזה קצת מקום לחשוד כידוע וק"ל (מספר שיר מעון):

ויקרא את שם בנו הנולד לו יצחק וגו' ותאמר צחק עשה לי אלקי' כל השומע יצחק לי, פירש"י הרבה עקרות נפקדו בו ביום, נ"ל דביום שנפקדה שרה ונתעברה מאברהם לא נפקדו העקרות דא"כ יאמרו יומא קאגרים ולא זכות שרה, אך באותו היום לא נפקדו ולא נשתנה דבר בעולם אך ביום לידת יצחק אותו יום הי' שמחה למעלה ופיקד הקב"ה כמה עקרות ע"ד והנחה למדינו' עשה, ודבר זה לא תודע ביומו אלא אחרי חדשי' כשילדו העקרו' וחשבו למפרע יום הריונה ידעה שזה הי' ביום לידת יצחק, והיינו דקרא שמו יצחק ולא צחק אלא עתיד להיות צחק בעולם על היום הזה, היינו יצחק לשון עתיד וזהו שאמרה שרה הלא צחק עשה לי אלקי' ולמה קרא אברהם שמו יצחק ולא צחק, אלא ע"כ כל השומע עתיד להיות יצחק לי ע"י עקרו' שנפקדו כפירש"י:

צחק עשה לי אלקי', לא אאריך בדקדוקי' ולפי סדר הכתובי' רש"י פי' יצחק יו"ד נסיונו' צ' שנים לשרה ח' ימים למילתו, ק' שנה לאברהם, והנה עד שנתנסה בעקידה לא ידעו טעם ליו"ד של יצחק כי עדיי' לא מלאו לו יו"ד נסיונו', ויש לפרש יצחק לשון עתיד, יצחקו עליו לומר אסופי הוא, או מאבימלך נתעברה שרה וזש"ה וימל אברהם וגו' בן שמונת ימים, ואברהם בן מאת שנה, ותאמר שרה צחק עשה לי אלקי' "צחק" רמז זה כבר עשה לי אלקי' צ' של שרה ח' של מילה ק' של אברהם, אך אין ביאור וטעם ליו"ד, ע"כ כל השומע יצחק לי, אך איך אפשר זה, מי מילל לאברהם, (אך אין ביאור וטעם ליו"ד) הניקה בנים שרה ופירש"י שהניקה בני השרות א"כ איננו אסופי, ויעש משתה גדול פירש"י שהי' שם שם ועבר ואבימלך, שם ועבר נביאים מפורסמי', אלו מאבימלך נתעברה והי' ממזר לא אכלו באותה סעודה, ואבימלך שאכל שם ע"כ ידעו בנפשו שאיננו א"כ מי יצחק לי, ועדי' קשי' לה יו"ד של יצחק, אך שוב ותרא בן הגר המצרית מצחק חשבה על צחוק ההוא רמזה היו"ד ע"כ אמרה גרש וגו' כי לא יירש עם בני עם יצחק דייקא, והנה בשעת עקידה שני נעריו פירש"י ישמעאל ואליעזר ש"מ שחזר ישמעאל לבית אברהם אחר שנתגרש, והיינו כנ"ל כשבא הקב"ה לנסותו בעשירית הבין יו"ד של יצחק ולא סובב על צחוק של ישמעאל ע"כ חזר וקרבו:

ויגדל הילד ויגמל, פרש"י כשהי' בן כ"ד חדש, וראיתי בשפתי חכמים בשם מהרש"ל, מדקאמר ויגמל משמע כשנגמל מאליו היינו במלואת לו כ"ד חדש, שאינו צריך עוד לחלב אמו, ונ"ל עפ"י מה דאמרו חז"ל ביום הגמל יום שמיני שנימול בו, כי אאע"ה לא עשה סעודת מילה בזמנו, כי אחז"ל כי עליך הורגנו כל היום זה מילה שהוא מסוכן, והקב"ה מציל עמו ישראל, ויצחק הי' הראשון שנימול לשמונה ואם יעשה סעודה ביומו יאמרו או"הע זקן אכזר שמח בהריגת בנו, והנה בכתובו' תוס' תינוק יונק ד' או ה' שנים הא בברי הא בחולי, ועתה כשהי' יצחק בן כ"ד ונגמל מאיליו ברי אולם, אז עשה סעודת ברית מילה על יום הגמ"ל את יצחק בנו והיתה סעודת מילתו ביום כ"ד חדש, ע"כ:

ביום הגמל את יצחק, חכז"ל דרשו ביום ה'ג' היינו ביום שמיני מל אז עשה משתה וצ"ע הא פשטי' דקרא לא מיירי מיום המילה, ונראה ביום מילתו עשה סעודה וכן בכל שנה כדרך שמלכים עושי' ביום הולדת את פרעה כן עשה אאע"ה בכל שנה ביום מילתו של יצחק שהוא יום אחרון של פסח בחוצה לארץ שהרי ביום ראשון של פסח נולד והנה הניקתו כ"ד חודש מיום ליום וכלה זמן ההנקה ביום א' של פסח, ולא רצתה לגמלו בפסח שלא יצטרך להשקותו ולהאכילו חמץ בפסח, והמתינה לגמלו עד יום אחר פסח שנזדמן ביום שמחת יום מילתו ונצטרפו ב' שמחות ביום א' ע"כ עשה משתה גדול יותר משארי ימי הגמ"ל וק"ל:

רמז בן הגר המצרית מצחק, פירש"י ע"ז ג"ע ש"ד אחז"ל לשון הרע שקול נגד ג' עבירו' ע"ז ג"ע ש"ד דכתי' לשון מדברת גדולות עפ"ק דעירוכי' והכא הי' מצחק על המשתה גדול, כי אמר מאבימלך נתעברה שרה והרי לה"ר נגד ג' עבירות, ונגד ג' מיני צחק זכה יצחק לג' פעם יצחק גמטרי' תדר"ך שבו סיי' מרע"ה ברכתו ויכחשו אויביך לך ואתה על במתימו ת'ד'ר'ך היינו אותיו' ד' כרת לאויבי' וד' כתר לישראל, ד' כרת, נכרת מד' עולמו' הנזכרי' בהכל יודוך אין כערכך בעה"ז, ועה"ב, וימות המשיח, ותחיית המתים, והאויבים נכרתים מן הכל, וד' כתר לישראל תורה כהונה מלכות שם טוב:

אל קול הנער באשר הוא שם, תחלת הפרשה קורא אותו נער ושוב ותשלך את הילד, במות הילד, הנה רש"י סוף פ' בראשית כ' קודם מתן תורה לא הי' נענשי' עד מאה שנים, ובר"פ חיי שרה פירש"י שרה היתה בת מאה כבת כ' לעונשי', משמע בית אברהם הי' להם דין ישראל, כאחר מתן תורה שנענש למעלה בין כ', ולמטה בן י"ג, ונמצא ישמעאל שהי' מצחק ופירשו חכז"ל ע"ז ג"ע ושפ"ד הי' חייב כנער, אמנם שהוציאו מבית אברהם לטובתו נידון כבן נח והי' ילד ואינו בן עונשי' והיינו כי שמע אלקי' את קול הנער באשר הוא שם, במדבר שלא בבית אברהם ונידן הנער כילד קטן:

ויטע אשל ויקרא שם בשם ד', בכל מקום שנתבשר בירושת הארץ וכן כאן רמז לירושת סרני פלשתים, שם הוסיף לקרוא בשם ד', לומר אעפ"י שעי"ז מוסיף דעת ד' באנשי הארץ ולא תמלא סאתם עדיין ועי"ז יתאחר ירושתו מ"מ כבוד שמים עדיף לי':

אמר ר' שמעון בן אלעזר ד' דברים הי' ר"ע דורש ואין אני דורש כמותו ונראי' דברי מדבריו ותרא שרה בן הגר המצרית מצחק אין צחוק אלא לשון ע"ז וכו' ואני אומר אין צחוק אלא לשון ירושה וכו' שמתשובה שאמרה שרה לאברהם אתה למד וכו' עיי' ברייתא זו הובאה ברמב"ן, וצריך להבין שפיר קאמר רשב"א לר"ע כי נראה מתשובת שרה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק ולפע"ד דר"ע לטעמי' א"ש הכל בשנבין ג"כ דקדוק לשון כי לא ירש בן האמה דוקא ועוד מאי עם בני דוקא, ופרש"י דחוק, ועוד הקב"ה השיב כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה כי ביצחק יקרא לך זרע ודרשו חז"ל שהי' אברהם טפל לשרה בנבואה ועל כן נאמר שמע בקולה, והנה מה ענין נבואה לכאן ומאי כי ביצחק יקרא לך זרע מה לשון יקרא, הנה בב"מ ל"ז ע"ב מייתי מתני' דב"ב נפל הבית עליו ועל אמו וגו' ע"ש בב"ב היטב והמתבאר משם דכל ספק בירושה חולקין ואי א' מהם מוחזק אזי המוציא מחבירו עליו הראיה אמנם היכא דא' מהם ודאי אפי' בפרוטה אחד נוטל הכל דהו"ל אידך ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי ע"ש ברשב"ם, וברמב"ן כ' גבי לו ישמעאל יחי' לפניך דיודע הי' אברהם שלא יהי' לו אלא בן א' עיקרי שכן אמר לו הקב"ה בנך היוצא ממעיך הוא יירשך משמע א', ולכן כששמע מלידת יצחק חשש שימות ישמעאל לכן התפלל לו ישמעאל יחי' לפניך והנה כל ימי ישמעאל הי' מחולק בזה עם יצחק שהי' אומר הוא העיקרי, ואי הי' מת אברהם הי' הדין חולקין כיון שהוא ספק לכאורה, אמנם כשהא' מוחזק המוציא מחבירו עליו הראי', והא"ש דשרה היתה מגרשו משום ע"ז אלא שחששתה אולי יחשדנה הבריות כי משום ירושה מגרשתו שיהי' יצחק מוחזק בנכסי' לבד לכן אמרה זה אינו דבלא"ה נמי לא יירש בן האמה דייקא שאמו שפחה היתה ולא הכניסה לבעלה כלום דמנא לה מה שקנתה שפחה קנה בעלה וגם ביציאתה אין לה כתובה דפלגש בלא כתובה, וא"כ אין לו ירושה ודאית כלל ולכן לא יירש עם בני דייקא שיורש בודאי כתובת בנין דכרין משלי ואין ספק מוציא מידי ודאי וע"כ לאו משום ירושה אני עושה זאת כ"א משום צחוק של ע"ז, אמנם כל זה אם תמות שרה תחלה אז יהי' לו כתובת בנין דכרין בנכסי אברהם ויש לו קצת ירושה וודאית וממילא יירש הכל, אבל אם ימות אברהם תחלה ושרה תטול כתובתה אזי אין ליצחק בנכסי אברהם שום ודאי טפי מישמעאל ונמצא בנו ישמעאל מפסיד ע"י הגירושי' אלא שרה היתה יודעת בנבואה כי היא תמות תחלה וע"כ כשהרע לאברהם על אדות בנו ע"כ אמר לו הקב"ה כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה בקול נבואתה כנ"ל שהיא יודעת שתמות תחלה, ועוד כי ביצחק יקרא לך זרע וס"ל לר"ע התם כל שיקרא נחלה על שם אותו השבט ה"ל מוחזק ואידך המוציא מחבירו עליו הראי' וא"כ לעולם הנכסי' ליצחק שהרי יקרא בו לך ונקראת הנחלה על שמו ואין תביעה לישמעאל בירושה כלל וא"ש ודו"ק:

*על אודות בנו, אמר מרן זצ"ל בשם אביו זצ"ל עפ"י גמרא ב"ב פ' יש נוחלין דאמר שמואל לרב יהודה לא תהי' בי עבורי אחסנתא אפי' מברא בישא לברא טבא דלמא נפקא מיני' בנין דמעלי ולכך הי' רע בעיני אברהם לשלח ישמעאל להעבירו מנחלה על אודות בנו של ישמעאל דדלמא הוי מעלי אבל שרה ראתה ברוה"ק דלא תצא ממנו בנין דמעלי ולכך אמר ה' לאברהם שישמע לקולה שהיא השיגה בזה יותר:

והאלקי' נסה את אברהם, במס' תענית מי שענה לא"א בהר המוריה וכו' ברוך אתה השם גואל ישראל ובירושלמי ומייתי בתי"ט שם וכי ישראל גאל והלא לא גאל אלא יצחק אלא מכיון שגאל יצחק נגאלו כל ישראל ע"ש והנה כוונת המקשן הי' כי אי נמי נשחט יצחק הלא באפ' שיצאו ישראל מזרע אחר של אברהם, אך אין התירץ מובן מכיון שנגאל יצחק נגאלו כל ישראל, לפע"ד בכיון נלקחה שרה לאבימלך טרם לידת יצחק כדי שבשעת נסיון העקידה לא יגבה אברהם לאמור לנפשו יצא לי שם בעולם על הנסיון הגדול הזה, וא"כ יהי' ח"ו שום תערובת כוונה בשעת מעשה ע"כ נלקחה שרה ואדרבא אם ישחוט בנו יתחזק החשד מאבימלך נתעברה שרה ויהי' לו ולאשתו לבזיון וקלון עולם ואפ"ה לא נמנע והנה רש"י פי', מאכלת, שישראל אוכלים בזכותה בעוה"ז וגם פירש"י הנסיון הי' כדי להשיב לשטן ולאו"ה, נמצא מה שישראל אוכלים שכרה היינו שלא יקטרג השטן ואו"ה על רוב טובת ישראל כי יאמר בזכות עקידה וע"כ אי לא נגאל יצחק ונשחט היו אומרים השטן ואו"ה מאבימלך נתעברה שרה, ואותן ישראל שהי' יוצאים מזרע אחר לא הי' להם לאכול זכות העקידה כי לא הי' לו להקב"ה פתחון פה לפניהם, ועכשיו שנגאל יצחק ואמר אל תשלח ידך נודע כי זרעו של אברהם הוא ורצה לשוחטו ואוכלי' ישראל שכרו בעוה"ז ושפיר תי' כיון שנגאל יצחק נגאלו כל ישראל:

א"נ ע"ד כמ"ש במקום אחר כי נסיונו של אברהם אינו מעורר אלא זכות תורה שבכתב כי מסר בנו כל מה שציוה אותו הקב"ה בעצמו פא"פ, אך מסירת נפש יצחק לשמוע אל אביו ולהאמינו כי כן ציוה לו הקב"ה היינו מסירת נפש על תורה שבע"פ מזה אוכלים ישראל בעוה"ז, דלא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא על תושבע"פ כדאי' פ' הניזקין, נמצא אי נשחט ויצאו ישראל מזרע אחר לא היינו בנים מאב שמסר נפשו על תורה בבע"פ נמצא כיון שנגאל יצחק נגאלו כל ישראל:

ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וגו', פירש"י שלא יאמרו ערבבו והממו ע"כ איחר הדבר ג' ימים, והנה מריש הוה אמינא דגדול נסיונו של יצחק משל אברהם, שאברהם שמע מפי הקב"ה, ויצחק לא שמע אלא מפי אברהם חכם ונביא, וכעין מאמין לתורה שבע"פ ועתה אומר עכ"פ בזה של אברהם גדול שהי' לו זמן ג' ימים, משא"כ שלפי שעה ערבבו והממו ולא הי' פנאי להתיעץ עם מחשבתו, ובזה מהשהקדימו ישראל נעשה לנשמע, לשמוע מפי הקב"ה עצמו, וכשאמרו למרע"ה דבר אתה עמנו אמרו בהיפוך ושמענו ואח"כ ועשינו ואין כאן מקום להאריך:

ויאמר אברהם אל נעריו וכו' עם החמור, ואחכז"ל עם הדומה לחמור, ונ"ל משום דהי' ביה"כ, ע"כ אברהם ויצחק שנצטוו על ההליכה הי' דוחה תחומים והלך אלפי ממקום ההוא, והנערי' לא שמרו כמ"ש הראשוני' דהנפש אשר עשו לא יצאו מכלל ב"נ להקל לשמור שבת עם החמור, ואברהם מצווה על שביתת בהמתו ע"כ שבו לכם פה עם החמור, והנה בחזירתם מהעקידה לא הי' בידך אלא המאכלת ואפשר שנשאוהו שניהם אברהם ויצחק וה"ל שנים שעשו מלאכה או הוליכוהו פחות פחות מד' אמות, אך בבואם אל מקום מושב הנערי', ושיירה שחנתה בבקעה הוה כעיר ואלו הי' הנערי' אוסרי' על אברהם ויצחק לא הי' רשאים להביא כליהם אל מחיצת חנייתם אך מבואר פ' הדר דגוי אינו אוסר דדירת גוי לא שמה דירה והיינו דרמז עם הדומה לחמור:

ונשתחוה ונשובה אליכם, הרמב"ם כ' דגם בעבד כנעני אין ראוי לעבוד בו עבודת פרך אעפ"י שמותר מן הדין, ופסק דכל דבר שאין לו קצבה הוה עבודת פרך כגון עדור לי עד שאבוא ואינו מגביל לו זמן, ונראה משו"ה אמר שבו לכם פה עם החמור ושלא יהי' עבודת פרך בלי קצבה ע"כ קצב זמן ונשתחוה ונשובה אליכם שיעור השתחויה נשוב למקומו הראשון:

*ויבאו אל המקום אשר אמר לו אלקים, נראה דקאי על המקום שאמר לו הקב"ה בתחילת הנסיון שאמר ריש פ' לך אל הארץ אשר אראך ועד עתה לא הראה לו עד כאן, ובהר המורי' שם נראה לו וברכו כמו שאמר לעיל בפ' לך וגו' ונתקיים כאן הברכה וזה שאמר כי ברך אברכך:

*ואל תעש לו מאומה, פרש"י שרצה לעשות בו מום יש דרצונו לעשות בו מום כדי שיהי' לו פדיון באיל דתמימים אין להם פדיון אבל הקב"ה לא רצה זה דבאמת לא הי' לו פדיון והוא עולה תמימה כל ימיו כי אין עיקר העולה לשחוט, כי הנה לשמוע מזבח טוב ויצחק נעשה ע"י מחשבתם הטהורה כאלו נשחט והיה עולה תמימה כל ימיו ונתקיים דיבור הקב"ה והעלהו לי לעולה דהיינו שידבק כל כך בהקב"ה כאלו העלה, וכן עשה אבל אברהם סבר שאין כח באדם ואינו קדוש כל כך להיות עולה לגבוה כולה כליל ולכך כשהורידהו מן המזבח לא עשה זה לאהבת בנו אלא לעשות רצון בוראו וגדול הנסיון האחרון מן הראשון וזה שאמר יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך וגו' שלא חשכת אותו מפני שהוא בנך יחידך ולכך ברך אברכך:

עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה, פי' יראה שאחר האהבה כי אעפ"י שאברהם עובד מאהבה אפשר שהי' תלוי' בדבר, הקב"ה אוהב אותו ומילא כל משאלותיו לטובה גם הוא אוהב ה' כמ"ש השטן החנם ירא אלקים אמנם אי אהבה תלוי' בדבר א"כ בטל דבר בטילה אהבה וכיון שראינו אחר שא"ל הקב"ה שכרך הרבה מאוד הי' הכל כאפס ואין, ואמר מה תתן לי ולי לא נתתי זרע נמצא זה הזרע הי' כל מגמתו ובו כל שכרו וטובתו ואם מצווהו לשחטו הרי בטל דבר ובטילה אהבה ואפ"ה לא חשכו אברהם ממנו ש"מ אין אהבתו תלוי' אלא מחמת יראה עילאה עתה ידעתי כי ירא אלקי' אתה ולא תלוי בדבר, ע"כ לעומת זה ברך אברכך וארבה את זרעך ככוכבי השמים בזמן בתי מקדשות וכחול הים בזמן הגלות, וירש זרעך את שער אויביו בבית שלישי שעתיד לבא בב"א, והנה אחר שהיו כככבים ושבו לחול הים ש"מ שחטאו ועברו על ברית הי"ת ואפ"ה אהבתו כמשחז"ל בנים מריעים ואפ"ה בני' אתם, והיינו אהבת ה' אותנו תלוי' בדבר מדה כנגד מדה:

אשר יאמר היום בהר ה' יראה, ע"ד שאחז"ל אמר הקב"ה למרע"ה עד שאתה מצוני על בני, צו את בני אלי, צו את ב"י ואמרת אליהם את קרבני לחמי ע"ש פי' רש"י וה"נ אאע"ה התפלל ה' יראה עלינו בהשגחה פרטית והקב"ה יעשה שלו ויראה אותנו מבלי הסתר פנים לגמרי ומעתה, יאמר היום, כשם שהקב"ה יראה אותנו בהשגחה נפלאה כך יאמר היום לישראל בהר ה' יראה ממנו שנשגיח על עבודתו לעלות אל ה' ולקום במקום קדשו:

בהפטרה

לא חדש ולא שבת ותאמר, ולקמן שאל השלום לך השלום לאישך השלום לנער ותאמר שלום וצ"ע הרי מת הנער ואיך הוציאה שקר מפי' ונ"ל לפע"ד כתי' וה' המטיר על סדום פירש"י הוא וב"ד רוב פעמי' אין מדה"ד מסכים לטוב ב"א שנעשו בעולם אלא שמדה"ר גובר וכן בהיפוך אין מדה"ר מסכים לרעות המתרגשות לבוא בעולם אלא שמדה"ד גובר נמצא אין זה שלום אך בסדום גברה רשעם עד שה' וב"ד הסכימו בשלום ושלוה להפוך הערים והיינו דכתי' עושה שלום ובורא רע שעושה שלום בין המדות ובורא רע החלט המוסכם וה"נ מת הבן פתאום, ואלו הי' מלאך מליץ א' מני אלף הי' ניצל ע"כ חשבה האשה ששני המדות הסכימו ע"כ כששאל השלום לנער אמרה שלום משני הצדדי' מת והנה רגילים הי' הנבי' ביומא דדינא להתפלל עלי' ובכלל זה כל יו"ט ור"ח המה ימי דין ועוד ביום רצון על זבח משפחה כי הוא יברך הזבח כבשמואל הנבי' ולזה מקבלי' פניו בשבת שהוא יום רצון ע"כ אמר לו לא חדש ולא שבת פי' לא נתחדש לנו לא רצון זבח משפחה ולא דין היינו לא חדש ולא שבת ותאמר שלום שניהם הסכימו והוא צרוף חדש ושבת וק"ל: