Chatam Sofer on Torah, Mishpatim

*ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, ברש"י ולא לפני גוים עע"ז ואפילו ידעת בדין אחד שהם דנין כב"ד של ישראל, שהמביא דיני ישראל לפני עע"ז מחלל את השם ומייקר שם אלילים להשביח' וכו' יש לפרשו כי כנגד ב"ד שלמטה יש ג"כ כנגדו ב"ד למעלה בשמים ממעל, וכנגד ב"ד ישראל יושבים למעלה מלאכים הקדושים והטהורים וכנגד ב"ד של עע"ז יושבי' למעלה שרים שלהם הנקראי' אליל' וכאשר ילך לדון לפני ב"ד שלהם ולא לפני ב"ד של ישראל מיקר שם אלילים:

[] כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבד ובשביעית יצא לחפשי חנם, עיי' ש"ע ח"מ סי' של"ג הובא שיטת המרדכי בפ' האומני' שפועל יכול לחזור אפי' בחצי היום מטעם כי לי בנ"י עבדים, ולא עבדים לעבדים מיהו אעפ"כ מותר אדם להשכיר עצמו לפועל דווקא לעבד אינו יכול למכור עצמו כיון שאינו יוצא קודם זמנו אלא בשש או ביובל אבל פועל דיכול לחזור אפילו באמצע יום מותר להשכיר עצמו, עיי' תשובו' מיימוניות השייך להלכות קנין סי' ל"א דהקשה הלא הא דפועל יכול לחזור ילפינן מע"ע כמו דעבד עברי יכול לחזור אם נותן פדיונו לאדון כ"ה יכול לחז' וא"כ למה מותר להשכיר עצמו ולא למכור עצמו דהא גם עבד הנמכר יכול לחזור באמצע זמנו ועיי"ש, ונ"ל ליישב לפי דברי הר"ן דס"ל במס' פסחים דבמחוסר ממון לא אמרי' הואיל דאי בעי לפדות' לפי שהוא מחוסר ממון לזה והשתא א"ש בשלומא עבד אעפ"י דיכול לחזור אבל הוא צריך להחזיר מעות פדיונו להאדון א"כ הוי מחוסר ממון לפיכך הוא אסור למכור את עצמו דמי יימר שיכול לפדות את עצמו שיהיה לו מעות כל הצורך לו לזה, אבל פועל שאינו צריך ממון לזה אם הוא רוצה לחזור וחוזר אפילו באמצע היום רק האדון אינו צריך לשלם לו כי שכירות אינו משתלמת אלא בסוף, רק הפועל החוזר באמצע בא בשכרו לפיכך מותר אדם להשכיר עצמו לפועל:

ולפ"ז נראה לי לפסק דין בעיר שרצו לקבל אב"ד בתנאי שיתן להם כתוב וחתום שלא יכול לחזור עד ח' שנים כדי שלא יקבלו אותו במקום אחר וזה הוא אסור שאין להשכיר עצמו יותר מג' שנים כדאית' בש"ע חו"מ סי' של"ג ס"ג (יעוין בחת"ס ח' או"ח תשוב' ר"ו) נלע"ד שיתנו כך בתנאי זה אם הרב עצמו ירצה לחזור מכל וכל גם שלא יהי' אב"ד גם לקהילה אחרת ולא אב"ד לשום עיר אז רשאי ויכול הוא לחזור ולא יצרך ליתן להם שום מעות או חפצים וכדומה אבל אם אנשי עיר אחרת רוצים ליקח אותו לרב להיות להם לאב"ד, מחויב מאותו העיר אשר יקבלו אותו ליתן לעיר מושבו סך פלוני כתנאי אשר יתנו ביניהם וזה שפיר כיון שאם הרב רוצה לחזור שלא יהי' עוד רב בשום מקום אינו צריך ליתן להם מאומה א"כ חזרתו לא הוי מחוסר ממון והוא כפועל שמותר להשכיר עצמו, וא"כ שפיר יכולין לפסוק קנס אם ילך לעיר אחרת אשר יקבלו אותו שמה:

*ויצאה אשתו עמו, ולקמן בפ' בהר כתי' ויצא הוא ובניו עמו, ויש לדקדק למה לא הזכיר כאן מבניו שיצאו עמו, וי"ל על פי מה דאיתא ברש"י וז"ל אשתו עמו וכי מי הכניסה שתצא אלא מגיד שהקונה עבד עברי חייב במזונות אשתו ובניו ואיתא ברמב"ן וז"ל והנראה בעיני שהוא נכנס במקום הבעל כי חמלה התורה על האשה ובנים שחייהם תלוים להם מנגד מצפים לידי הבעל ועתה שנמכר יאבדו בצרתם ולכן צוה להאדון אשר לוקח מעשה ידיו להיות להם במקומו וא"כ לא יהי' על האדון רק חיוב הבעל בלבד ויקח מעשה ידיהם וכו' עכ"ל והנה לפי"ז פשוט שאין חיוב על האדון לזונם יותר מחיוב האב לבניו, וידוע כי החיוב האב על בניו הוא רק עד שש שנים כמבואר בכתובות ובש"ע אע"ז סי' ע"א והנה פה כתיב שש שנים יעבד ובשביעית יצא לחפשי א"כ כשיגיע סוף שש של האב כבר נשלמו השש של בניו שהיו לו קודם לכן, ואין חיוב על האדון לזונם עוד ואין יוצאים עם אביהם אלא קודם לו רק אשתו תצא עמו, אבל בפ' בהר דמיירי מיובל שיוצא קודם שש אם הגיע היובל ויוכל להיות שלא הגיעו עדיין בניו לשש שנים ואז יוצאי' עם אביהם לכן כתיב ויצא מעמך הוא ובניו עמו וק"ל:

[] ורצע אדוניו את אזנו וכו', עיין פרש"י ר"ש דריש כמין חומר וכו' ויש לפרש ר"ש לשיטתו דדרש טעמא דקרא, ולכאור' צריך טעמא על זה דקא' דלכך נרצע ששמע כי עבדי הם וזה קנה אדון א"כ הי' ראוי' להיות נרצע מיד בתחילת מכירה, ונראה דהרי אמרו חכז"ל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו ולכך לא עבר אקרא דעבדי הם ולא עבדים לעבדים דהרי הוא אדון לאדונו, ולכך אינו נרצע אבל זה שא' אהבתי את אשתי ובני דהיינו שפחה כנענית שרבו מוסר לו כדאיתא ברש"י ובניו שהם עבדים (כידוע שבניו הנולדים לו משפחה, בניה כמותה, והם עבדים) ובשבילם רוצה עוד להיות עבד לעבוד בשביל אותם העבדים והולך ממדריגתו מטה ואז גם האדון רשאי לשעבד בו כי אינו נוהג כשורה כמו שדרשו חכז"ל לעולם בהם תעבדו ובאחיכם בזמן שאינו נוהג כשורה ואם כן העבד קונה אדון לעצמו כפרש"י לכך נרצע וזה המשך הקרא לאחר שאמר אהבתי אשתי ובני וגו' ורצע אדוניו וזה שדרש לי' שפיר ר"ש כמין חומר דבוק ומקושר זה בזה:

ורצע אדוני את אזנו במרצע, פירש"י אזן ששמעה כי לי בנ"י עבדים וכו' ולמאי דקיי"ל דמוכר עצמו מוכר עצמו ליתר משש ואינו בדין רציעה א"כ הכל במכרוהו ב"ד בגניבתו, וי"ל דהנמכר לישראל לא שייך אזן ששמעה כי לי בנ"י עבדים וגו' הרי האי קרא כתיב והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה לעולם בהם תעבודו, ובאחיכם ב"י איש באחיו לא תרדה בו בפרך כי לי בנ"י עבדים וגם נמצא מבואר בקרא הנמכר לישראל איננו עבד א"כ אדרבא כיון ששמע בהר סיני כי לי בנ"י עבדים ולא ירדו בו בפרך ולא ינחלוהו לרשת אחוזה ע"כ מכר עצמו לאחיו ישראל:

אמנם אמרו חכז"ל פ' איזהו נשך אם אינו נוהג כשורה מותר לעבוד בו עבודת הפרך דקרי' בי' לעולם בהם תעבודו ובאחיכם (ב"מ דף ע"ג ע"ב תנינא ראית שאינו נוהג כשורה מנין שאתה רשאי להשתעבד בו ת"ל לעולם בהם תעבודו ובאחיכם יכול אפילו נוהג כשורה ת"ל ובאחיכם וכו' לא תרדה בו בפרך) והנה זה שגנב ונמכר בגניבתו אעפ"י שעשה שלא כדין מ"מ מכירתו כפרה על עוונו וכיון שלקה הרי הוא כאחיך ואסור לעבוד בו עבודת עבד, אך כשמלאו לו ימיו והוא בשרירות לבו דבק בשפחה ובניה הכנענים הרי עדיין לא שב ממנהגיו הרעים ומעתה יהא מותר לעבוד בו עבודת פרך ע"כ ירצע באזנו ובדלת ששמע כי לי בנ"י עבדים וזה התיר עצמו לעבוד בו עבודת עבד:

והגישו אדוניו אל הדלת או אל המזוזה, הנה הדלת ע"ד אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף פירש"י שחזק כחומה מבלי פרוץ בה פרץ, משא"כ אם דלת היא לפתוח לפיתויי היצה"ר, י"ל דע"כ רוצעין על הדלת ומזוזה כדאיתא ברש"י שדרש ר"ש כמין חומר (מה נשתנו דלת ומזוזה מכל כלים שבבית אמר הקב"ה דלת ומזוזה שהיו עדי במצרים כשפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות ואמרתי כי לי בנ"י עבדים ולא עבדים לעבדים והלך זה וקנה אדון לעצמו ירצע בפניהם ולפי מה דקיי"ל דווקא הנמכר ע"י ב"ד ירצע כי נמכר בגניבתו וזה ע"י גניבה זו שאין לו לשלם הלך וקנה אדון לעצמו) נ"ל כוונתו כי הגנב עושה עין של מעלה כאלו אינו רואה ומשגיח כמשאחז"ל דע"כ עושה מעשיו בסתר וכאלו הקב"ה אינו רואה אם יסתר במסתרים ושכח כי הקב"ה אל ראי כאשר פסח על בתי בנ"י וראה את הדם בפנים על המזוזות בפנים:

ועבדו לעולם, י"ל ע"ד פשוט דכתיב לא ירע בעיניך בשלחך אותו חפשי מעמך כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים, פרש"י גם בלילה עבדך שהרי הי' רשות לרבו למסור לו שפחה כנענית, וצ"ע א"כ פשיטא שירע לו בשלחו חפשי שמפסיד גם עבודת הלילה, אבל הכוונה אעפ"י שדרך עבדים להנחילם לבניהם אחריהם וזה שילחו חפשי אל ירע בעיניך שגם זה אתה מנחיל בניו שהוליד לך ע"י שפחה כנענית והרי לך ממנו זכר עולם, והנה אם אמנם זהו פיוס להאדון, אבל העבד איננו עובד לעולם במה שהניח בניו כי אינם בניו אלא כבהמה וגופא נוכראה, אך זה שבא וטען אהבתי את אשתי ואת בני, והם נחשבים לו כבנים א"כ הרי הוא עבד עולם אפי' לכשיגיע יובל ויצא שהרי בניו נשארים שם לעולם:

[] אשר לא יעדה והפדה, ברש"י מלמד שהאדון מסייע בפדיונה כיצד הרי שקנה אותה במאה מנה עשתה אצלו שתי שנים אומרים לו יודע היית שעתידה לצאת בסוף שש (כגון אם לא הגיעה שש קודם יובל) א"כ מגיע לכל שנה שישית מנה טול שני שליש מנה ותצא מאצלך, וי"ל אם כן מאי מסייע בפדיונה הרי לפי החשבון אינו מגיע להאדון רק שני שלישית מנה, ונ"ל וכי ימכור איש את בתו לאמה ע"כ מיירי בבתו קטנה, ומובן כי בכל שנה תגדל ותוסיף כחה וכאשר תגדל כן תוסף תת כחה במלאכתה והאדון מחשב שנים שוות ואינו מגרע משני שנים ראשוני' לפי חשבון פחות מהמגיע לארבע שנים אחרונים וזה הוא מסייע בפדיונה:

*מעם מזבחי תקחנו למות וגו' יש לפ' עפ"י מה שאית' בגמר' חולין דף י"א דהא דאמור רבנן דאזלינן בתר רוב אתיא מרישא של עולה ושאר קרבנות דניחוש דילמא טריפה הוא ע"כ דאזלי' בתר רוב וכיון דמוכח דאזלינן בתר רוב ממילא קטלינן להרוצח ולא חיישינן דילמא טריפה הרג דאזלי' בתר רוב כדילפינן מקרבנות והנה לקח מצינו לשון לימוד כדכתיב כי לקח טוב נתתי לכם וזה וכי יזיד איש על רעהו להרגו "בערמה" שיאמר טריפה הרג ע"ז אמר מעם מזבחי מקרבנו' שצויתי להקריב ע"מ תקחנו תלמוד ממנו למות שחייב מיתה, (ומצאתי ד"ז גם מרב חיד"א זצוק"ל בשם חכמי אשכנז):

כי יכה איש את עבדו בשבט, פרש"י שראוי' להמית בו ונלמד ק"ו מישראל החמור דבעי' דווקא כדי להמית בו דכתיב אשר ימות בו הכהו, והקשה מורי בהפלאה לימא ק"ו איפכא מה עבד הקל חייב עליו בתוך יום או יומים בשבט כל דהו כ"ש ישראל החמור, ודכתיב אשר ימות בו היינו אחר יום או יומים אם מת מחמת המכה דבעבדו פטור ובישראל חייב, בכדי שימות בו, והאריך בזה, ולא זכיתי להבין דהרי מסיים הכתוב כי כספו הוא, משמע המכה עבדו של חבירו שאינו כספו של המכה חייב גם אחר יום או יומים בשבט כל דהו דמהא איירינן ואי ס"ד בשבט שאין בו כדי להמית מיירי אם כן יהיה עבד חמור מישראל:

כי יכה איש את עין עבדו, הריב"ש מסופק אם התחיל העבד לעשות דברים אשר לא כדת ועי"ז הריב עם אדונו עד שמכח מריבה זה שחת האדון את שן עבדו או את עינו אם גם בזה נאמר לחפשי ישלחנו, ויש לפשוט ספק זה ממה שאחז"ל (ברכו' דף ה' ע"א) יסורין ממרקין עונותיו של אדם ק"ו משן ועין ומה שו"ע שהיא אחד מאבריו של אדם יוצא בהן לחירות יסורין שממרקין כל גופו של אדם לכש"כ ודבר ידוע שעונינו גרמו שהקב"ה מביא עלינו יסורין ואנו גרמנו לנו זה ואעפי"כ למדו קו"ח משן ועין א"כ מוכח שגם בשן ועין הדין כך שאם העבד התחיל להריב עם אדונו ובא עי"ז ששחת עינו או הפיל שנו שישלחנו לחפשי ובזה יש לפרש הקרא (איוב ל"א פסוק י"ג י"ד) אם אמאס משפט עבדי ואמתי בריבם עמדי ומה אעשה כי יקום אל וכי יפקד מה אשיבנו, אם אמאס משפט עבדי ואמתי בריבם עמדי (לא כתיב באריב עמם) כאשר הם מתחילין להריב עמדי לא אמאס משפטם לשלחם חפשי בהפלת שן ועין, כי מה אעשה כי יקום אל לשלוח יסורין לאמר שממרקין עוונותי כי אני אני הוא המתחיל והקב"ה ברחמיו מנכה עוונותי ומושיע לי:

ואם שור נגח הוא, תנן ארבעה אבות נזיקין השור והבור והמבעה וההבער (אעתיק בזה קצת מפתיח' לבבא קמא והמבין יבין והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע) והנה מסכת נזיקין היא הראשונה מסדר הישועות כמאחז"ל על פסוק והי' אמונת עתיך חסן ישועו' חכמת ודעת והמסכ' ראשונה נקראת מס' נזיקין כמבואר פ"ק דע"ז ונחלקה לשלשה שערים שבהם שלשים פרקי' שער הראשון בבא קמא ויש בה עשרה פרקים, ושער התוך ב"מ ויש בה עשרה פרקים ושער האחרון בבא בתרא ויש בה גם כן עשרה פרקים, וכ"כ בהקדמת המאירי שבשיטה מקובצת ע"ש, וכמוה מס' כלים שלשים פרקי' ונחלקה לג' בבות בתוספתא דכלים ע"ש וסי' ג"ל עיני ואביטה נפלאות מתורתך, ג"ל ג' שערים ולמ"ד פרקים:

אחכז"ל האי מאי דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דאבות ודברכות ודנזיקין (בבא קמא ל' ע"א אמר ר' יהודה האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין רבא אמר מילי דאבות ואמרי לה מילי דברכו') ונתתי סימן אב"ן הבדול"ח (פסוק הוא בבראשית סימן ב' פסוק י"ב שם הבדלח ואבן השהם) כי א'ב'ן' ר"ת א'בות ב'רכות נ'זיקין, ה'ב'ד'ל'ח' ר"ת ה'אי ב'עי ד'י ל'יהוי ח'סידא, ושלשתן רמוזין בפסוק גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית, ופשוט הוא דגוזל אביו ואמו ר"ל מילי דאבות ומנהגי ישראל, וחכז"ל דרשוהו על הנהנה בלא ברכה כמבואר ר"פ כיצד מברכין הרי מילי דברכות חבר הוא לאיש מ'ש'ח'ת' ר"ת מ'בעה שו'ר ח'פירה ת'בערה:

וכתב תוס' דמבעה אדם הוא בפ' אמור מכה בהמה ישלמנה ומרמז ג"כ לגנב דפר' משפטי' כי יגנוב שור או שה, ונ"ל דמספר מבעה קי"ז מכוון כמו מכה בהמה, ומבעה לשון תפלה כמו אם תבעיון בעיו (ישעי' סי' כ"א פסוק י"ב) דמפיק מניה לשון הבעה לקמן בגמ', וא"כ כוונת התנא, המזיק המתפלל, והיינו הגנב כמו שאחכז"ל גנבא במחתרתא רחמנא קרי' ומרומז גונב שור ושה שבפרש' משפטים:

והא דסדרן התנא על זה הסדר וגם לא תני "הן" ודחיק עצמו בלישני לקרותו מבעה אעתיק לשון רמ"ע בעשרה מאמרות מאמר חיקור דין ח"א פ"ג וז"ל ונשמר התנא שלא לתת הוי' לנזיקין נוטריקון שלהם ש'ב'מ'ה' ש'ור ב'ור מ'בעה ה'בער, והוא עיר קטנה אחרונה לערי הכנעני בעבר הירדן (כמבואר בקרא פ' מטות סי' ל"ב פ' ל"ח) שכנגדה עיר הקדש ושם העיר מיום ה' שמה עכ"ל (הוא פסוק סוף יחזקאל ואמרו חכז"ל עתידה ירושלים שתקרא על שמו של הקב"ה שנאמר ושם העיר מיום ה' שמה) ועיי' במפרש שם, ובזה י"ל מ"ש רש"י שור ובור כסדר שכתובין בתורה וקשה הרי במבעה והבער לא שמר הסדר וי"ל דמבעה והבער ע"כ שינה הסדר משום רמז קליפת "שבמה" הנ"ל אמנם הו"מ למינקט בור שור מבעה תבערה ויהי' ב'ש'מ'ת אשת עשו שהיא ג"כ קליפה הנ"ל ומוקדם בתורה קודם ש'ב'מ'ה שבפ' מטות, ע"כ פרש"י דלענין שור ובור דהי' יכול לשמור הסדר כשהם כתובים בפ' משפטים ניחא ליה למנקט הכי, ועל פי דבריו יובן מ"ט קרי לי' הבער ולא אש כלשון הקרא אלא הכל משום ר"ת שבמה הנ"ל, ועוד יש בו רמז עפ"י מ"ש תוי"ט דהבער הוא לשון הקרא לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, והנה זה רמז למשאחכז"ל כל מקום שחלול שבת מצוי דליקה מצוי ע"פ כל כתבי, ע"כ קרי לי' בלשון הבער לרמוז על לא תבערו:

וכלפי שאמר הגאון הנ"ל שד' קליפות אלה המה נגד ירושלים עיר הקדש ד' אותיות הוי"ה מיום ה' שמה ע"כ אומר אני שארבעתן יש להם מציאו' בקדושה שור לעול לד"ת בפ"ק דע"ז והרואה שור בחלום יהיה לו בנים מנגחים בתור' כדאי' פ' הרוא' והוא ברכתו של יוסף (שבירך אותו יעקב בנות צעדה עלי שור) וידוע עוד שהוא גמטריא שם אב"ג ית"ץ וכתבו ראשונים שהוא גימטרי' ע'ל'י'נ'ו ל'ש'ב'ח שחברו יהושע בחינת שור וחתם שמו בגמטריא והכלל שהוא מחיות המרכבה הקדושה (כמבוא' ביחזקאל ארבעה פנים אדם, שור, אריה, נשר) בור ריק בטומאה, הוא באר מים חיים בקדושה והרואה באר בחלום יצפה לשלום לחכמה ולתורה כמבואר פ' הרואה ואין להאריך בזה שהוא ידוע, מבעה המה בעלי סתרי תורה ובעלי מצפונים שמגלים דברים שכיסה עתיק יומין כמו שאחכז"ל פ' ערבי פסחים על פסוק ולמכסה עתיק הבער בטומאה, האר"ה בקדושה, היינו הוצאת חמה מנרתקה שרשעים נידונים בהערה וליהט אותם היום הבא, וצדיקים מתרפאים ואוהביו כצאת השמש בגבורתו ופי' בתרגום יונתן שם שהוא כשמש שלע"ל שיהיו שבעתים שהוא שמ"ג פעמים כאור של עוה"ז ע"ש וכל אלו מרומזי' בשמו של משה רבינו ע"ה טרם נולד בשגם הוא בשר כי בהיות פני משה כפני חמה שלע"ל נקרא בשגם שמ"ג הנ"ל והיינו האר"ה, ור"ת ב'ש'ג'ם' ב'אר ש'ור ג'ילוי מ'צפונים הרי ארבע אבות ישועו' מרומזים כאן, וכשנולד ונמשח ממים קראתהו מ'ש'ה' ר"ת מ'בער ש'ור ה'ארה ולא צריך לרמוז באר מים כי מן המים משיתיהו ושמו רומז עליו, וזהו שם העיר מיום ה' ש'מ'ה אותיות מ'ש'ה' הנ"ל:

וידוע כי שם א'נ'י גמטריא ס"א ובמלואו (היינו מילוי של ס"א) סמ"ך אל"ף גמטרי' רל"א שהם השערים המתהפכים מטמא לטהור כי יש רל"א פנים טמא ורל"א פנים טהור וה"נ מתהפך נזקין לישועות ע"כ התחיל המסכת באל"ף ארבעה, וסיים ב"ב בס' בן ננס ע"ש שיהיו כל דיני נזיקין ניתנין בין סמ"ך לאל"ף ע"ש הקרא אנ"י אנ"י הוא אנ"י אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא:

ובכן יעזרני אלקים ע"ד כבוד שמו הגדול ויצילני מכל מיני נזיקין מסיקין ומציקין ומעיקין ונישא כוס הישועות כנבואות הניבאות, ולא נראה ברעות, ונשמע בשורות טובות נחמות וישועות אמן:

והנה לפי סדר ששנה אבות מלאכות מ' חסר אחת, אבות הטומאה (כך מתחיל מתניתין ריש מסכ' כלים) וכו' ה"ל להתחיל אבות נזיקין ארבעה, ונרא' שכיון להזכיר נזיקין אחר ב' תיבות ארבעה אבות גמטריא ת'פ'ז'ר' שלא ליתן להם מקום כינוס כי פיזורן נא' לעולם ככל פיזור לרשעים וכמש"כ רמ"ע הנ"ל דמשו"ה לא תני הן שלא ליתן להם הויה בעולם ח"ו, אמנם לע"ל כל המזיקים כלם כלא יהיו ויקרא להם שביקין ועלינו יזרח ה' וכבודו עלינו יראה כאמור מגדל עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב:

ישמח ישראל בעושיו, הוא ית' ישמח במעשיו, ויקראו מכעיסיו, האל המושיע לעם חוסיו, אמן:

וכי יגח שור, בגמר' בבא קמא דף ל"ז ע"ב איתא נגח שור יום ט"ו לחדש זה ט"ז לחדש זה י"ז לחדש זה פלוגתא דרב ושמואל דאתמר ראתה יום ט"ו בחדש זה וגו' רב אמר קבעה לה וסת ושמואל אמר עד שתשלש בדלוג ופסק הרא"ש כרב דאע"ג דהלכתא כשמואל בדיני מ"מ עיקר פלוגתייהו לענין אסורי דנדה אתשל והלכתא כרב באסורי ע"ש והנה שם במס' נדה מביא הרא"ש ז"ל דעת ר"ח ז"ל דהלכתא כשמואל מדדייקא התם בברייתא היתה למודה להיות רואה ביום עשרים כוותי' דשמואל ע"ש ס"ד ע"א וכ' בטור יו"ד סי' קפ"ט מדהביא דעת ר"ח בסוף שמע מינה הכי ס"ל וקשה הא מבואר להדי' בב"ק ברא"ש דהלכתא כרב באיסורי וקושי' זו נרמזה בש"ע י"ד סי' קפ"ט ס"ז ונלפענ"ד לתרץ דלכאור' קשה מה מדמה שור שנגח לוסת נדה בשלומא נשים בחזקת רואה קיימא דהרי לכמה פוסקים אשה שאין לה וסת אסורה לשמש עד שתבדוק משום שהיא בחזקת רואה וגם אינה דיה שעתה וצריכא לחוש מעת לעת קודם ולפחות צריכה לחוש לאותו היום בחדש הבא או בהפלגה וא"כ כשנאמר שקבעה וסת לדלוג יצאה מכל הנהו חששות ונוציאה מחזקה לזה בעי שמואל דווקא ד' ראיות שהן ג' דלוגים משא"כ בשור נהפוך הוא סתם שורים בחזקת שימור קיימי ואי נאמר שנעשה מועד לדלוגים א"כ אי נגח ימים שבנתיים הוה בחזקת תם ומשלם רק חצי נזק ואי אמרינן שלא נעשה מועד לדילוגין א"כ אי יגח מעתה ישלם נזק שלם שהרי נעשה מועד בשלשה נגיחות שאינם שוין וא"כ אנו מוציאין אותו מחזקת שימור שהי' בו הלא טוב לומר שנעשה מועד לדילוגין ובימים שבנתיים עדיין עומד בחזקת שימור כמקדם, וי"ל תינח אי לא פליגי רב ושמואל באשה שכבר הוחזקה רואה הי' אפשר לחלק כנ"ל אבל מדפליגי סתמא משמע דפליגי אפי' באשה שתחלת ראייתה כך היא ואז קיי"ל ססי' קפ"ט שמסולקת בדמים היא עדיין והראי' ממשנה פ"ק דנדה ואפ"ה ס"ל לשמואל דאינה קובעת וסת עד שתשלש בדלוג ושפיר מדמה הש"ס אהדדי והנה בהנהו בריתות דמדייקי כוותי' דשמואל התם בנדה ס"ד ע"א כולהי איירי בהיתה למודה כבר להיות רואה ואהא מייתי הרא"ש דברי ר"ח לבסוף דהלכתא כשמואל אבל באשה שאינה למודה ותחלת ראייתה בדלוג אין כאן בריתא כותי' דשמואל והדרן לכללן הלכתא כרב באיסורין ומהא איירי הרא"ש בב"ק דהוי דומי' דשור שנגח כנ"ל ופסק כרב ודו"ק:

אם כופר יושת עליו פליגי רבותינו אי דמי מזיק או דמי ניזק ונ"ל בזה נתקשה מרע"ה בכפר נפש תרומה לה', בהקדים כי ממלכת כהנים וגוי קדוש לא יחטאו כ"א השאור שהשאיר הקב"ה בעיסתינו הוא המחטיא והמחמיץ וצריך ליתן כפר לכפר והמזיק הוא חלק השאור שהוא א' מששים מהניזק שהוא גוף ונפש הקדוש של ישראל כי כל הקדושות עולות ע"ד זה כמ"ש חכז"ל ברכו' ד' נ"ז ע"ב הרואה חלום א' מס' בנבואה ושבת אחד מס' בעוה"ז ודבש אחד מס' במן, ואם דמי מזיק היינו אחד מס' מהגוף וכאן שדמי עבד שלשים כסף שהוא כלו גוף גשמי' א"כ ישראל קדושי' ששאור שבו אינו אלא מס' הרי דמי שוי' מחצית השקל שהוא אחד מס' משלשים של עבד אך אי דמי ניזק היינו קדושת גוף ונפש של ישראל קדושים מי יכול לשער וכל עולמות של מעלה נמי לא ישוו בה וע"כ נתקשה מרע"ה עד שהראה לו הקב"ה כמין מטבע של אש שמתחת כסא כבוד הוא אשו של יצה"ר של שאור הידוע שהוא ראש פתנים אכזר ואסור בשלשלת למעלה במקום גבוה בל יפיק זממו ע"ד רישא דעשו בעטפא דיצחק וכדכתיב הלא הוא כמוס עמדי חתום באוצרותי והיינו דמי מזיק:

[] חמשה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה, יעוין ברש"י, איתא בחולין (דף פ"ב ע"א) מעשה באחד ששחט וקידם חבירו וכסה וחייבו ר"ג עשרה זהובים איבעיא להו שכר מצוה או שכר ברכה למאי נפקא מינה לבהמ"ז א"א שכר מצוה אחת היא וא"א שכר ברכה הויין ארבעין וכו' א"ל רבי כוס של ברכה אתה שותה או מ' זהובים אתה נוטל וכו' יצתה בת קול כוס של ברכה שוה ארבעים זהובים והקשו בתוס' חמשים זהובים הויין דהא איכא בפה"ג שלאחר בהמ"ז ותירוצם קצת דחוק ונלענ"ד טעם למה ישלם עשרה זהובים בעד מצוה שחטף מחברו, הנה הובא ברש"י אמר ר' יוחנן בן זכאי חס המקום על כבודו של בריות שור שהולך ברגליו ולא נתבזה בו הגנב לנושאו על כתפיו משלם חמשה שה שנושאו על כתפו משלם ארבעה הואיל ונתבזה בו הרי מוכח דסבר ר"י בן זכאי דעיקר החיוב לשלם תחת הגניבה חמשה, רק בשה הואיל שנתבזה משלם רק ארבעה, והנה אליעזר עבד אברהם נתן לרבקה שני צמידים על ידיה עשרה זהב משקלם ופרש"י עשרה זהב כנגד עשרת הדברות א"כ נגד כל דיבור ודיבור זהב אחד ומוכח שכל דיבור (שהיא מצוה אחד) שוה זהב אחד אך לפי החשבון, לאחר מתן תורה מטבע של קודש כפול משל חולין כדאיתא ברש"י פקודי פסוק כ"ד ששל קודש כפול הי' וא"כ המצוה שוה שני זהובים ולריב"ז הגנב חייב לשלם חמשה פעמים תחת השור א"כ החשבון מכוון עשרה זהב, משא"כ לר' מאיר שאמר בא וראה כמה גדולה כחה של מלאכה שור שבטלו ממלאכתו חמשה שה שלא בטלו ממלאכתו ארבעה מוכח שעיקר חיוב התשלומין הוא רק ארבעה אך בשור יען בטלו ממלאכתו צריך לשלם חמשה א"כ שכר מצוה רק שמונה זהובים כמובן וי"ל שרבי סבר כר"מ (כי הי' תלמודו סתם משנה אליבא דר"מ) ולדידי' שכר ברכה רק שמנה זהובים וחמשה ברכות עם ברכת בפה"ג של כוס ברכה הויין רק ארבעים ומיושב קושי' תוספות, וק"ל:

וכי יפתח איש בור, או כי יכרה איש בר, "בור" ראשון מלא וי"ו, "בר" השני חסר וי"ו, י"ל שמרומז בזה מה שאמרו חכז"ל הובא ברש"י כי יפתח איש שהיה מכוסה וגלהו וכי יכרה לרבות כורה אחר כורה והנה מה שהחיוב על הפותח הבור לשלם זה דווקא אם הבור הוא עמוק עשרה טפחים והנה הכורה תשעה טפחים ונפל שמה שור או חמור פטור לשלם ואם בא אחר וכרה אחריו עוד טפח והשלימו לעשרה השני חייב לכן כי יפתח איש בור שאינה כורה כלום רק פותח אותו ונפל שמה שור או חמור וצריך הפותח לשלם אז חייב אם פותח דווקא בור עמוק יו"ד ואינו חסר ממנו כלום, וזה מרמז וכי יפתח איש "בור" מלא שהוא מלא ואינו חסר ממנו כלום אבל גבי יכרה דחייב אם גם כורה טפח אחד בבור עמוק תשעה לכן כתיב כי יכרה "בר" חסר שגם אם כרה בור חסר חייב, (בשם הגאון ר' אליהו ווילנא זצוק"ל):

*כי תצא אש, במסכת בבא קמא דף ס' ע"ב איתא יתיב ר' אמי ור' אסי קמי דר' יצחק נפחא מר אמר לי' לימא מר שמעתתא ומר א"ל לימא מר אגדתא וכו' א"ה אימא לכו מילתא דשווי' לתרווייהו כי תצא אש ומצאה קוצים תצא מעצמה שלם ישלם המבעיר את הבעירה אמר הקב"ה עלי לשלם את הבערה שביערתי אני הצתי אש בציון שנאמר ויצת אש בציון ואני עתיד לבנותה באש שנאמ' ואני אהי' לה חומת אש וכו' שמעתתא פתח הכתוב בנזקי ממונו וסיים בנזקי גופו לומר לך אשו משום חציו, ברש"י כזורק חץ שמזיק למרחוק דאיהו גופי' עביד ונ"מ לחייבו בד' דברים אם הוזק בה אדם, י"ל דש"מ שייכים אהדדי, דידוע דביה"מ נחרב בעוונינו ולא ה' פעל כל זאת אבל אנחנו חטאנו ע"י היצ"הר ואיתא בגמר' ברכות דף ל"ב ע"א אמר רבי חמא בר חנינא אלמלא שלש מקראות אלו נתמוטטו רגליהן של שונאי ישראל וכו' ואחד מהם ואשר הרעותי וברש"י אני גרמתי להם שבראתי יצר"ה, והנה הקב"ה אמר בראתי יצר"הר בראתי תבלין כנגדו, התורה, דלימוד החורה לשמה מבטל היצה"ר כמו שאמרו חכז"ל משל למלך שהכה בנו וכו' וא"ל כ"ז שהרטי' על מכתך אכול מה שתרצה ושתה מה שתרצה וכו' ואי אתה ניזוק ואם אתה מעבירה הרי מעלה נימא כך בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין כנגדה (קידושין דף למ"ד ע"ב) אמנם אפי"ה אע"ג שקבלו התורה נשאר בישראל ניצוצי יצה"ר הנצרכים לקיום המין והעולם וכמבואר בפייט לחג השבועות, וכדאיתא בחו"ה שעכ"ח לקיום העולם והמין צריך קצת ליצה"ר וכדאיתא ביומא דף ע' ע"ב שהנביא אמר להן אי בטל יצה"ר אחרוב עלמא חבשוה גבייהו תלתא יומא ובעו ביעא בת יומא ולא אשתכח, וע"י מקצת שאור זה נחמצו בנ"י ולא עמדו על נפשותם וחטאו בעגל ועבירה גוררת עבירה וחטאו עוד פעם אחר פעם על ידי שאור שבעיסה וגרמו ע"י חטאתם שנחרב בית המקדש והכל ע"י ניצוצי אש היצה"ר והנה אי אש משום חציו אם כן כאלו הקב"ה עשה הכל ע"י שהשא' בנו ניצו' יצה"ר ועליו כביכול לשלם ולבנות ביה"מ שהחריב הקב"ה וזה ההמשך של המאמרי' הנ"ל לאחר שדרש אני שהצתי אש בציון אני עתיד לבנותה דרש וסמך לי' אש משום חציו וממילא כיון שהקב"ה גרם לנו שנחרב בהמ"ק עליו כביכול לשלם ולבנותה במ"ב אמן:

כי יתן איש אל רעהו כסף וגו' שמעתי מפי מורי הגאון החסיד מו"ה נתן אדלער כ"ץ זצ"ל כי יתן איש הקב"ה (כדאיתא במדרש איש זה הקב"ה שנאמר ה' איש מלחמה) לרעהו ישראל (כדאית' במר"ש פ' כ"ב רעך וריע אביך אל תעזוב, ריעך זה הקב"ה וממילא אנו רעים כביכול לו וכדאיתא עוד שם במדרש חביבין ישראל שנקראו רעים למקום) כסף כמשמעו או כלים, איבריו וכל צרכיו, לשמור, בקדושה - וגונב מבית האיש שהוא פוגם ומוציאו מהקדושה, אם ימצא שהוא גנב שלא שב בתשובה ישלם שנים כדכתיב לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאתי' ואם לא ימצא הגנב כי כבר שב בתשובה אז ונקרב בעה"ב אל האלקים ונקרב אל האלקי' יותר מצדיק מעיקרא כי במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד, אך בתנאי אם לא שלח ידו במלאכת ריעהו ממש שלא חטא בינו ובין חבירו דאז לא יכופר עד שירצה את חבירו אלו דברי הרב זצ"ל ושפתיו יושק, מכאן ואילך דברי תלמיד כל אלו נאמרי' בעובר לתיאבון אבל הכופרי' אפי' בקוצי של יו"ד אפי' מודה בכל התורה וכופר בדבר אחד מדברי סופרים הרי זה פוגם בכסא כבודו ית"ש ופושט יד בעיקור ואין לו תקנה אפי' אחר י"ב חודש (כמו שאמרו חחז"ל ב"מ דף נ"ח ע"ב כל היורדין לגיהנם עולין אחר י"ב חודש, ואלו נידונין לעולמי עולמים גיהנם כלה והם אינם כלים ר"ה דף י"ז ע"א ואיתא בסנהדרין האומר כל התור' כולה מן השמים חוץ מדקדוק זה או ק"ו זה עליו הוא אומר הכרת בעוה"ז תכרת לעוה"ב ודינו ככופר בכ"ת והובא גם ברמב"ם ה' תשובה) ועליהם נאמר כי הצדיק נוטל חלקו בג"ע שהרי לעולם לא יזכה למקומו בג"ע והוא נוטל ב' חלקים בגהינם ותולעתם לא תמות ואשם לא תכבה והיינו ע"כ דבר פשע שהוא פושע ומורד אשר יאמר כי הוא זה מודה במקצת וכופר במקצת, ואשר יאמר רומז ג"כ על הצדיק המוכיח עמו והוא מודה לו במקצת עד האלקים יבוא דבר שניהם זהו פוגם בה' וזה מקדש ואותו אשר ירשיעון אלקים ישלם שנים לרעיהו כי הוא נוטל חלקו בגיהנם וחבירו נוטל חלקו בג"ע:

כסף ישקול כמהר הבתולות, הוא חמשים שקלים, והנה אמרו חכז"ל (מד"ר כי תשא פ' מ"ג משל למלך שהלך לקדש אשה הלך וקלקלה עם אחר הסרסור שהי' נקי מה מה עשה נטל את כתובתה וקרעה אמר מוטב שתדון כפנויה ולא כאשת איש) מרע"ה שיבר הלוחות שלא ידונו כאשת איש אמנם תידון כבתולה מפותה כמפתה נערה בתולה של אלקי ישראל ית"ש וצריך לשלם חמשים שקל שהוא מאה מחצית שקל, וראוי לכל ישראל אם אין החטא גורם לחיות לכל הפחות מאה ועשרים שנה כמרע"ה והלל ור' יוחנן בן זכאי ור"ע (שכל אחד חיה ק"כ שנים כדאיתא בגמרא) וכדכתיב והי' ימיו מאה ועשרים וכמו שפירשתי במקום אחר בפסוק מספר ימיך אמלא, והא דאמר מרע"ה בעצמו בתפלה למשה ימי שנותינו בהם שבעים שנה פירשתי במקום אחר דהיינו אחר שנכנס לבית הספר בן עשר למשנה ושמש רבו ארבעים שנה (כי אין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה) ונעשה בן חמשים מאז ואילך ימי שנותינו שבעים שנה דהיינו ק"כ שנה, ובן עשרים מתחיל חיוב מחצית השקל נמצא נותן מאה מחצית השקל לכל שנותיו שהוא חמשים שקלים כמהר הבתולות לכפר על מעשה העגל, והיינו דאמר המן לשקול עשרת אלפים ככר כסף כל פדיונם, מאה ככר לשנה והוה כל פדיונם מאה פעמים מאה:

זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו, וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים, רמז רמב"ן זובח לאלהים היינו בכוונה לשום שם, אלא להוי' לבדו, וביתרו כתיב ויקח עולה וזבחים לאלקים כי עדיין לא ידע השם, ואמרי' במס' ע"ז (דף נ"ז ע"א אמר ר"נ אמר שמואל הלוקח עבדים מן הנכרים עושין יין נסך עד שישתקע שם ע"ז מפיהם) היינו שנים עשר חודש ואמנם גר מיד שיתגייר באותה רגע מאמינים בו ושוחט אפילו קדשים בבית המקדש, ולא תלחצנו לומר עדיין מחשבתך לאלקים לא לה' לבדו דלא עדיפת מיתרו לא תאמר כן, והטעם כי מיד שנותן לבו להתגייר מרצונו יתחדש לו נפש טהורה משמים ממעל, וראי' מריש לקיש משעה שנתן לבו לתורה חלש חילי', (גמר' מציעא דף פ"ד ע"א) נחלש גופו ונתאמץ שכלו ונפשו, וראייה מיציאתינו ממצרים ממ"ט שערי טומאה וכמעט רגע נתהפך לבם ואביא אתכם אלי, ה"נ דכוותי' ע"כ זובח לאלקים יחרם, ומ"מ גר לא תלחץ בזה כי הרי גרים הייתם בארץ מצרים במקום ערות הארץ ולשעה קלה נהפך לבבכם לקדושה:

והנה לקמן כתיב ושוחד לא תקח וגו' וגר לא תלחץ ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים, י"ל עפ"י מ"ש בתשובת חו"י תשובה להגאון שעל כן הותר ליהודים ליתן שוחד לשרי הגוים, לא להטות משפט הגוי בעל ריבו, אלא להשוותו כי אין שנאה כשנאת הדת ונפש השר קרובה ע"כ הותר ליהודים ליתן לו שוחד להשוותו עם הגוי ושוב יצא משפט צדק, וא"כ ה"נ שמא יאמר הדיין ידעתי נפש הגר איננו כנפש ישראל וא"כ לבבי נוטה יותר לישראל על כן אקח שוחד מהגר להשוותו עם הישראל, אל תאמר כן כי ככם כגר ושוחד לא תקח וכו' וגר לא תלחץ ליקח ממנו שוחד לומר ואתם ידעתם את נפש הגר שאינו שוה עמכם, חלילה לא תאמר כן כי גרים הייתם בארץ מצרים ולשעה קלה חידש השי"ת לכם לב טהור ונפש יקרה וה"נ הגר:

*אם כסף תלוה את עמי את העני עמך, יש לפרש בדרך רמז ומוסר דכתיב מלוה ה' חונן דל גמולו ישלם לו, דיש בנותני צדקה אחד שנותן לשם ה' לקיים מצות בוראו ואחד שנותן כדי לקבל שכר עליה וזה מלוה ה' בחנינתו לדל שמאמין שהקב"ה ישלם לו שכר טוב בעבורו ומלוה אותו להקב"ה עד זמן אשר ישלם לו ואמר הקרא ואפי' "מלוה" ה' כשנותן בתורת הלואה לה' במה שחונן דל ועושה ע"מ לקבל פרס אפי"ה גמולו ישלם לו וזה שאמר אם כסף תלוה את עמי תלוה לשון לויה היינו שירצה עמי שהכסף תלוה אותם לעוה"ב כדכתיב צדק לפניו יהלך וכמו שתנן אין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אב"ט ומרגליות רק מצוות ומע"ט את העני עמך בשעה שהעניות עמך דהיינו לאחר מיתתך שהמת קרוי דל כמו שאמרו חכז"ל מסכ' ברכות י"ח ע"א לא תהי' לו כנושה היינו בנתינתך צדקה לא תהי' כנושה להשי"ת שתתן ע"מ להיות מלוה לה' (ובזה יש להבין המד"ר לא תהי' לו כנשה הה"ד מלוה ה' חונן דל שלא תתנהו לו ע"ד הלואה שתהי' כנשה להקב"ה על ידי נתינה זו שתתן אותו כמלוה לה'):

אם כסף תלוה את עמי, במד"ר הה"ד כספו לא נתן בנשך בא וראה מי שיש לו עושר ונותן צדקה ואינו מלוה ברבית כאלו קיים המצות כולן וכו' י"ל מאי שייטיה דרבית הכא דנאמר הה"ד כספו לא נתן בנשך, וי"ל דהנה כתיב זרעו לכם לצדקה ודרשו חכז"ל דהנותן צדקה הוי כזורע תבואה שעושה פירות ופירי פירות עד עולם כן הקב"ה זורע הצדקה ועושה פירות ופי"פ עד שישולם לו בעולם שכלו טוב והנה כוונת הנותן צדקה יהי' לשם שמים לקיים מצות השי"ת וישמח אשר זכה לקיים מצוה גדולה הלזו אבל לא כדי שיהי' שכר בעוה"ב וגם פירותיהן בעולם הזה כדי שיתברך במעשה ידיו בעוה"ז כדכתיב כי בגלל הדבר הזה יברכך הגם שגם אם נותן שלא לשמה בכל זאת יתברך דלא גרע ממי שאבד ממנו דינר ומצאו עני שבעל אבידה יקבל שכר עליה כמו שאמרו חכז"ל אבל אין זה תכלית כוונת המצוה וזה שמשמיענו המדרש אם כסף תלוה הה"ד כספו לא נתן בנשך דהיינו שכוונתך יהי' לשם שמים ולא ע"מ לקבל פרס כדי שתרויח בפירותיהן ומפרש ואילך בא וראה מי שיש לו עושר ועושה צדקה ואינו מלוה ברבית באותה צדקה כאלו קיים המצות כולן (מש"מ):

[] שבעת ימים יהי' עם אמו וביום השמיני תתנו לו, במסכת חולין דף פ"א ע"א הקשה רבי אפוטריקי במאי דכתיב בפ' אמור שור או כשב או עז כי יולד והי' שבעת "ימים" תחת אמו הא לילה חזי וכתיב מיום השמיני והלאה ירצה מיום השמיני והלאה אין הא לילה לא הא כיצד לילה לקדושה יום להרצאה, והקשה הגאון מוה' אברהם ווינט זצ"ל למה לא דייקו חכז"ל נמי אהך קרא הכי, ותירוצם דהתם לא שייך הכא דהא כאן מיירי בבכור שהוא קדוש משיולד (ומצוה להקדישו מיד כשנולד) ואין צריך להמתין על ליל שמיני כדי שיהא ראוי להקדישו ונלענ"ד הקושי' מעיקרא ליתא דכיון דמיירי כאן בבכור שהוא כבר קדוש משיולד ובקדשים הלילה הולך אחר היום ואם כן ליל שמיני עדיין הוא שייך ליום שביעי ועודנו הוא יום שביעי ושמיני שלו מתחיל בבקר ואז הוא ראוי להקרבה מיד משא"כ התם דמיירי בבהמת חולין שהלילה קודם וראוי ליל שמיני להקדישו וק"ל, (ולענ"ד י"ל דהא תיבת יום כולל כל היום הלילה עם היום כמו שכתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד וכתיב יום הששי ויכלו השמים וכו' וביום השביעי שבת וינפש והא דכתיב ביום השמיני תתנו לי באמת גם הלילה בכלל אך הלילה בלאו"ה לא חזי כמו בכל הקרבנות דכתיב ביום צוותו יעוין בתוספות שם ד"ה יום להרצאה אבל הכא דייק ר' אפוטריקי משום דכתיב ומיום השמיני ולא כתיב וביום השמיני והלאה משמע מקצת יום השמיני ולא כולו וממילא מפיק דלילה לא חזי (דא"ל דבלילה חזי וביום לא חזי ובליל תש עי חזי) וע"כ מפיק ליל שמיני והנפקא מיני' דגם בדיעבד אם עלה לא הורצה כדאיתא בתוספו' שם וק"ל):

[] לכלב תשליכון אותו, אמרו חכז"ל למדך הכתוב שאין הקב"ה מקפח שכר כל ברי' שנאמר ולכל בנ"י לא יחרץ כלב לשונו, אמר הקב"ה תנו לו שכרו, וי"ל מה שאיתא בב"ב ח' ע"א רבי פתח אוצרו בשנת בצורת ואמר יכנסו בעלי מקרא וכו', פרנסני כעורב פרנסני ככלב וכו', ויש לדקדק למה המשיל את עצמו דווקא לעורב ולכלב, וי"ל דהנה רבי לא רצה לזון ע"ה שאין להם חלק בתורה אבל באמת יש גם לע"ה זכות בתורה במה שמחזיקים לת"ח ועץ חיים היא למחזיקים בה וגם אותן שאינן ממחזיקי התורה יש להם זכות במה ששותקין מלחרוץ לשונם ולשות בשמים פיהם לדבר עתק בגאוה ובוז על ת"ח, והנה מצינו באליהו הנביא שהעורבים מביאים לו בשר ולחם בבקר ובערב לאכול ומצינו זכות לכלבים שלכל בנ"י לא יחרץ כלב לשונם וזה נחשב להם לזכות ששכרם בזה להשליך להם הטרפה, וזה שאמר ריב"ע פרנסני כעורב וככלב שגם לע"ה יש לו זכות בתורה במה שמפרנסים לת"ח כעורב שפרנס לאליהו וגם לכה"פ יש להם זכות ככלב, במה שאין חורצים לשונם נגד ת"ח ככלבי מצרים אשר לזכות נחשב להם וזה רמז ריב"ע בלשונו הטהור לרבינו הקדוש:

לא תשא שמע שוא, ברש"י אזהרה למקבל לשה"ר וחכז"ל דרשו זה גם על המספר לשה"ר וגם על המקבלו דכתיב לא תשא קרי ביה לא תשיא (פסחים דף קי"ח ע"א) ואיתא במס' שבת ל"ג ע"א) סי' ללש"הר אסכרה ונ"ל ע"פ רמז אמרו חכז"ל (ברכות דף מ' ע"א) הרגיל בעדשים מונע אסכרה מביתו, וידוע מה שכתבו דמאכל אבלים עדשים שאין להם פה כך אבל יושב ודומם (כדאיתא ברש"י פ' תולדות סימן כ"ה פסוק ל') והרגיל בעדשים לרמז שידום מונע אסכרה מביתו וק"ל:

אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס, כי אמרו חכז"ל מאן דהוה ר"ל משתעי בהדי' בשוקא יהבי לי' עיסקא בלא סהדי, כי אילולי שהיה איש תמים לא הי' ר"ל מדבר עמו, נמצא ר"ל בדברו עמו כמעיד על האיש הזה שהוא ישר, וא"כ אם יהי' לו (לאיש כר"ל) עסק עם רשע יחשבו בדברו עמו שאיש הזה הוא ישר ויהבי' לי' עיסקא בלא סהדי ובסוף יכפור הרשע הזה נמצא זה הצדיק שדיבר עמו הי' עד חמס, כי דברו עמו העיד עליו שהוא אדם כשר וזהו אל תשת ידך עם רשע להשתעשע ולהתחבר עמו להיות עי"ז עד חמס כנ"ל:

לא תענה על ריב לנטות אחרי רבים להטות, נראה כשיתווכחו הדיינים, או כל וויכוח שהוא לשם שמים לא יהי' דעתו של אחד להטות דעת חבירו לדעתו כי עי"ז יאהב הניצוח ויטעה את עצמו בטענות שקרים להבהיל חבירו כדי שיודה לו ועי"ז יצא משפט מעוקל, אלא כל אחד מה שהי' בדעתו לפי סברתו ושומע דברי חברו בסברא אחרת כנגדו יראה בעצמו אם יכול לקיים סברתו שבתחלה ומה לו אם חברו יודה לו או לא רק שיבין בעצמו אם אעפ"י ששמע סברתו של חברו אין סברת חברי מכריעני לחזור בי ואז יעמוד בדעתו ואם לא יחזור בו וכן יעשה חברו, כל אחד יראה ויביט אם נראה לו עדיין סברתו הראשונה או לא, ואחר גמר הוויכוח שכל אחד שמע סברת חברו ואעפ"כ עומד כל אחד על דעתו ועמדו למנין אז המצוה אחרי רבים להטות שהמיעוטים יבטלו דעתם נגד המרובים, והיינו לא תענה על ריב לנטות את חברך לדעתך אלא להעמידך על האמת ואם לא יהא כוונתך לנטות חברך, ובכל זאת אחר גמר הריב כל א' עומד על דעתו אז אחרי רבים להטות:

ואגב אכתוב משנלענ"ד בפי' המשנה דמס' עדיות פ"ק שנתקשה בה תוי"ט נ"ל כך דהיחיד בטל ברוב אמנם אם בדור אחר יקום ב"ד ויאמרו כדברי היחיד, אזי בהא תלי', אם יאמרו קבלנו כך, נאמר להם טעיתם בקבלתכם כי שמעתם דברי היחיד שבדור שלפנינו וחשבתם שקבלה הוא כך ואותו היחיד כבר נדחו דבריו, אך אם מצד הסברא נוטה דעתם לסברת היחיד אזי יכולים לחלוק על הרוב שבדור שלפניהם אעפ"י שאין יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין אבל הכא דבאותו ב"ד עצמו הי' אחד שחלק עליהם, ע"כ ב"ד שלאחריהם שנראה להם דבריו יכולין להתחזק במעוזו:

והנה משנה ראשונה אמרה דמזכירין דברי היחיד כדי שיכול ב"ד אחר לסמוך עליו אם נראה להם דעתו, ואמר ר' יהודא א"כ למה מזכירין דברי יחיד לבטלה, פי' תינח השתא דידעי' דעתו וסברתו של זה היחיד ולב"ד האחרון נראין דבריו יכולין שפיר לסמוך עליו, אבל על הב"ד הראשון קשה שחלקו עליו ולא נראה להם כלל שום ספק כי אמרו שסברתו טעות דאלא"ה לא הי' הרוב חולקין עליו א"כ כיון שבעיניהם דבריו בטלין למה להם להזכירו כלל, ואמר כדי שאם יבוא ב"ד אחר ויהי' דבריו נראין להם, אם גם בדור הזה אנו חושבין אותו לטעות מוחלט מכל מקום מזכירין ואין משכחין דבריו לגמרי משום שמא יבוא ב"ד אחר ויבואו לחשוב, מטעם קבלה שקבלו אותו כך הוא, אזי נאמר להם מיחיד קבלתם, ואין בקבלתכם ממש, וממילא כיון שהוצרכנו לזכור דבריו מפני טעם זה ממילא לפעמים יסכימו ב"ד אחרון על סברתו:

[] לנטות אחרי רבים להטות, יש לפרש על פי מה ששאל אחד מהאוה"ע כתיב בתורתכם אחרי רבים להטות ורוב עע"ז המה ואתם חייבים לילך אחריהם אלא דדין זה הוא בדבר שיש סברות וצדדים וטעמים לכאן ולכאן אזלינן בתר רוב אבל בדבר ברור לנו אפי' אלפי אלפים אומרים נגד הברור וידוע לנו אין שומעין להם ואנו יודעין שה' אלקינו הוא אלקים אמת ותורתו אמת עפ"י מה שבעינינו ראינו וקבלנו בסיני אז אין שייך לילך בתר רוב וזה שאמר לנטות בדבר שיש נטי' וצדדים לכאן ולכאן אז אחרי רבים להטות משא"כ בדבר ברור:

כי תראה חמור שונאך, איתא בפסחים דף קי"ג ע"ב אלא פשיטא שונא ישראל ומי שרי לסנואי אלא בכה"ג דחזי' בי' איהו דבר ערוה א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי מהו למימר ליה לרביה עליה ולמסנייה א"ל אי מהימן ליה לרביה כבי תרי נימא ואי לא לא נימא ליה כי הא דטוביה חטא וזנגוד מנגיד וכו' יעו"ש, והקשה בתוס' דהא אמרי' אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה בשונא כדי לכפות יצרו והשתא מאי כפיית יצר שייך כאן כיון דמצוה לשנאותו ותרצו כיון שהוא שונאו גם חבירו שונא אותו דכתיב כמים פנים אל פנים וכו' ובאין מתוך כך לידי שנאה גמורה ושייך כפיית יצר, שמעתי דבר נאה ומתקבל מהגאון מוה' יעקב ווירמיז זצ"ל שהי' רב"ד ורב בבהמ"ד הגדול בק"ק פפד"מ, שבזה מיושב מה דאמר ר' יוחנן פ"ק דיומא דבית שני חרב מפני שנאת חנם, ובמס' שבת אמר ר' יוחנן בעצמו שלא חרבה אלא מפני שהעמידו דיניהם על דין תורה, ואמר הגאון הנ"ל יבוא ר' יוחנן השלישי ויכריע דאמר ר' יוחנן גיטין נ"ה ע"ב אקמצא ובר קמצא חרב ירושלים וגו' ומסיק מדיתבי רבנן ולא מיחו ש"מ ניחו להו לרבנן אזל אכל קורצא בי מלכא ע"ש, י"ל הענין היה כך דאינהו קמצא ובר קמצא ה"ל שנאת חנם אהדדי דכך היה נוהג בירושלים כדלעיל, אמנם רבנן דיתבו התם דנו אותו לזכות מסתמא לא שונאהו בחנם אע"כ ראה בו דבר ערוה יחידי ומצוה לשנאותו, ואסור לו לומר לנו מה ראה בו כי אין להעיד יחידי, וכיון שמצוה לשנאותו למה נמחה ונבטלו ממצוה, אלא לפמ"ש תוספ' משום כמים פנים אל פנים וגו' היה להם לרבנן למחות בו מ"מ, אלא שדברי תוס' אלו המה ממנהג לפנים משורת הדין, ורבנן דירושלים העמידו דבריהם על דין תורה נמצא ע"י שנאת חנם של קמנא וע"י דין תורה דרבנן חרבה ירושלים, י"ר שיבב"א ודפח"ח:

לא תטה משפט אביונך בריבו, פי' בספרי וכן פסק רמב"ם בה' סנהדרין ובס' המצות וכ"כ הרא"ה בס' החינוך דקאי על רשע האביון בעבודת ה' ואפשר דקרי לי' אביון התאב לכל דבר והולך אחר תאוותו, אל תטה אותו בריבו ומשפט ממונו, עמ"ש ע"ז בחידושי ספ"ג דגיטין גבי בני רוכל תקברם אמם עיי"ש, ומ"מ יל"ד מ"ט יחסו להדיין אביונך הל"ל אביון לא בכינוי אביונך מה יחוס יש לו עם הדיין, וגם מה ראו חכז"ל מענין הפרשה שהוכיחם לפרשו על הרשע, אבל הנה בפסוק שלפניו כתיב לא תראה חמור שונאך רובץ ובפע"פ פריך מי שרי לשנוי' ואי ראה בי' דבר ערוה יעיד בב"ד וכיון שלקה הרי הוא כאחיך אלא ומסיק שראה בו דבר ערוה יחידי וא"א להעיד עליו ומצוה לשנאותו ומ"מ מצוה לפרוק ע"ש ואהא קאי לא תטה משפט אביונך מענין הפרשה של מעלה דמיירי ממי שראה בו דבר ערוה וא"א להעיד עליו לענשו ומצוה לשנאותו והוא אביונך של דיין לחוד שהוא ראה בו הדבר ערוה ולא אחר ע"כ הזהירו שעכ"פ לא יטה משפטו:

ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו, יעוין בב"ק נ"ד ע"ב בסוגי' שור שור משבת מ"ש רא"ם אפירש"י דחומש והמהרש"א כתב דרש"י קאי למ"ד שביתת כלי דאוריית' הוא דחוק דרש"י קאי דלא כהלכתא, אבל איפכא נ"ל דודאי ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו לרבות שביתת כלים הוא דרשה פשוטה, דהרי בענינא דשבת כתי' בפ' משפטים למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתיך והגר ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו, וא"כ פשטי' ראוי לפרשו אשביתת כלים בשבת, והא דלא מפרשי' כן וס"ל שביתת כלים ל"ד, נראה היינו טעמא משום דנתקבלה גז"ש שור שור, חמור חמור, בהמה בהמה, וא"כ ה"נ נילף שבת מבור מה התם חמור ולא כלים ה"נ חמור ולא כלים וא"כ ע"כ נדחק למדרש ובכל אשר אמרתי לדרשא אחריתא כפרש"י בחומש נמצא ממילא מיושבים כל הקושי' דאי לאו דכתיב חמור ולא כלים לא נדע שביתת כלים לאו דאורייתא דהוה מרבינן מוכל אשר אמרתי כנ"ל, (ומיהו ר' יהודא אי ס"ל נמי כהלכתא דשביתת כלי ל"ד צריך אני לדחוק קצת ולומר דמדאיצטריך או לרבות כלים בבור ש"מ דבשבת ל"ד דאל"ה או למה לי:

ואמנם מ"ד שביתת כלים דאורייתא מובכל אשר אמרתי צריך לומר דס"ל כמ"ש תוי"ט דלא נתקבלה הגז"ש אלא בשלשה מקומות דוקא שור מחסימה וחמור דפריקה ובהמה דכלאים ותל"מ כלל, ויבואר לקמן אי"ה וא"כ ליכא למילף שבת מבור בגז"ש למיפטר בו כלים ע"כ מרבינן מובכל את הכלים והשתא ש"ס דב"ק רוצה להמציא אפי' למ"ד שביתת כלים דאורייתא ואיהו אית ליה דלא נתקבלה גז"ש אלא לשלש אלה ע"כ מפיק נזקי בור מכופ"כ, אמנם רש"י בחומש מפרש להלכתא דשביתת כלים לאו דאוריית' ע"כ פרש"י דאתי' מגז"ש משבת וכנ"ל וק"ל:

ועיין לעיל כ"ח ע"ב מבואר דאדם ממועט רק ממיתה ולא מנזקי' אבל כלים ממועטי' לגמרי, ובירושלמי פליג וממעט כלים רק מבור עשרה כשנשברו אבל לא כשהוזקו בבור ט' ולפי המהרש"א י"ל דש"ס דילן ס"ל שביתת כלים ל"ד וא"כ לא איצטרך מיעוטא דכלים בבור דהא ממילא ידעינן משבת אע"כ למעוטי אפי' מנזיקין וירושלמי ס"ל שביתת כלים דאורי' ואיצטרך חמור למעוטי כלים מבור מיתה אבל מנזקין לא אימעוט כמו באדם וק"ל:

עיין סנהדרין י"ד ע"ב שור סיני בכמה, ויל"ד דהו"ל למימר בהמת סיני בכמה דבסיני בהמה כתי' ולא שור, גם ליישב קושי' תוס' שם שהקשו מאי איכפת לי' מאי דהוה הוה, וליישב אקדים לומר דמשמעות הש"ס שם דנילף שור סיני משור הנסקל, ונראה דלא בעי למילף מבהמת נרבע דכתיב והרגת את האשה ואת הבהמה תהרגו ופרש"י במתני' קמייתא דסנהדרין וכמבוא' שם בש"ס, די"ל התם שאני שגם האשה נידוני' בב"ד של כ"ג ע"כ תדון גם הבהמה בכ"ג משא"כ שור סיני שאין אדם נידון עמו, ע"כ יליף משור הנסקל שנידון בכ"ג לבדו ולא שום אדם עמו:

והנה בתוס' בב"ק הקשו מה צריך קרא לשור סיני תיפוק ליה שור שור משבת, ולכאורה י"ל שעה מדורות לא ילפינן, לכן אצטרך אם לרבות עופות, והשתא לפי"ז י"ל ממנ"פ אי לא ילפינן שעה מדורות, א"כ בודאי אינו נידון בכ"ג, ואי ילפינן שעה מדורות א"כ קשה קושי' תוס' למה לי לרבות עופות נילף בהמה בהמה משבת דהא ילפינן שעה מדורות, וא"כ מדאצטרך אם לרבות עופות ש"מ דלא ניתן גז"ש למידרש משבת אלא שור לחסימה חמור לפריקה, בהמה לכלאים, ולא בדוכתא אחרינא, א"כ לפי"ז ממילא גבי שור הנסקל לא נילף משבת ולא יסקל אלא שור ולא שארי בהמות ודלא כעידותו של ר"י בן בבא שהי' נסקלת תרנגולת בירושלם, וא"כ לפי זאת הסברא א"כ נילף שעה מדורות ויהי' בהמת סיני בכ"ג דנילף משור הנסקל מ"מ מה התם שור אין בהמה אחרינא לא ה"נ בסיני שור בעי כ"ג מידי אחרינא לא נמצא דהוי פשיטא לבעל האיבעי' דבהמת סיני אינו בכ"ג ממ"נ, ולא איבעי' לי' אלא שור סיני, וא"ש נמי דנפקא מיניה טובא מהאיבעי' דאי ילפי' שעה מדורות א"כ אייתר אם לרבות עופות דהו"מ למילפינהו מדורות בהמה בשבת ומדאיצטריך מוכח דלא ניתן גז"ש למדרש בעלמא, וכדעת התוי"ט ומוכח דאין תרנגולת נסקלת ודלא כעדותו של ר"י בן בבא, ואמנם למסקנא פשטינן דשעה מדורות לא ילפי' ואפי"ה כל בהמת סיני בכ"ג אפי' עופות מהיקשא אם שור ואם איש מקיש שור לאיש:

אמנם היותר נראה דהתוס' בב"ק שהקשו לילף סיני בהמה משבת ס"ל דלא שייך לא ילפינן שעה מדורות אלא בבנין אב, כמו לענין כמיתת הבעלים כך מיתת השור, אבל לענין גז"ש בהמה משבת שפיר ילפי' אפי' שעה מדורות וליתא למ"ש לעיל:

ומ"מ נ"ל ביישוב קושיית התוס' דאי לא דכתיב אם לרבות עופות והוה ילפי' בהמה משבת ה"א כי שבת דלא איתקש אדם אלא להנחה ולא לדבר אחר וכל הנך דאתי' משבת לא השוו אדם ובהמה יחד, וא"כ ממילא לא הוי ילפינן להקיש בהמה לאיש מה איש בכ"ג אף בהמה בכ"ג אדרבא ה"א מדאיש בכ"ג בהמה לאו בכ"ג כי היכא דלא לשוו אהדדי דלהנחה הקשיתינה' ולא לדבר אחר ע"כ מפקינן קרא מהך גז"ש דשבת וכתב אם לרבות עופות ותו נילף בהמה מאיש לענין כ"ג והארכתי בפלפול בזה:

ראיתי בס' הישר לר"ת ז"ל סי' תר"ה וז"ל אשר הקש' אחי בדש אוזין לא ידענא מאי קשה לי' דודאי ר"י גז"ש דשור שור אית' לי', ואדם דומיא דשור איבעי' ואע"ג דהני כתיבא בהדי' שאוכל בשעת מלאכה אפ"ה אימעוט כשעושה ברגליו אבל לא בידיו ולהכי בעי תרנגולים הדשים ברגליהם מי הוי דומי' דשור דבכל כחו הוא או דילמא דידים ורגלים בענין וא"כ צריך שידוש העוף ברגליו ובכנפיו דהיינו ידיו, קודם שיתחייב החוסמו, אעפ"י שתאמר שלא יארע כך זו אינו שהרי נסקל תרנגולת בירושלים ולא ראיתי טעינה ופריקה בעופות עכ"ל, והנה קושי' אחיו תמצא לעיל סי' תפ"ז עיי"ש ועיין מ"ש תוס' בזה בב"מ צ"א ע"ב, ואמנם דברי ספר הישר הנ"ל סתומין ואני אפרש בעזה"י עפ"י מה שכתוב תוס' בחולין ר"פ אותו ואת בנו ד"ה ועוד וגו' שהקשו נילף שור משבת ויהי' או"ב נוהג גם בחיה, ותי' כיון דליכא למילף בהמה טמאה כמו בשבת, לא ילפי' גז"ש כלל, ע"ש, ובדבריהם יובן, סהדותא דר' יהודה בן בבא על תרנגולת שנסקלה בירושלים ומאי סהדותי' אבל הענין דהוה סד"א שהדבר נמנע שיומת אדם ע"י תרנגולת או עופות כיוצא באלה וא"כ ממילא א"א למילף שור הנסקל משבת כיון דלא שייך בכל מינים וא"כ ממילא נימא שור דוקא ולא בהמה וחיה אחרת כלל, לכן העיד שכבר נסקלה תרנגולת בירושלים ש"מ דאיכא כה"ג ושייך שפיר גז"ש שור משבת לענין שור הנסקל:

והנה קושי' אחיו הוא כך, דהוה ס"ל שהדבר נמנע כלל שתדוש בכנפיו, וא"כ תפשוט דע"כ בכל כחו סגי ורגליו היינו כחו דאי סק"ד ידיו ורגליו ממש בעי א"כ נמצא זה לא שייך בעוף ומדלא שייך בעוף בטלה לי' גז"ש דחסימה לגמרי כיון שאינו שייך בכל המינים, אע"כ בכל כחו סגי אעפ"י שאינו דש בידיו, וע"ז השיב ר"ת דאין הפי' כן אלא מספקא ליה אי בעי גם כנפיו ולא תימא שזה מן הנמנע, שהרי ג"כ היינו סוברי' שזה מן הנמנע שתסקל תרנגולת על שהרג' הנפש, וכן לפי השכל לא שייך טעינה ופריקה בעוף ואפ"ה ילפי' גז"ש חמור לפריקה וע"כ דשייך בכל מיני' ה"נ דכוותי', ובישיבה הארכתי עוד בזה:

פפונאי ידעי טעמא פרש"י ר"א פפונאי דדרש התם שטן לש"ש נתכוין י"ל ע"ד דרוש כך דהרמב"ן בנימוקי חומש מפרש למען ינוח עבדך וזכרת כי עבד היית ר"ל בראותך עבדך ואמתך נחום בשבת בזה תזכר כי היית עבד והניח ה' לך מעצבך ומעבודה קשה, וא"כ אין הכרח לדרשת הש"ס, והנה במ"ש ששטן לש"ש נתכוין דילמא מינשי' זכותי' דאברהם יראה שהיה זה בשיעבוד מצרים שאז הי' איוב למ"ד ספ"ק דב"ב ואז היו צריכין לזכירת בריתו של אאע"ה כי לא היו נגאלין אלא בזכות אבות כמבואר בקרא, וא"כ אולי יש לומר כי כוונת השטן הי' להשטין ולטובת עצמו דרש, והוא כי עי"ז שזכר את אברהם עבדו דלג על הקץ כי קצרה נפשו כביכול בעמו ישראל, ועי"ז לא הי' גאולה שלימה ונגאלו ע"מ להשתעבד לאחר זמן ולולי כן היו נשארים בגלות עד סוף זמנם והי' גאולה אחרונה, אך ר"א פפונאי לא כן סבר אלא שגם עתה הי' החירות עולם לעבוד האלקים על ההר הזה ויהי' חרות ממלאך המות ומאומת העולם לולי שקלקלו בעגל, וא"כ כיון שהיו חירות עולם א"כ ע"כ שטן לש"ש נתכוין, וממילא בטלה סברת הרמב"ן כי הזכירה שע"י מנוחת עבדים בשבת היינו חרות שסופו להשתעבדי' שהרי העבדים חוזרין ועובדין בחול, וא"כ אינו ענין למצרים אם לא נאמר שהי' גם במצרים חרות ע"מ להשתעבד וז"א לדברי ר"א פפונאי וא"כ ע"כ א"א למדרש קראי אלא לומר למנוח' הקשיתיו ולא לדבר אחר ע"כ יפה אמר פחונאי דוקא ידע להא מילתא, וקל:

ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו ושם אלהים אחרים לא תזכירו, יש לפרש עפ"י מה שאמרו חכז"ל (סוטה דף כ"א ע"א) מצוה בעידנא דעסיק בה מגינא ומצלי, והנה סוף מסכ' חולין מקשה הש"ס אהאי דכתיב גבי שלוח הקן למען ייטב לך והארכת ימים הרי שעלה לראש הגג בסולם להביא גוזלות לאביו שצוה לו ככה ונפל ומת היכן אריכות ימיו של זה, ומתרץ דשמא הרהר בע"ז הוי, ומסיק אלא למען יאריכון ימיך ליום שכלו ארוך ולמען ייטב לך ליום שכלו טוב, מ"מ נשמע מהשקלא וטריא במהרהר בע"ז אז אין המצוה מגינה, ובזה יש לפרש ובכל אשר אמרתי אלכם תשמרו דהיינו אתם תהיו נשמרים ע"י המצות שאמרתי וצויתי אליכם דמצוה מגינה ומציל אבל בתנאי ושם אלהים אחרים לא תזכירו:

ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו, ושם אלהים אחרים לא תזכירו לא ישמע על פיך, י"ל ע"ד שאמרו חכז"ל ועבדתם שם אלהים אחרים עץ ואבן שנותנים מסים וארנוניות לעובדיהן והוה כעובד להם והרמב"ם כתב פ"ו מה' שכנים, ת"ח לא יתן מס לשמירת העיר, (וז"ל הרמב"ם כל הדברים הצריכין לשמירת העיר לוקחין מכל אנשי העיר אפי' מן היתומים חוץ מת"ח שאין ת"ח צריכין שמירה שהתורה שומרתן) כי ת"ח אינם צריכין שמירה והוא מש"ס פ"ק דב"ב, והיינו ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו דהיינו התורה אשר אמרתי אליכם תשמרו על ידה ולא תצטרכו שמירה אחרת וממילא ושם אלקים אחרים לא תזכירו שלא תצטרכו לתת מסים לעע"ז, עיין פ"ק דב"ב גבי' פקע כלילא:

יראה כל זכורך, יש לפרש, עבודה ע"מ לקבל פרס היא בבחינת נקיבה שהיא בבחינת מקבל, אבל עיקר עבודה תהי' רק לעשות רצון ה' ובזה מעצימים כוח של מעלה וכנאמר ועתה יגדל נא כח ה' כמובן למבינים אבל אם גם כוונתו רק לעבוד ה' והוא בבחינת זכר אעפי"כ לא יקופח שכרו ויקבל שכרו משלם והוא גם בבחינת נקבה וזה האיש הוא בבחינת זכר ונקבה יחד ובזה יש לפרש הכתוב זכר ונקבה בראם שיהי' זכר ונקבה יחד ויקרא שמם אדם וזה הוא עיקר תכלית האדם וזה י"ל כוונת הקרא יראה כל "זכורך" שכוונתך יהי' רק לשם ה' לקיים מצוותו ולהגדיל כבוד שמים שתיראה בבחינת זכר והשכר יבוא ממילא:

ולא תעשה כמעשיהם כי הרס תהרסם, י"ל ידוע דגם את זה לעמת זה עשה האלקים נגד יו"ד ספירות דקדושה י"ס דטומאה ומי שגדול בקדושה כמו הטמא בטומאתו יכול לשרש ולעקור אותו, והנה אולי יחשבו ישראל שבאותו עבודה עצמה שעובדי' האומות ע"ז יעבדו הם את השם אלקים בקדושה ועל ידי זה תהרסם ותשברם ותעקרם אותם חלילה לך לחשוב כך וזה לא תעשה כמעשיהם אפי' לעבוד השי"ת בחשבך כי הרס תהרסם עי"ז חלילה לחשוב כן (מש"מ):

ועבדתם את ה' אלקיכם, ולא לחמה ולבנה ושרים שלהם המנהיגים העה"ז וברך את לחמך שגדל ע"י השמש (כדכתיב וממגד תבואות שמש) ואת מימך שע"י הלבנה (כידוע כי הלבנה כח מים ויעוין בצדה לדרך בענין זה) וכן רומז רמב"ם עיי"ש והסירותי מחלה מקרביך דאלו המתברכין ע"י חמה ולבנה בטבע העולם מ"מ אי אפשר שינצלו מפגעי טבעי העולם הגורמים מחלאות בכל דור ודור משא"כ אם יתברכו לחמך ומימך ע"י ועבדתם את ה' אלקיך אז והסירותי מחלה מקרביך וזה על דרך שמפרש בעל עקידה השמי' מספרים כבוד אל והוא כחתן יוצא מחופתו, וכל זאת אין נסתר מחמתו ומצערין ברתיחת חמה אבל תורת ה' תמימה משיבת נפש לא תוסיף עצב עמה, ומסיים את מספר ימיך אמלא כיון שאיננו תחת השמש איננו תחת הזמן וע"ד מקום ארון אינו מן המדה כי איננו נתפס לא במקום ולא בזמן:

ועבדתם את ה' אלקיכם, היינו ברכה ראשונה שהכל נהי' "בדברו" ולא אמר שהכל נהי' במאמרו שהרי בעשרה מאמרות ברא העולם, אבל הענין כך, העולם נברא בעשרה מאמרות אמירה לשון רכה היא כי השי"ת ראה שאין העולם מתקיים במד"הד לכן שיתף רחמים לדין היינו מאמרות אמירה רכה, ובאמירה ראשונה ראה שעדיין אינו מתקיים הוסיף עוד רחמים אמירה שניה עד עשרה מיני רחמים, ואחר כל המיתוק הזה עדיין רשעים מאבדין העולם שנברא בעשרה "מאמרות" עד שבאים הצדיקים שיכולים לעמוד אפילו במה"ד, בתורה שהיא עשרת "הדברות" דיבור קשה ולא מאמרות והם מקיימים העולם שנברא בעשרה מאמרות, שהרשעים מאבדין והם מקיימים אותו, והיינו שהכל נהי' "בדברו" דייקא ולא במאמרו:

לא תהי' משכלה ועקרה, דרשו חכז"ל בתלמידים כי כתיב כמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך, היינו ת"ח עם התורה מאורסתו (כדרשו חכז"ל פסחים דף מ"ב תורה ציוה לנו משה מורשה, אל תקרא מורשה אלא מאורסה) חתן על כלה גימטרי' תרי"ג ואמר הסירותי מחלה מקרביך ואחכז"ל (בבא מציעא דף ק"ב ע"ב) פ"ג חלאים גמטריא "מחלה" תלוים במרה אם תסיר מספר "מחלה" ממספר "ישראל" ישאר "חתן" היינו תלמיד חכם ואז לא תהי' משכלה ועקרה בתלמידים, אמרו חכז"ל (ברכות דף ה' ע"א) אם רואה אדם יסורין באים עליו יפשפש במעשיו פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה, יראה עפ"י מה דאמרינן פ"ק דמ"ק (דף ז' ע"א) מצוה שאפשר לקיימה ע"י אחרים תלמיד תורה עדיף ושא"א לקיימה ע"י אחרים מעשה עדיף, והנה שגיאות מי יבין לפעמים תולה בדעתו לא אתבטל מלימודי כי היא אפשר לקיים ע"י אחרים ולבסוף אין המצוה נעשית כראוי ע"י אותן אחרים ולפעמים מבטל תורתו מפני מצוה אשר חשב שא"א לקיימה ע"י אחרים ובאמת טעה והיינו יפשפש במעשיו שלא עשה המעשה פשפש ולא מצא יתלה בהיפך שביטל תורה מפני מעשה:

את מספר ימיך אמלא איתא במס' מגילה דף כ"ח ע"א שאל ר"ע את ר' נחוני' הגדול במה הארכת ימים אתו גווזי קמחו לי' סליק ויתיב אריש דיקלא אמר לי' רבי אם נאמר כבש למה נאמר אחד א"ל צורבא מרבנן הוא שבקוהו תא אימא לך א"ל אחד המיוחד בעדרו, להמשיך הענין נ"ל, דבסוף פ' החולץ פליגי ר"ע ורבנן ר"ע ס"ל את מספר ימיך אמלא זכה משלימים לו, לא זכה פוחתין לו ורבנן ס"ל לא זכה משלימים זכה מוסיפין, וא"כ לרבנן שייך שפיר לשאול במה הארכת ימים כיון שמוסיפין ע"י זכות, אבל לר"ע דאין מוסיפין לשום אדם לא שייך שאלה במה הארכת ימים וכי הי' ראוי לקצרו משנותיו הקצובים ח"ו, וצ"ל דבאותו זמן ששאל ר"ע את ר' נחוני' הי' סבר כרבנן ושוב חזר בו שבאותו זמן עדיין הי' תלמיד קטן, ולכאור' יש להוכיח למ"ד לא זכה פוחתין זכה משלימים, שהרי מצינו שהקב"ה דלג על הקץ וקצר ימי חיי' המצריים ובכוריהם קודם הקצוב להם ש"מ לא זכה פוחתין וזכה משלימים ולא מוסיפים דהא בהא תליא, אמנם אידך מ"ד ס"ל דלא דלג על הקץ כלל וד' מאות שנה נחשבו מלידת יצחק, (כדאיתא במסכת שבת דף י' ע"ב בתוספות שם) ויש להוכיח שהקב"ה דלג על הקץ שכן כתבו הטעם שזמן פסח בין הערביים דוקא בזמן שאין בו שום שחיטת קרבן להודיע שנגאלו חוץ לזמן הראוי לגאולה, וצ"ל דאידך מ"ד ס"ל דאין זמנו של פסח אחר חצות דוקא אלא ס"ל כבן בתירא זבחים י"א ע"ב דמצפרא זמני' ומפרש בין הערביים בין ערב דאתמול לערב דהאידנא, ושם מקשה הש"ס תמיד נמי נימא הכבש השני תעשה בין הערביים וכשר מצפרא ומשני כבש אחד בבקר ולא שני בבקר, והא"ש דר"ע הוה ס"ל דהקב"ה מוסיף לצדיקים ומשלי' לרשעים לכן שאל במה הארכת ימים וס"ל דלא דלג הקב"ה על קץ מצרים ואין זמן הפסח אחר חצות דווקא אלא מצפרא ואיצטרך כבש אחד בבקר למעט אחד בבקר ולא שני בבקר, משא"כ לר' נחוני' דכעס עליו ס"ל דהקב"ה משלים לצדיקים ופוחת לרשעים ודלג על הקץ וזמן הפסח אחר חצות דוקא א"כ קשה למה נאמר אחד, ודו"ק:

את מספר ימיך אמלא, כתיב יחיינו מיומים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו כי כבר כתבתי במק"א כי יעקב הוא שם יב"ק עם ע' בני יעקב משולבים, והיינו ברוך ה' יום יום כי ב' פעמים יום עולה יב"ק ואמנם לע"ל כתיב ואולך אתכם קוממיות פירש"י קומה של אדה"ר מאה אמה, אין הכוונה באורך מאה אמה אלא מאה מיני' יסודות חיים היינו ההוצאה מחמשים שערי טומאה העה"ז והכנסה לשערי חמשים בינה שהוא מאה מיני חיים ע"כ ג"פ יום בגימטריא ק' חיים, והיינו יחיינו מיומים ב"פ יום שהוא יב"ק שהוא חיים של ישראל הפשוטי' א"כ ביום השלישי יקימנו דייקי קוממיות ק' חיים ונחי' לפניו ממש בשער ני"ן ע"כ קאמר הכא את מספר ימיך דייקי אמלא יקימנו ונחיה לפניו:

*את מספר ימיך אמלא, יש לפרש עפ"י מה שכתב הרמב"ם באגרת לבנו אשרי אדם שכלה ימיו במהרה וכבר כתבתי שאם יש לו בנים או תלמידים שלומד עמהם תורה ומדריכם לעבודת השי"ת אז אם גם השלים עצמו בכל מכל כל מ"מ צריך שיחי' הרבה שנים לגדל בניו ותלמידיו לת"ת וללמדם דרך ה' אחריו אמנם אם כבר יש לו תלמיד כמותו אשר יוכל ללמד רבים דעת את ה' ומה גה בניו שהמה גם תלמידיו וכבר הגיעו לתכלית השלימות שוב הרי הוא בכלל אשרי מי שכלה ימיו במהרה אבל באמת זה אינו דכל העובד ה' שלא על מנת לקבל פרס רק מצד אהבת ה' אין קץ לחייו וכל שמוסיף חיים מוסיף עבודת השי"ת, והנה חכז"ל דרשו בפסוק לא יהי' עקר דקאי גם על תלמידים שלא יהי' עקרה בתלמידים וכן יש לפרש לא תהי' משכלה דקאי על תלמידים שלא הגיעו להוראה ומורה דעליו דרשו חכז"ל כי רבים חללים הפילה וזה לא תהי' משכלה ואם כן כיון שלא יהי' לו עקר ומשכל בתלמידים אלא יהיו לו תלמידים ראוים להורות לעם ה' דרכי ה' אשר ראוים למלאות מקומו בכל זאת את מספר ימיך אמלא, וק"ל:

[] פן יחטיאו אותך לי כי תעבוד את אלהיהם כי יהי' לך למוקש, י"ל דהנה ממנ"פ לא טוב, אם יחיו בנ"י את שבעה עמים יש לחוש אולי יחטיאו את בני ישראל לעבוד ע"ז ואם גם יתגיירו ויהי' גירי צדק מ"מ קשים גרים לישראל כספחת ויהי' להם למוקש:

כי תעבד את אלהיהם כי יהי' לך למוקש ואל משה אמר עלה אל ה', יעוין ברש"י שפרשה זו קודם מתן תורה נאמרה, וי"ל דלכך נשנית כאן לדרוש סמוכין דהקרא משמיענו כי יהי' לך למוקש מה שאל משה אמר עלה אל ה' ובושש לבוא וע"ז אמרו לא ידענו מה הי' לו הי' להם למוקש ועבדו את העגל ונקנס עליהם מיתה (כדאי' בע"ז דף ה' ע"א שהיו חירות ממלאך המות אבל חבלתם מעשיכם בעגל אכן כאדם תמותון) ועוד מעשה העגל גרם שלא נכנס משה לא"י ועי"ז עבדו ע"ז אח"כ בא"י (כדאחז"ל על פסוק הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ) וזה כי תעבד את אלהיהם, כי יהי' לך למוקש ע"י שאל משה אמר עלה וכו' והם לא יגשו וק"ל (מש"מ):

וישלח את נערי בנ"י, המה זקנים בבכורים (כדאיתא ברש"י נערי בכורות) אך באותו יום היו כקטן שנולד (כי גר שנתגייר כקטן שנולד ואותו יום נכנסו ישראל בברית ונתגיירו כידוע מגמרא כריתות הובא ברש"י) וגם נעשו חרות ממלאך המות א"כ אין כאן זקנה כי נולדו היום ויחיו לעולם (כדאיתא מס' ע"ז דף ה' ע"ב שדרשו כך בפסוק אני אמרתי אלקים אתם חבלתם מעשיכם כאדם תמותון) ע"כ קרו להו נערי בנ"י (ומיושב בזה דקדוק שדקדקו חכז"ל וכתבו לתלמי המלך תחת נערי בנ"י וישלח את זאטוטי וברש"י שם וז"ל נערי לשון קטנות ויאמר גרועים שבנם שלחתם לקבל פני שכינה, ותלמי לא יבין מדרש חכמים):

כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, (גמר' שבת פ' ר"ע דף פ"ח ע"א אמר הקב"ה מי גילה רז זה לבני שמלאכי השרת משתמשין בו (שנאמר ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו) ואז באו כל מלאכי השרת וקשרו לכל אחד ב' כתרים א' נגד נעשה וא' נגד נשמע (כדאית' שם בגמר') ונעשו חירות ממלאך המות (כדאיתא במד"ר חרות על הלוחות א"ת חרות אלא חירות ממלאך המות) הנה כבר לפני בנין שנים עשר מצבה כבר אמרו כל אשר דבר ה' נעשה ואע"פ שלא אמרו אח"כ ונשמע (ככתוב לפני זה פסוק ג' ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה) מ"מ כיון שלא אמרו ושמענו ועשינו (ככתוב בפ' ואתחנן) ש"מ שרוצים לעשות כל אשר ידבר ה' בלי שמיעה תחלה, כי האמינו בה' שכל דבריו אמת וצדק. אך אז הי' כוונתם להגיע באחרית טוב לעה"ב אשר יפה מכל חיי עה"ז, ואז א"א לעשותם חירות ממלאך המות, כי אם יחיו לעולם, מתי יקבלו שכרם הצפון, אך אחר בנין המצבות והקריבו קרבן עלו למדריגה למעלה לומר יפה שעה אחת בתשובה ומע"ט בעה"ז מכל חיי העה"ב והיינו נעשה כדי לשמוע וזה יהי' כל תכליתנו וא"כ זו היא שכרם לעשותם חירות ממלאך המות ויחיו חיי עד וכל שעה ושעה בתשובה ומע"ט בעה"ז יפה מכל חיי העוה"ב, ומשו"ה כשחטאו אח"כ וירדו ממדריגת מלאכי השרת אשר עושים דברו לשמוע קול דברו הי' מההכרח להחזר מלאך המות למקומו כדי שיקבלו שכר מצותם לעוה"ב והיינו אני אמרתי אלקי' אתם אשר עושין דברו לשמוע קול דברו ולא היו צריכין לעה"ב אכן חבלתם מעשיכם וגו':

כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, איתא במס' שבת דף פ"ח ע"א רבא הוה יתיב וקא מעיי' בשמעתתא וגו' יש לפרש כך דאמרו חכז"ל (שבת שם) כשהקדימו ישראל נעשה לנשמע אמר הקב"ה מי גילה רז זה לבני שמלאכי השרת משתמשין בו שנאמר עושים דברו לשמוע בקול דברו, ולפענ"ד הכוונה בהפך מהפשט המובן כי המלאכים באשר שהם עבדי ה' ולא בניו לכן צריכי' לעשות דברו שעי"ז יוכנו לשמוע קול דברו ולכן משנים שמותם ע"י השתנות שליחותם פי' שזוכין למדריגת מה ע"י מעשיהם משא"כ בני ה' שהם עמו ישראל אינם צריכין הכנה כלל כמו שהי' במצרים בחומר ולבנים וזכו לראות ולהשיג מה שלא השיגו כמה נביאים, וע"ז אמר מי גילה רז זה "לבני" שמלאכי "השרת" דייקא המשרתים אותי הם צריכין להשתמש בזה ולא בני דייקא אמנם כן כוונת השתמשות ישראל בזה הי' כמו שפרש"י בחומש שמרוב אמונתם בה' ובטחונם בו הראו רצונם הטוב שיעשו אעפ"י שלא שמעו מהו אם יכולין לעמוד במצות התורה או לא והנה גוי אינו רשאי לחבול בעצמו משא"כ ישראל והטעם כי ב"נ בחינת עבדים ועבד אינו רשאי להפסיד אדונו ואפי' להרעיב עצמו אינו רשאי משא"כ ישראל לכן כתיב בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת פי' אעפ"י שאתם בנים ורשאים לחבול בעצמיכם מ"מ למת לא תתגודדו:

והא"ש דהמין שאל לרבא ממ"נ אתון עמא פזיזא שהרי קדמתם פומייכו לאודנייכו וע"כ משום שאתם בבחינת עבדים כמו מלאכי השרת א"כ איך אתה חובל בעצמך להוציא דם מאצבעך, והשיב לו רבא שטעה שלעולם בנים אנחנו לה' אלוקינו ורשאי לחבול בעצמו והא דהקדמנו נעשה לנשמע משום דסגינא בהימנותי' כפרש"י בחומ"ש כנ"ל, וק"ל ועיין מ"ש בזה בקונטרס לוית חן השייך לחג השבועות ע"ש:

והנה אהרן וחור עמכם, מי בעל דברים יגש אליהם, רומז לעושי עגל בעלי דברים נגשו לאהרן וחור, וחור מת ואהרן עשה להם עגל, ע"כ נרמז כל הגליות בר"ת מ'י ב'על ד'ברי' י'גש א'ליהם, מ'צרי, ב'בל ד'ריוש (שהוא מדי,) כי הוא הי' מלך מדי ונקראו על שמו י'ון, א'דום, אע"ג דגלות מצרים כבר עבר מ"מ ריקד ביניהם עדיין אנשי מצרים ערב רב ומעשי מצרים שהורגלו בה (כדאיתא ברבה שמות פ' מ"ג אשר הוצאת מא"מ מה ראה להזכיר כאן י"מ א' משה רבון העולמים לא ממצרים הוצאתם ממקום עע"ז ועכשיו וכו'):

[] ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכו', יש לפרש שהפ' מרמז בזה שהרמב"ם כתב שהספיר מקבל כל המראות ועיי"ש במורה, והנה גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת שאין מלאך א' עושה שתי שליחות להפוך מידתו, שאם הוא שליח דין אינו נעשה שליח לפעולת רחמים, משא"כ הקב"ה עושה פעולות הפכיות דין ורחמים וגם הצדיקים פועלים עניינים הפכיים, והיינו דמיון ספיר שמקבל כל המראות, ותחת רגליו קאי על ישראל שהם תחת כסא כבוד המה כלבנת הספיר כאשר בארנו, וי"ל דלכן כתי' "לבנת" הספיר שהוא מעשה ידי אדם ולא כתיב, אבן, הספיר לרמז שמעשה הצדיקים גורם ובזה י"ל כוונת ישראל שאמרו אל משה לא נראה אליך ה', וכתב הרמב"ן כי כוונתם הי' בזה אע"ג שהאמינו בנבואה אבל חששו שאליו לא נגלה ה' ע"ש, וזה לא נראה "אליך"ה', שחשבו כי לכן משה אינו ראוי לשליחות זה כי היו יודעין שבחינת משה ממידת הדין כי הרג את המצרי וגער באנשים ניצים באמרו לרשע למה תכה רעך, לכן חשבו שלפי מדריגתו אינו ראוי לשליחת רחמים, משא"כ אהרן שמדתו חסד כדכתיב תמיך ואוריך לאיש חסידך ואוהב שלום ורודף שלום, אבל עתה נתברר להם שהצדיק ינול לפעול שני פעולות הפכיות, כמעשה לבנת הספיר:

לשבת פ' שקלים מה שחנני השי"ת שלהי ב"מ קי"ח סוגי' הבטה בהפקר תקע"ב פה ק"ק פ"ב יע"א:

שומרי ספיחי' בשביעית נוטלי' שכרן מתרומת הלשכה עמ"ש ראשונים ז"ל דעובי נזירך כתיב ולא של הקדש דשל הקדש מותר לשמור, וצריך לומר דכשמשמר על מנת להקדישו אז מותר אפי' להדיוט דאל"ה לא הוה ממשקה ישראל וכ"כ מוז"ה מהרשש"ך ז"ל, ומ"מ נ"ל דדין שביעית נוהג בו לאסור שריפה דלאכלה ולא לשריפה, ומה ששורף הקומץ מהעומר כבר הקשה מהש"ס כן ר"פ כל הקרבנות באות מצה, ועיין מנחות ה' ע"ב ובתוס' שם ד"ה שכן וכו' ויש לדבר הרבה מזה ודעתי לבאר במקום אחר אם יעזרני השי"ת:

מאי לאו בהא קאמיפלגי ת"ק סבר הבטה בהפקר קני ור"י סבר לא קני, צל"ע נהי נמי דהבטה לא קני לרבי יוסי מי גרע מעני המנקף בראש הזית במתני' דגטין וכו' ע"ב דלר' יוסי גזל גמור והוא משום שעשו שאינו זוכה כזוכה, וע"כ המנקף לא טרח כולי האי כמו השומר בהבטה דאל"ה תיקשי ללישנא קמא דרבא דכ"ע הבטה קונה ומ"ט לא קני עני המנקף מדין תורה מטעם הבטה, וקו' זו מצאתי בשיטה מקובצת בשם גיליון לעיל דף יו"ד בסוגי' דארבע אמות קונו' ע"ש ותי' שם משום דהמנקף לא טרח כולי האי כמו שומר, וא"כ תיקשי' לרבה דמוקי פלוגתי' בהבטה, נהי דלר' יוסי הבטה לא קני מן התורה, מ"מ ליקני מדבריהם מגו דעני המנקף, וי"ל אה"נ דזכה מדרבנן מפני שעשו שאינו זוכה כזוכה, ומ"מ לא חייש ר' יוסי שיקנה לעצמו ולא ימסרנה לציבור יפה יפה, דכיון דמדינא לא זכה אלא הם אמרו שיזכה והם אמרו שיזכה לציבור מעיקרא שעשו הציבור שאינו זוכה כזוכה, משא"כ לרבנן דהבטה קונה מן התורה שוב לא יקנה הציבור כ"א ממנו ע"י מסירתו וחיישי' שמא לא ימסרנו יפה יפה:

ובזה מיושב מה שיש לעיין קצת דלכאורה לא סגי בשמירה לחוד דהא עכ"פ בעי' קוצרי' ומביאי' והשתא אפי' אי הבטה לא קני מ"מ הקוצר והמבי' יקנה ועוד דע"כ יתכוון א' מהם לקנות דאל"ה הרי ישאר לעולם הפקר ובמה יזכה בו, הציבור, ואפי' אם יביאוהו להר הבית המשותף לכל ישראל ונימא חצירם קונה להם לכל ישראל ז"א דאין חצר להקדש, כמ"ש מג"א סי' קנ"ד סקכ"ח בשם אגודה, וע"כ א"א בלא"ה רק שיקנה א' בהגבהתו ויזכה לכל ישראל, וכיון דחיישי' שיקנהו לעצמו ולא ימסרנו לציבור יפה כדעת משנה למלך, ע"כ לא סגי אם לא נשלם לו שכר מתרומת הלשכה, נמצא לפי ההנחה הלז, לרבנן דהבטה קונה וצריך לשלם שנר לשומר שיקנה להציבור לא צריכי תו לשלם שכר לקוצרי' ומביאי' שכבר יקנה לציבור ע"י השומר, ולרבי יוסי דהבטה לא קנה ועדיין בהפקירו עומד מה שמרויחי' ששומר בחנם מפסידי' לעומת זה לשלם שכר לקוצרים, וזה אינו במשמע פלוגתתם, ועי' בלשון הרע"ב ותיו"ט פ"ב דשקלים אמתני' שומרי ספיחי' וקל, אך לפי הנ"ל ניחא דלרבי יוסי נמי נקנה להשומר מטעם שעשו שאינו זוכה כזוכה לציבור ועדיף מלת"ק דלת"ק זוכה בו מן התורה לעצמו ואי ישמור בחנם איכא למיחש שמא לא ימסרם יפה, ולר' יוסי אינו קונה לעצמו כלל כי כך תיקנו חכמים שהציבור יקנו ע"י שמירתו שעשו שאינו זוכה כזוכה, ושוב יכול לקצור בחנם:

ובזה מיושב ק' מהר"י כולי דהנה משנה למלך מ"ט לא אמר דכ"ע חיישי' לבעלי זרוע ופליגי אי מוסר לציבור יפה הני ד' זוזי עוד יל"ד מ"ט דר' יוסי דלא חייש לבעלי זרוע, ותו מ"ט קרי להו בעלי זרוע והלא כתורה יעשו שהשביעי' הפקר הוא לכל, ולפי האמור ניחא הכל בעז"ה דהרי מבואר שם דלרבנן דר' יוסי נמי נהי דהמנקף בראש הזית ליכא משום גזל גמור מדבריהם דלית להו עשו שאינו זוכה כזוכה, מ"מ אסור משום דרכי השלום ע"ש, והשתא לפי מה שהנחנו שזה השומר עדיף מהמנקף א"כ תו ליכא למיחש שיכנסו לוקטין לשדה ללקוט מהפקר דהרי אסור משום דרכי השלם, ורק אי חיישי' לבעלי זרועו' דייקא חיישי לדרכי שלם, ואמנם ר' יוסי לטעמי' דס"ל דגזל גמור הוא, א"כ גם בעלי זרועו' לא יכנסו לשם דגם, דבעלי זרועו' הוו ולדרכי שלם לא חיישי מ"מ גזלנים לא הוו ולגזלנים לא חיישי' רק לבעלי זרועו' ולטעמי' דר' יוסי דהוה גזל גמור ליכא למיחש לבעלי זרועו', והאש"נ דלא הו"מ למימר לכ"ע חיישי' לבעלי זרוע ופליגי במסירה לציבור ז"א דלטעמי' דר' יוסי שעשו שאינו זוכה כזוכה א"צ למיחש לבעלי זרוע וכמבואר וק"ל ועוד יבואר לקמן אי"ה:

והכא חיישי' שמא לא ימסרם יפה יפה קאמיפלגי, צ"ע א"כ מ"ט פליגי בשומר דאיכא למיטעי טעמא דר' יוסי משום דהבטה לא קני, אבל מודה הוא דצריכי' לשלם לקוצרי' ומביאי' דקני בהגבהה לימא סתם פועלי עומר בשביעי' מתנדבי' ופועלי' בחנם, ואז נבין הטעם משום דמסרי יפה יפה, והאמנם לשיטת הראב"ד שבשיטה מקובצת די"ל דוקא שומר חנם בהבטה בעלמא לא מצי מקני לציבור, אבל שומר חנם העושה במלאכה יכול להקנות לציבור בשעת מלאכתו כמש"ש ע"ש א"כ לק"מ, וכן נמי להרשב"א שם, דוקא בהבטה לא מצי למיקני לציבור שום קנין אבל המגבי' מציאה ע"י מעשה קנה הציבור נמי לק"מ אבל המשנה לית לי' סברות הנ"ל כמבואר אלא ס"ל לעולם חיישי' שלא ירצה להקנות לציבור כ"א לעצמו א"כ קשה, בודאי למאי שכ' הוא ז"ל לחלק בהבטה שמביט זמן רב חיישי' טפי שמא רגע אחת נתכוון לקנות לעצמו נמי י"ל אבל הם סברות רחוקות ודחוקי' כידוע לכל מבין, והנלע"ד עפ"י מ"ש עוד די"ל ללישנא בתרא לכ"ע לא ימסרם יפה היינו טעמא משום דאינו מוסר בידי' ד' זוזי ע"ש ודבריו צריכי' תבלין מ"ש הכי ומ"ש הכי, גם ליישב סברות תוס' ר"ה ז' ע"א שהעלו לחלק דוקא בשומר פליגו ולא במילי אחריני ואין מובן לסברתם, ולע"ד פשוטו לפמ"ש וי"ל מ"ט דרבנן דניחוש שמא לא ימסרם יפה הא דברי' שבלב אינם דברי' והשתא י"ל דודאי בעושה מעשה ומוסר ממש לציבור כי ההיא דר"ה ד' ע"א כ"ע לא פליגי דלא אתי דברים שבלב לבטל מעשה המסירה עם דבורו שאמר שמוסרו לציבור, וכן בהני ד' זוזי שלא באו לידו מעולם רק מונע מלקבלם כיון דאינו עושה מעשה רב למוסרם מיד ליד כ"ע לא פליגי דחיישי' לדברי' שבלבו ושמא לא ימסרם יפה כי פליגו בשומר שקונה בהבטה ויוצא אח"כ מן השדה לשלוחי ב"ד לקצור ולהביאם לציבור מר מדמי' למעשה ממש ולא חיישי' שמא לא ימסרם יפה דדברי' שבלב לא הוה דברים, ומר מדמי' לי' למחילה דהני ד' זוזי וחיישינן שמא לא ימסרם יפה, וע"כ כ' תוס' בר"ה דלא פליגי אלא בשומר ולא במוסר ממש, והשתא מיושב ק' הנ"ל מ"ט לא פליגי סתם בפועלי עומר בשביעי' די"ל דבהני פועלי' שעושי' מעשה קצירה ומוסרי' לציבור כ"ע לא פליגי דמוסרם יפה יפה:

ובזה יתיישב לי מ"ט לא תי' תוס' ביומא ל"ה ע"א ג"כ שומר שאני משא"כ התם שמוסר הכתונת די"ל התם ס"ל להתוס' כדעת המאירי דס"ל לחלק בין עבודת יחיד לעבודת ציבור צריך למסור הכתונת תחלה לשם הציבור, ואח"כ בא הכהן ולובשו, אבל לעבודת יחיד לא עביד מידי רק לנפשו מיד ואומר שדעתו שיהי' של הציבור, והא"ש לפמ"ש דטעם החלוק שבין שומר למילתא אחריתי, הוא משום דשומר לא עביד מעשה ודברים שבלב כי האי גוני הווי' דברי' א"כ ה"ה ומכ"ש בכתונת הלז שלבשו ולא מוסרו לציבור מקודם ויפה הקשו תוס', מיהו אהנו דבן בוכרי' הו"מ לשנוי' שומר שאני ויבואר אי"ה:

ובמה שאמרתי דדעת התוס' כהמאירי נ"ל ליישב תי' תוס' שם שהמה תמוהי' בתי' א' תי' דסתם כהנים גדולים המה ת"ח, וכבר צווח בזה בשער המלך שהרי בבית שני הי' מתמני' עבור ממונם ולא הי' ת"ח ובתחלת הרעיון הייתי רוצה לומר דעיקור קו' תוס' לא ק' כל כך דאיכא למימר ברייתא דכתונת כהונה ר' יוסי היא ולא רבנן, ועיקר קושייתם ממעשה רב דר' ישמעאל בן פאבי', ורא"ב חרסום וע"י תי' תוס' שהמה הי' ת"ח וגדולי' בתורה, וחזרתי כי בודאי אין לחלק בין גברא לגברא ונתת דבריך לשיעורי' הגע עצמך אם השומר יהי' ת"ח יתנדב לשמור בחנם וזה לא שמענו מעולם, ומה שתירצו תוס' בכהנים גדולים היינו משום דזה לא שייך אלא בכהן גדול והוא לעולם אדם מסויי' וגדול בתורה לא חשו משום שמא לא ימסרנה יפה כך צריך לפרש כוונת תוס' וא"כ הדר' ק' לדוכתא הא בבית שני הי' רובם עמי הארץ ונהי דרבי ישמעאל בן פאבי ור"א בן חרסום הי' ת"ח מ"מ לא פלוג בגזירה דלא ימסרנה יפה יפה, תו קשי' במה שתי' עוד כיון שכל כבוד הכהונה הוא שלהם לא חיישי' שלא ימסרנה יפה הוא דבר שאין לו מובן, והנלע"ד דחששא שלא ימסרנה הוא לשני טעמי' או לשם מצוה כי סובר הוא שיתכפרו הציבור בשלו, ועוד טעם אחר כי רודף כבוד הוא ורוצה שיאמרו כלי זו או כתונת הלזו נידר פלוני משלו ונתנו לציבור, והנה זה הטעם האחרון לא שייך כל כך בכתונת דעבודת יחיד לדברי המאירי הנ"ל, דבשלמא אי מוסרו לציבור י"ל כבוד הוא לו שיאמרו שהוא התנדב כתונת לציבור אבל הכא שהוא עשה לו כתונת לעצמו ולעשות לכבודו ותפארתו, ובמה יתפאר שעשה לו בגד חשוב לעצמו, ע"כ ליכא חששא שיעשה כן לכבוד, כי אדרבא הי' לו יותר שאת כבוד והדר אי הי' מוסרו לציבור, אם לא תאמר זה האיש אינו חפץ ביקר ותפארת רק כל מגמתו לשם שמים להיות הקרבן מתקרב משלו, אעפ"י שעי"ז יתמעט כבודו שלא יחייב לציבור מ"מ נוח לו שיקרב משלו, וע"ז יפה כ' תוס' דא"כ הוא ת"ח וגדול משל אחיו בחכמה ויראת שמים, דאל"ה לא הי' מקבל עליו להיות כהן גדול במקום שיש גדול ממנו שהרי איננו רודף אחר הכבוד וכיון שהוא גדול כל כך בודאי ימסרנו לציבור יפה, נמצא לפ"ז גבי כהן גדול ליכא למיחוש שלא ימסור יפה את הכתונת דממ"נ אם הוא מהרודפי אחר הכבוד ובאמת אינו כדאי להיות כהן גדול וממונא יתירא יהיב וקם א"כ הוא רוצה כבודו יותר ממה שיתכפר בשלו, וא"כ ימסרנו לציבור שהוא לו יותר לכבוד ותפארת מאשר לא ימסרנו וילבש בגדי עצמו, ואי ימחלו להתכפר בשלו והמצוה ניחא לי' יותר מן הכבוד א"כ ע"כ הוא גדול מאחיו בחכמה ולא חיישי' שלא ימסר יפה יפה נמצא ב' התירוצם עולים בקנה א' כפתור ופרח:

שמא לא ימסרם יפה בירשלמי דשקלי' אמרי' דפליגי אי קרבן יחיד ישתנה לקרבן ציבור או לא, ונ"ל עפי' קו' משנה למלך הנ"ל שהקשה הא דברים שבלב אינן דברים, ולפע"ד י"ל ולחוש שמא בעודו בידו העלה אל לבו שיוקדש ומיד נעשה הקדש גבוה דהיינו הקדש יחיד וא"כ תו לא מועיל מסירתו יפה כיון שכבר הי' הקדש ושוב אינו משתנה לשל ציבור והיינו דקאמר ירשלמי דרב יוסי ס"ל הקדש יחיד משתנה לשל ציבור ולא אכפת לן אם מקדשו בתחלה לעצמו, ובזה יובן ש"ס דמנחות דפריך לבן בוכרי כל כהן ששוקל אינו חוטא הא מעייל חולין לעזרה ומשני דמוסרם לציבור ויל"ד א' אמאי לא הקשה כן אמתני' דנשי' ועבדי' ששקלו מקבלין מהם וכמ"ש תי"ט תו מאי לשון חולין לעזרה הל"ל אין הקרבנ' בא' מצבור ותו כדמשני דמוסרם לציבור ה"ל לשאול שמא לא ימסרום יפה וכקושי' תוספ' יומא, והא"ש דודאי אמתני' דמקבלין מנשים לק"מ שמא לא ימסרם יפה דדברי' שבלב אינם דברים ואין לומר שהם יקדשו שקליהם לעצמם ואינו משתנה עוד לשל יחיד זה לא שייך בשקלים שעיקר מצוותו כך הוא שכל אחד יקדיש לי' מחצית השקל ואח"כ ישתתפו זע"ז ויהי' של ציבור, אמנם מבן בוכרי מקשה שפיר שהרי הכהן אינו מקדישו, דכל עצמו אינו פטור משקלי' אלא משום דהאיך עומר קרב משלהם דכתיב כל מנחת כהן כליל תהי' וא"כ מזה הטעם בעצמו לא יכול הכהן להקדיש שקלו תחלה וע"כ נותנו כשהוא חולין, ועל זה מקשה הא מעייל חולין לעזרה דהרי לא הקדישה ומשני דמוסרים לציבור והשתא תו לא מצי להקשות שמא לא ימסרנו יפה דהרי דברי' שבלב אינם דברים ולהקדישו אינו יכול וא"ש הכל, והנה מהר"י כולי בהגה' משנה למלך תי' על קו' הנ"ל דדברים שבלב במתנה הוה דברים כמבואר בש"ע ח"מ סי' ר"ז ע"ש והנה הטעם מבואר שם בסמ"ע דמתנה אין אדם נותן ברצונו ומשייר לעצמו כל מה שיכול ע"ש ובזה יובנו דברי תוס' דיומא ל"ה ע"ב הנ"ל דמתרצי אהקו' דבן בוכרי משום שכל הריוח של הכהני' לא חיישי' שמא לא ימסרו יפה יפה והיינו לפי הנ"ל דלדדהו לא הוה כמו מתנה כיון שכל ריווח הקרבנות שלהם לא מיחשב כנותן מתנה וא"כ דברי' שבלב בכיוצא בזה אין דברים:

ואיידי דאיירי אפרש התם ביומא דאמרי אחר שכלתה עבודת ציבור כהן שעשתה לו אמו כתונת לובשו ועובד בה עבודת יחיד ומשמע עבודת ציבור לא והרמב"ם סתם ולא חילוק ונראה דהרמב"ם מפרש בענין אחר ע"ד שאבאר דלכאורה דוחק לחלק בין ציבור ליחיד דלא כמאירי הנ"ל ועוד יל"ד מ"ש אמו דנקט, ומ"ט עשתה לו לעבודת יחיד ומה לשון אחר שכלתה עבודת ציבור והנ"ל בהקדים איזה הקדמות, מ"ש רמב"ן ר"פ אחרי בשם מדרש רז"ל בשעה שהכהן נכנס לפני ולפנים כמה זכיות נכנסות עמו להגן עליו מההיזק ע"ש וא"כ מבואר שבעבודת ציבור זכות כל ישראל עומדות לו, משא"כ אחר שכלתה עבודת ציבור ואין להם צורך שוב לו ורק עליו מוטל להוציא הכף והמחתה, אותה הכניסה מסוכנת לו ביותר, הקדמה ב' משאחז"ל פ' הגולין דאמותיהן של כהנים הי' מספיקו' מים ומזון להגולי' לערי מקלט שלא יתפללו על מיתת הכהן הגדול ומסיק שם משום דהכה"ג הי' לו להתפלל שלא יארע כן בימיו והוא קצת גרמא בניזוק הרציחה, ואמרו שהאם נכנסה בעובי הקורה יותר בזה משום שע"י זכות האם יזכה הבן לשמש בכהונה גדולה כמבואר בקמחי' אמו של ר"י בן קימחית, נמצא מבואר מהנ"ל שאחר שכלתה עבודת ציבור ואין לו שוב זכות הציבור דאגה אמו של כה"ג שמא עכשיו בכניסתו לפני ולפנים לעבודת יחיד להוצאת כף ומחתה יהי' פנקסו מתבקרת ויסתכן וביותר בענין הרחצנים כנ"ל הקדמה ג' אחז"ל במס' עירוכ' כשם שהקרבנות מכפרת כך בגדי כהונה מכפרי' והכתונת מכפרת על עון רציחה שנא' ויטבלו הכתונת בדם, ולפ"ז א"ש שעשתה לו אמו כתונת דוקא לכפר על הרציחה ודוקא בשעת עבודת יחיד וקמ"ל דלא נימא דהכא בודאי לא תמסרנה יפה יפה דכל מגמתה שיתכפר הוא בהכתונת קמ"ל דאפ"ה לא חיישי' ומכ"ש לעבודת ציבור ממש והא"ש דהרמב"ם מייתי סתמא ואין חילוק בין עבודה לעבודה:

דתקינו לי' רבנן למיתב לי' ד' זוזי וכו' עתוי"ט פ"ד דשקלים שכ' דוקא בעומר שהוא פ"א בשנה חיישי' שמא לא ימסור יפה משא"כ בנשים ועבדים וקטנים שמקבלי' מהם שקלים שהם לקרבנות של כל השנה לא חיישי' ובהא ניחא לי' נמי הך ד' זוזי ע"ש ותמהו עליו הא הנך ד' זוזי נמי הם לתמידי' ומוספי' של כל השנה, וכפרש"י, והנה לכאורה בפשטות י"ל דס"ל להתי"ט דמלשון לדבריך אינן באי' משל ציבור משמע דאעומר ושתי לחם דאיירי בי' קאי ולא אתמידי' ומוספי' רפירש"י ז"ל דמאן דכר שמי' דתמידין ומוספי' הכא, והנה י"ל למ"ד יש ברירה ואמרינן ביומא דף נ"ה ע"ב נשקיל ד' זוזי ונישדי בנהרא ונימא וכו' ע"ש וא"נ ה"נ ד' זוזי הראשוני' היינו השייכים לו לשכירות שמירתו ועפ"י דברת המ"ר בתוס' תמורה ל' ע"א ד"ה ואידך ע"ש, וכבר כ' לעיל דנהי דהשומר מתנדב ושומר חנם מפני דהבטה לא קני מ"מ הקוצרים והמביאי' יזכו בהעומר ולא ימסרו לציבור יפה ועל כרחך לשלם להם שכר טרחתם מתרומת הלשכה והוא הוצאה הראשונה מהתרומה אחר השמירה מיד, וא"כ שכרם שהם נוטלי' הם אותן ד' זוזי שהי' שייכי' להשומר וסובר השומר שעי"ז יזכה הוא שיהי' העומר קרב משלו וע"כ אינו מוסר יפה הני ד' זוזי כדי שיהי' העומר שלו והוא רק פ"א בשנה וצדקו דברי תי"ט וגם דברי הש"ס אף הם אינם באי' משל ציבור ואעומר ושתי לחם קאי:

ורש"י שלא פי' כן נ"ל מתרי טעמי חדא דקיי"ל אין ברירה ובשגם ר' יוחנן ורבא דמיירי הכא ס"ל אין ברירה וגם ר' יוסי ס"ל אין ברירה כמבואר במקומו, ועוד א"נ ס"ל יש ברירה הא מבואר בירשלמי דשקלי' כשהקשה מכתונת כהונה ומקרבן עצים ולא חיישי' לשמא לא ימסרם, ותי' דבמכשירי קרבן לא חיישי' לשמא לא ימסרם יפה וא"כ אכתי יתנדב לשמור חנם והני ד' זוזי נפריש מיד וניקח מהם מכשירי קרבן אע"כ ליתא להנ"ל:

ומ"מ להצדיק הצדיק דמעיקרא, דתרווייהו איתנהו, דחיישי' שמא השומר יטעה בדמיונו לומר יש ברירה ויסבור שארבעה זוזי הראשונים שמוציאים לשכר הקוצרים המה שלו והוא קונה בו העומר שהוא פ"א בשנה וע"כ לא ימסרנו יפה, ובודאי אלו הי' האמת כדברינו שיש ברירה לא הוה אכפת לן שהיינו מפרישי' ד' זוזי וקונים בהם מכשירי קרבן, אך האמת אין ברירה נמצא שהוא מעורב בתמידים ומוספים של כל השנה, נמצא דברי רש"י ותי"ט עולי' בקנה א':

ומזה מוכח דלהך לישני בתרא לית להו לחלק בין אם מוסר מיד ליד או אם רק מוחל ד' זוזי לעולם חיישי' שמא לא ימסרם יפה ודלא כמשנה למלך שמחלק בהכי, דאלת"ה ליתא להנ"ל והדר' ק' לדוכתה הא תמידי' ומוספים המה בכל השנה כולה, ואין לומר שהוא יסבור שתשלומי הקוצרים יהי' מהני ד' זוזי ז"א דגם הקוצרי' יתנדבו לקצור בחנם ואי תימא א"כ יהי' העומר קנוי להם ולא ימסרו לציבור יפה זה אינו דהא במעשה בפועל לא חיישי' להכי אע"כ אפילו במעשה בפועל נמי חיישי' להכי, ולפ"ז הני תרי לשני פליגי כסברת משנה למלך הנ"ל דלל"ק דרבא הוכחנו לעיל לחלק בכך ולמימר דוקא בשומר פליגי אבל במסירה בפועל כ"ע לא פליגי וכתי' תוס' ר"ה ז' ע"א ולהך לישני בתרא לא ס"ל לחלק בהכי והשתא מוכח מסתמא דתלמודא דפ"ק דר"ה דהלכה כלישנא קמא דהבטה בהפקר קונה וכן פסקו תוס' בביצה כ"ה ע"א ד"ה המקושרי' וכו':

ובזה ניחא ליה מה שמקשי' תוס' ביומא ל"ה ע"ב אכתונת כהונה שמא לא ימסרם ומקשי' עליהם וכי נעלם מהם דברי הירושלמי דמתרץ מכשירי קרבן שאני, ועוד מה יתרץ תוס' אקרבן עצים והנלע"ד דס"ל להתוס' שאין לנו להמציא ולחדש החלוק בין מכשירי קרבן לקרבן אלא מפני ההכרח מקרבן עצים, ותינח ללישנא בתרא דרבא דהוכחנו דלית ליה חילוק בין מוסר בידים למחילת ד' זוזי לעולם חיישי' לדלמא לא ימסרנו יפה א"כ קשה מקרבן וע"כ לחלק בין מכשירי קרבן לקרבן, א"כ תוס' דיומא התם הקשו ללישנא קמא דרבא דס"ל דבמסירה בידים ליכא למיחש לשמא לא ימסרם וא"כ לק"מ מקרבן עצים דהתם מסירה בידי' הוה ואין לנו להמציא חילוק בין מכשירי קרבן לקרבן א"כ קשה אכתונת כהונה דס"ל כהמאירי הנ"ל דבכתונות לא הוה מסירה לציבור בידים אלא לובשה ועובד בה כמ"ש לעיל, ואמנם מה שהקשו תוס' עוד שם לבן בוכרי זה הקשו ללישנא בתרא מה יענה לבן בוכרי דללישנא קמא לק"מ די"ל מסירה בידים שאני, ולפ"ז מה שתי' שם תוס' הואיל וכל ישראל נותנים שקלים אפשר כוונתם למ"ש תי"ט הנ"ל מה שהוא כל השנה לא חיישינן שמא לא ימסור יפה:

ובהנ"ל י"ל מה שהקשו הראשוני' ז"ל מ"ש הני ד' זוזי מכל הני דחשיב פ' ב' דייני גזירות שנוטלי' שכרם מתרומת הלשכה, אי רצו לעשות בחנם מ"ט לא נחלקו בהו רבנן ור' יוסי ולכאורה לפי הנ"ל י"ל דהני ידעו דעושי' ממונם לצרכי כל השנה ע"כ מוסרי' יפה משא"כ הכא הוא סבור יש ברירה ויבוא שכרו להקוצרי' ויקנה לו עומר שבא פ"א בשנה, אלא לפ"ז עכ"פ קשה אדר' יוסי נהי דלא תקינו ליה רבנן משום בעלי זרוע עכ"פ לא גרע מהני דפ' ב' דייני גזירות הנוטלי' שכרם מתרומת הלשכה ואי לאו משום דאתי' לצרכי תו"מ של כל השנה היינו חוששין וה"נ הא אתי לעומר לשכר הקוצרים וא"כ לא חייש ר"י באמת אמנם לפמ"ש לעיל ר"י לטעמיה דס"ל עשו שאינו זוכה כזוכה ומשו"ה הכי לא חשו לבעלי זרוע נמצא שכבר זכו הצבור על ידי השומר ושוב לא יזכו בו הקוצרים ואינו צורך לשלם שכר לקוצרים וליכא למיחש למידי וא"ש הכל, מה שמקשין אהתוס' דיומא ד"ה בסופו מתרצי' משום שכל הריווח של הקרבנות שלהם, אכתי מה יענו מנשים ועבדים וקטנים י"ל דודאי דבזהו ס"ל להתוס' דיתבטלו ברוב כמ"ש שער המלך אך בכהנים הקרובים אל הגזבר בשעת תרומה והמה חשובי וגדולי' איכא למיחש למסוי' של בית ר"ג:

בשער המלך מקשה הני ד' זוזי כבר נתבטלו זה תליא במ"ש המרדכי ס"פ הזרוע דכל שתחלת ביאתו לעולם ע"י תערובת לא בטיל, עיי' במ"ש מרדכי בשבת בהיפך מזה ומבואר בחידושי לי"ד סי' ק"ב ובא"ח סי' ש"כ ואין כאן מקום להאריך בזה:

בהפטרת שקלים יש לעיין, מה ראה המלך להמציא דבר חדש שהכהנים יקחו להם מאת מכרו והם יחזקו בדק הבית, וגם אח"כ כשהעמיד הארון ויקוב חור בדלתו מה היה צורך לעמוד שומרי הסף והם יקחו הכסף להשליכו לתוך הארון, ומ"ט לא ישליכנו המנדב בעצמו, גם מ"ט התנה שלא יעשו כלים מהכסף בעצמו רק לעושי מלאכה יתנוהו, ואם נמצא שם כלי הראוי מ"ט נעשה ממנו כלי אחר ולא ישמשו בו בעצמו ומדרש חז"ל בכל זה ידוע גם הסיום כסף חטאת וכסף אשם לא יובא בית ה' לכהנים יהי' דרשו חז"ל מותר חטאת ומותר אשם יקח מהן עולו' קייץ מזבח שהעור לכהנים מ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו ג"כ שיותן לכהנים והם יקחו עולות הקייץ ומ"ט נשתנה זה, והנלע"ד כי ראה המלך שמחצית השקל הקצוב הוא מעט מזעיר ואם ידבנו ליתן יותר יעלה על סך רב אלא התורה ציותה העשיר לא ירבה אם לא שימסרנו לציבור שיהי' יד הכל שוה אלא שא"א להאמין זה לכל אדם דנוח לו שיתכפרו בשלו ולא ימסרנו יפה, ע"כ התחכם המלך ואמר כסף איש נפשות ערכו וכל אשר יעלה על לב איש דהיינו שרוצה להוסיף על כסף עובר שהוא מחצית השקל, את הכל יקחו הכהנים איש מאת מכרו ויהיו חולי' גמורים בידיהם לכל צרכיהם, לעומת זה יקבלו הם עליהם להוציא כל הוצאות הציבור שבמקדש, וכהנים מסרו יפה כיון שריווח כל הקרבנות שלהם כמ"ש תוס' ביומא ל"ה ע"ב, שוב אח"כ כשלא חזקו את בדק הבית התחכם המלך להמציא התירי' רבי' על צד היותר טוב, הראשון עפ"י מ"ש שער המלך דנדבת היחיד בטל ברוב אלא שאין מבטלין איסור לכתחלה, ע"כ צריך הוא שימסור לציבור ואנו מערבי' אותו ברוב השקלי', וממילא ימסרנו יפה משום שהרי סופו להתבטל ברוב ע"ש, ע"כ ה"נ העמיד ארון א' ויקוב חור בדלתו, כדי שיתערבו השקלים ומ"מ לא רצה שכל א' יערב בעצמו משום שאין מבטלים אי' לכתחלה ע"כ תיקן שהכהנים שומרי הסף יקבלו מן הנותן ויומסר לציבור על ידם והם ישליכוהו אל הארון וממילא ימסרנו יפה, ועדיין לא סמך על זה ההיתר לחוד דמטבע לא בטלה, ע"כ ציוה עוד שלא יעשו מהנדבה בעצמו סיפות ומזמרות כ"א לעושי המלאכ' יתנוהו והיינו כמש"כ התוי"ט לחלק דכיון שהשקלים משתנים ואין נעשה מעצמם שום דבר ימסרנו בעין יפה, ובכל אלו התיקונים לא סמך המלך אלא בכלי שרת שהם מכשירי קרבן אבל קרבן עצמו דהיינו מותר חטאת ואשם שמקריבים ממנו עולת קייץ למזבח לא יותן לתוך הארון מן היחידים כ"א לכהנים יהי' כמו שהי' התקנה הראשונה ויהיו המעות חולין בידם והם יקחו עולת קיץ משלהם וכהנים מוסרים יפה יפה כיון שכל ריווח הקרבנות שלהם וק"ל:

מחצית השקל כתיב בפ' וירא ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה כתיב יִרְאה יֵרָאה, ואומר, אאע"ה אחר שקרא שם ההר יראה חזר ואמר אשר יאמר היום בהר ה' יראה בא לראות וליראות ממטה למעלה וממעלה למטה והנה חצי גמטריא של שקל רי"ה וצירוף האיש (פי' האיש הנותן) הוא אותיות יראה וכן מלמעלה למטה, והיינו מחצית השקל מלמעלה מתחת כסא הכבוד יראה וחצי מלמטה ג"כ יראה וק"ל:

זה יתנו כל העובר, עיין תוס' מנחות כ"א ע"ב ד"ה כל כהן וגו' שסוף דבריהם אין להם שחר ואולי ב' תירוצם אחד הוא וכך כוונתם דבפסוק ראשון זה יתנו כל העובר בים וגם על הפקודים היינו גם לוים שהיו נמנים מבן חדש ומעלה הם יתנו מחצית שקל מידי שנה בשנה לקרבנות ועוד יתנו כל העובר על הפקודים מבן עשרים והם ס' ריבוא מכוון הם יתנו לאדני' מאת ככר לאדן, ולולי דבריהם י"ל לפי"מ שהשריש לעולם לא ימנו שבטים יותר משנים עשר ובאותו מספר שנמנה שבט לוי לא נמנו אפרים ומנשה לשנים ובמקו' שנמנו לשנים לא נמנה שבט לוי עמהם, והנה בעברם בתוך הים נבקע הים לשנים עשר בקעים שהי' לכל שבט שביל ודרך בפני עצמו, (כדאיתא בר"ע מברטנורא על מתני' עשרה נסים נעשו לאבותינו על הים והוא מאבות דר"נ) ואז עדיין לא נבדל שבט לוי והיה י"ב במנין עם שבט לוי ע"כ כל העובר על הפקודים של הים דהיינו זה יתנו ז'ה' גימטריא י"ב כדאמרי' התם במס' שקלים אמר לו ר' יוחנן בן זכאי לא כן אלא כל כהן שאינו שוקל חוטא ומפרש בגמרא שקלים דף ג' דכתי' זה יתנו "זה" בגימטריא י"ב שבטים דהיינו נמי שבט לוי דכל העובר מפרש כל העובר בים סוף, והם עברו בפקודי ים יתנו לקרבנות, וכל העובר מבן עשרי' שנה יתנו ג"כ מחצית השקל לאדנים ובזה נמנו י"ב שבטים אפרים ומנשה בכללם ולא שבט לוי, והאמנם לדעת רמב"ן ר"פ תשא היו ששים רבוא עם שבט לוי ולא קשה:

ויאתו הכהנים לבלתי קחת כסף מאת העם בתחילה רצו שלא יקרא בנין ובדק הבית על שם המתנדבים בעם כי עדיין היו הרבה שלא שבו בתשובה מע"ז בכל לב ע"כ לא יאה לקרוא בנין ב"ה על שמם לא לכם ולא לנו לבנות בית אלקינו (כמבואר שם בפסוקים בעזרא ששלחו לאמר כך לכותים) ע"כ בנו הכהנים על שמם אך אח"כ כשהי' לבבם שלם יאותו הכהנים שיקרא על שם כל ישראל ולא על שם הכהנים לבד כמ"ש מג"א בשם ס' חסידים בה' בית הכנסת שיותר זכיה וטובה איש שיקרא מעשה טוב שלו על שם הציבור ויזכו רבים על ידו וזכות הרבים תלוי בו ע"כ ויאותו הכהנים שנהנו ושמחו בו:

ויאתו הכהנים נ"ל בתחילה היתה תורה חביבה עליהם יותר מבדק הבית ע"כ הי' נותנים נדבותיהם לכהנים מחזיקי תורה והם מכספם החזיקו בדק הבית אך אח"כ בעו"ה נדלדל כבוד התורה כתי' וישכח ישראל עושהו ויבן היכלות ע"כ לא נתנו למחזיקי התורה ולא קבלו כהנים נדבות ולא יכלו לחזק ע"כ העמידו ארון ונתנו לבדק הבית:

ויקח יהוידע ארון א' ויקוב חור בדלתו וגו' ויל"ד למה לא נתנו המתנדבים בעם את נדבותיהם לתוך הארון ומה צורך ליתן תחילה לכהנים שומרי הסף והם יתנו אותו אל הארון ונ"ל לפי המבואר חולין דף ב' ע"ב דטוב מזה ומזה שאינו נודר ואינו נודב ועיי' בתוס' כדי שלא יבוא אדם לידי מעילה לעולם על ידו, והנה כי כן הרוצה ליתן דבר לבדק הבית טוב שלא יקרא עליו שם הקדש כלל רק יתננו סתם ולכשיקנה ליה הקדש הנ"ל שבח הקדש זאת ממילא בלי קריאת שם שלא ימעלו בו כמ"ש לעיל בשם רמב"ן אלא כיון דלא מצינו יד ולא שליחות להקדש א"כ הו"ל הפקר וכל הקודם בו זכה ע"כ ציוה שהמביאים לא יתנו אל הארון כי לא יקנהו ההקדש אלא ימסרו תחילה לכהנים שומרי הסף שהם שלוחי דרחמנא והמה נעשים שלוחים להקדש וזוכים בו להקדש ומ"מ צל"ע בכל זה נהי דלא מצינו יד ושליחות להקדש מ"מ מ"ט לא נימא דתיקני לי' חצרו של הקדש מכח שלא יהי' כח הדיוט חמור מדהקדש קידושי' כ"ט ע"א עיי"ש וכ"ע:

איתא במדרש רבה פ' ויקהל ד"א ואל מי תדמיוני וכו' שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה אלא בזכות מי נברא אלה תולדות שמים וארץ בזכות אלה שמות בני ישראל נא' המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא וכתוב אחר אומר לכלם שמות יקרא כיצד יתקיימו ב' כתובים הללו אלא כשהקב"ה מבקש לקרותם כ"א קורא לכלם שם א' וכשהוא קורא לכל א' וא' בשמו הוא קורא אותו מיכאל גבריאל שנא' לכלם בשמות יקרא אין לי אלא למעלה מנין אף למטה כן שנא' ראו קרא ה' בשם בצלאל ונדפס שם על הגליון מיכאל גבריאל לדוגמא נקט דבככבי' קאי, והוא פשוט ואמיתי אך דברי המדרש אין להם שחר בעצמותן ומה עניינו לכאן ומ"ט לא כתב כן לעיל בפ' תשא דכתוב ראה קראתי בשם בצלאל ולענ"ד ליישב דאיתא בילקוט בפ' כי תשא הובא בפייט פ' שקלים כי תשא את ראש בנ"י אם רוצה לידע למנין בנ"י ימנה ראשי תיבות של השבטים ועולה תרצ"ז כך אלפים יש בישראל כי שלשת אלפים נפלו בעגל נשאר תקצ"ז אלף והמפרש במחזור וכן בזית רענן מהמג"א הקשו דהרי במנינים הי' יותר מת"ר אלף ועוד מקשים א"כ לאיזה צורך מנאום ע"י מחצית השקל כלל ולענ"ד לק"מ דוודאי מספר אנשים פרטים המה יותר מת"ר אלף בלי ספק ולא נרמזו בראשי תיבותם כלל רק הנשמות שהם לעולם ס' רבוא נשמות ומהם יונקים כל ישראל כידוע עמ"ש בקונטריס קנה בינה פ' פקודי, והם הרמוזים בראשי תיבות של השבטים חסר ג' אלפים שנפגמו נשמתם ע"י העגל ולק"מ מה שהי' יותר מת"ר אלף כי נשמה א' נתחלקת לניצוצות הרבה כידוע וא"ש נמי מה שהי' צריך למנותם, לידע מנין הגופים וא"ש נמי מה דקשי' הא בעגל נפלו עוד במגפה ושבדקן כסוטות ומתו בהדרוקן מלבד אותן הג' אלפים שנפלו ע"י הלוים והא"ש שאותם שלא הי' חטאם בעדים והתראה לא פגמו נשמתן כ"כ ולא נחסרו מהמנין:

אך הא קשי' מה שהקשה עוד בזית רענן וכי נרמזו בשמות פגימתן וחטאן בעגל ולא נרמוז בהם תקונם ע"י המשכן ומילוי פגימתן אח"כ וחזרו לת"ר נשמות כמקדם, וי"ל דהנה י"ב שבטים הם נגד י"ב מזלות שבשנה כמבואר בש"ס דברכות וכשם שכל מזל מחובר מכמה אלפים ככבים כך כל שבט מחובר מכמה נפשות וכשם שקורא למזל בשם א' גדי דלי ה"נ קורא לכולם בבת א' ראובן שמעון אמנם אם יצטרך לפרוט א' בפ"ע קורא לככב א' מאותו המזל יעמוד לפניו ויעשה שליחתו כדאיתא בר"ה י"א ע"ב נטל ב' ככבים מכימה שהוא זנב טלה כפרש"י שם שהוא מקובץ מככבים הרבה ואז קורא לכל א' בשמו כמבואר במדרש הלז שאנו עוסקי' בו, וה"נ ע"י עשיית המשכן קרא הקב"ה בשם בפ"ע (נוסף על שמות השבטים ור"ת שלהם שמרומזים על מספר בנ"י) בצלאל ואהליאב נמצא שר"ת בצלאל, אהליאב הוא ב"א גימט' שלשה מרמז על שלשת אלפי' שנשלמו ע"י עשיית המשכן וזהו פי' המדרש ראו קרא ה' בשם בצלאל וגו' שרוצה לרמוז להם זה ששמו של בצלאל ושל אהליאב מרמזים למלאות פגימתן וחסרונם והנה חכז"ל אמרו שהממנה פרנס על הציבור חייב להמלך בציבור ואמר הקב"ה למשה הגון לפניך בצלאל אמר לפניו רבש"ע אם לפניך הגון לפני לא כש"כ (ברכות דף נ"ה ע"ב) וכן אמר משה לישראל וכן השיבו למשה לכן כתיב ראה קראתי בשם, והנה זה יתכן בפ' כי תשא שאמר הקב"ה למשה ראה קראתי בשם בצלאל וגו' ואמלא אותו רוח חכמה שפיר שנמלך בו אם ימלא רוח ה' אותו או אחר ואם לא יהי' הגון לפני משה ימלא אחר רוח מאת ה' אבל בפ' זו שאמר משה לישראל שכבר קרא ה' בשם בצלאל וכתיב מלא אותו רוח חכמה וגו' שכבר מילא אותו א"כ מה יועיל ההמלכה בתר דעבדין אע"כ שהכוונה למ"ש לעיל ראו קרא בשם בפ"ע למלא מחסורכם כנ"ל וזהו כוונת המדרש פה ולא הוי מצי לפרש כן לעיל בפ' כי תשא די"ל כדרש חכז"ל הנ"ל שנמלך במשה וק"ל ואין להאריך: