ויהי בשלח פרעה את העם וגו' בראותם מלחמה ושבו מצרימה ויסב אלקים את העם דרך המדבר ים סוף וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים, אית' במדרש רבה יש אומרים א' מחמשה וי"א אחד מחמשים ופשוטו מזוינים למלחמה, והנה בכל הפסוק כתיב העם והכא כתיב בני ישראל כי הצדיקים המכונים ב"י אותם יצאו מזוינים על מנת ללחום מלחמת ה' ולא ישובו פני כל גבר מפני אהבת ה' ויהי' מה שיהי' ואותם לא הוצרכו המצרים לגרשם ממצרים כי יצאו בחפץ ושמחה אך העם ההדיוטים, להם הי' יציאת מצרים על אפם ועל חמתם ולולי גורשו משם לא הי' יוצאים ואותן הי' יראי מלחמה ולא יצאו מזוינים (רק לשוב מצרימה בראותם מלחמה) על כן ויהי בשלח פרעה את העם ההדיוטים וגו' אשר לא יצאו אלא ע"י שלוח פרעה בעל כרחם, אותם הסיבם אלקים מדרך המדבר ים סוף כי בראותם מלחמה ושבו מצרימה אבל בני ישראל הצדיקים יצאו חמושים מזוינים על מנת ללחום, ועתה אומר כי ארבע חלקים מתו בימי אפילה ואחד מחמשה יצאו ומאותן אחד מחמשה יצאו מזוינים אחד מחמשים מהם ואלו הם המה שנתמנו שרי חמשים, והנה בעמדם על הים כתיב ויצעקו בני ישראל אל ה' ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים וכ' הרמב"ן שהי' שני כיתות כי בני ישראל הצדיקים צעקו אל ה' בתפלה והעם התרעמו ואמרו המבלי אין קברים במצרים ע"ש, ולפי הנ"ל אומר כי גם תשובתו של מרע"ה הי' לשני כיתות להמתרעמי' אמר התיצבו וראו וגו' ולהמתפללים הם רצו ללחום בכלי זיונם רק התפללו תחלה אמר להם ה' ילחם לכם ואתם תחרישון ולא תלחמו:
קצת מדרוש שנת תקע"א
ובו תוכחת מוסר להאבות שילמדו לבניהם תורה על דרך המוקבלת לנו מאבותינו נ"ע:
ויחי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר אלקי' פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה, אם אמנם שהפסוק הוא כפשטא שלא נחם אלקים בדרך היותר קרוב מ"מ ידוע כי תוה"ק מכתב אלקי' הוא תפרש דבר מה ותרמוז דבר אחר, ועל המובן הפשוט קשה כיון שעדיין לא הועיל כלום שהרי גם עתה שהסיבם דרך המדבר ים סוף בכל זאת אמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה לולי הקב"ה הסיב לבם אחורנית א"כ ככה היה יכול בהוליכם דרך ישרה, אבל יש רמז בפסוק זה לדבר מה בהקדים מה שאנו אומרים בכל יום בסדר התפלה ברוך הוא אלקינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם וכו', ויל"פ כפל הענין תורת אמת וחיי עולם, ועוד לפי המובן הפשוט שהוא עוה"ב הו"ל חיי העולם בה' הידיעה ועיי' פלוגתא בזה בש"ע או"ח סי' ק"מ סעי' יו"ד ובמג"א שם ואם הוא חיי עוה"ז הו"ל להקדימו לפני תורת אמת בהדרגה מלמטה למעלה, אבל לפע"ד יובן לפי מה שאנו מתמיהים עמ"ש חז"ל במ' שבת ס"ג ע"א אמר רב כהנא הוינא בר תמני סרי שנין הוי גמירנא לי' לכוליה ש"ס ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו עד השתא מאי קמ"ל דליגמר אינש והדר ליסבר והנראה מזה שחז"ל הפכו הענין ללמוד את בניהם כולי' גמרא והמקראות ע"ד הדרושים מבלי הודיעם פי' הפשוט ושאין מקרא יוצא מידי פשוטו וזה נראה לכאורה רוע הסדר ח"ו ואין ספק שכן קבלו איש מפי איש וכן ראו אבותיהם ואבות אבותיהם מעולם:
ועוד מצינו בפ' תפלת השחר דף כ"ח ע"ב מנעו בניכם מן ההגיון ופי' רש"י לא תרגילו במקרא יותר מדאי משום דמשכא עיי"ש, ובאמת יש מפרשים הגיון שארי חכמות ומ"מ משמע מנעו בניכם ולא מנעו עצמכם כי כל החכמות המה רקחות וטבחו' לתורה והמה פתחי' ושערי' לה ומי שאין לו ידיעה בנתוח לא ידע הלכות טרפות על בורי' וחכמות השיעור וגמטרי' לעירובין וסוכה וחלוקת הארץ וכדומה וא"כ מ"ט ימנעו בניהם הלא טוב ללמדם מקרא בקטנותם או החכמות האלו ומזה יעלו לאט לאט למה שהוא יותר גדול וקדוש שהוא חכמת התורה. והנה אנחנו רואים כי אבי הפלוסופי' הוא הרמב"ם בעצמו כתב ספ"ד מה' יסודי התורה ואני אומר שאין ראוי לטייל בפרדס אלא מי שנתמלא כריסו בשר ולחם הוא לידע האסור והמותר וכיוצא בהם משאר מצות ראוי' הם להקדימן שהן מיישבין דעתו של אדם תחלה ועוד שהם הטובה הגדולה שהשפיע הקב"ה ליישוב העה"ז כדי לנחול חיי עוה"ב וכו' עכ"ל, הנה כתב כן לפי דעתו שהפלוסופי' הוא הפרדס והוא מעשה בראשית ומרכבה וכבר מחו לי' אמוחא שם בכ"מ עיי"ש מ"מ הרי קמן שגם הוא כ' שראוי להקדים מילוי כרס בש"ס ופוסקי' מפני שהוא הטובה הגדולה שהשפיע הק"בה להנחיל העוה"ב וקשה איפוך אנא שבתחילה ילמוד אדם תורת אנשים ואח"כ הטובה הגדולה ומעלין בקדש. והרשב"א בתשובה החרים שלא לעסוק בשאר חכמות עד שיהי' בן כ"ה שנים וכן האריך בריב"ש ורמז עליה רמ"א ביו"ד סי' רמ"ו סעי' ד' ועל כולן יקשה כנ"ל:
ואמנם כולם יש להם ממי ללמוד מנותן התורה ית"ש הנה אל הוציאם ממצרים ערות הארץ עושי כל תועבות ה' אשר שנא והוא עם בזוי עם לא היה כידוע מדרכי המצרים וישראל היו ביניהם עבדים נבאשים עושין בחומר ובלבנים ובלי ספק שלא היו יודעים עשות נכוחה, ולא שום חכמה ומדע גם לא טכסיס אומה ולשון ולא שום דרך ארץ. וביומא ע"ה ע"ב אמר ר' אחי בר"י בתחילה היו ישראל כתרנגולי' שמנקרי' באשפה עד שבא משה וקבע להם זמן סעודה הרי שאפי' זמן הסעודה לא היה להם כדרך עבדי הברבריאי' הללו ואיך א"כ קרבם מיד לפני הר סיני במעמד הנבחר והראה להם מה למעלה ומה למטה וכלם זכו לנבואה ונפתח לבם כפתחו של אולם ועדיין נשאר להם רוע סידרן כמובן מכל מנהגם ותלונותם במדבר והלא טוב היה לנהלם לאט לאט ללמדם דרך ארץ כמתוקני' שבאומו' שיהי' ראוי לחושבם עם עכ"פ ולהעלותם אח"כ ממדרגה למדרגה עד שיבאו לקבלת התורה על הר סיני. אבל האמת יורה דרכו כי גלוי לפניו ית' כי א"א להבדיל עם בני ישראל מיתר העמים כ"א בהפרידם מהם ומדרכם לגמרי ולא ללמוד חכמתם במה שהם משתוים עמנו ואפי' לא המקרא ע"ד הפשוט כי בזה הם שוים עמנו כי חיש קל מהרה יהפך לב האדם לשוב להמונם אם לא ירחוק בתכלית הריחוק ואילו הנהיג הקב"ה עם ישראל במנהג דרך ארץ תחלה לא היו זוכי' לעולם להגיע לאמיתת התורה והאמונה כי טרם הגיעו לקצה האחרון כבר היו נזורי' אחור כי כל הלמודים האלו וסדר הלימוד הנ"ל הוא עודנו קרוב לדעת הגוים ההמה ואם אולי יבינו ישראל כי אלהי העמים הבל המה מעשי תעתועים ולא יאמינו כמוה' מ"מ יפרקו עול לגמרי ולא יאמינו לא זה ולא זה, וכן בנינו וזרעינו אם ילמדו בתחלת גדולם פשט המקראות והחכמות החיצוני' שהם חוץ לתורה אזי טרם יגדלו ויגיעו לחלק הדרושים ותורה שבע"פ שהוא העיקר טרם יגיעו לזה כבר בחרו בהפקירא וכפרו בה' ותורתו כאשר עינינו רואות בדור הרע הזה מכמה מדינות שהפכו הסדר שקבעו ראשונים ונכשלו ואין א' מאלו הבנים שלא יצא מהדת בעו"ה ואין א' מהם חפץ בתלמוד ש"ס והוראות או"ה ולא יצלח מהם להצלחה אמיתית. ע"כ עלי' לשבח לה' אלקינו שלא שם חלקינו כהם והפך הסדר וקרבנו להר סיני טרם למדנו דרכי עוה"ז ואח"ז למדנו גם ארחות חיי עוה"ז וזה וזה נתקיים בידינו תלי"ת וזה שאנו מברכי' ברוך הוא אלקינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים ובמה הבדילנו שנתן לנו תחלה תורת אמת ואח"כ נטע בתוכינו חיי עוה"ז כדי שלא ניגע לריק כי המלמד לבן תחלה חיי עוה"ז ואומר ללמדו אח"כ אורחות חיי עוה"ב ש"ס ופוסקי' הוא. השוטה היגע לריק ולא יזכה בזה לעולם כי טרם יכיר הנער מואס ברע ובוחר בטוב כבר התנכר במעשיו לאביו שבשמים ולא יחפוץ בה' ובתורתו:
והנה ידוע עם הפלשתי' יותר מתוקני' במנהגיה' ומעשיה' מהמצרים והקב"ה מיחה ביצחק לבלתי רדת מצרימה והוא גר בפלשתים היות כן הי' מן הראוי לפי ההדרגה בצאת ישראל ממצרים שירגילם הקב"ה לאט לאט ללמדם כמנהג הפלשתי' ומהם יעלו למדרגה אחרת הסמוכה ומסמוכה לסמוכה לה אלא שלא עשה כן מטעם הנ"ל. וכל זה מרומז בפסוק ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתי' ללמדם דרך ארץ שנוהגים בהם הפלשתי' אעפ"י שהוא דרך מתוקן מ"מ לא אבה לנחותם כן מטעם כי קרוב הוא אותו דרך ארץ ומנהג למנהגי מצרים ואיננו רחוק הרבה מאוד מדרכיהם הראשונים ופן ינחם העם בראותם קצת מלחמת התאוה והיצ"הר ומיד כמעט קט ישובו מצרימה ר"ל שישובו עם ב"י להיות מצריים ולא ישראלים. ומזה יוקח מוסר השכל לבלתי שמוע לחדשים מקרוב באו לרחק עם ה' מתורת אלקים ורוצים להפך הקערה על פיה ללמדינו על דרך ההגיון להכשיל בנינו למען לא ישאר שם ושארית לתלמוד ולגמרא ח"ו אל תאבו ולא תשמעו:
כתי' בפ' השבוע התיצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום כי כאשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם ה' ילחם לכם ואתם תחרישון. ויל"ד א) אחר שראו ניסים ונפלאות שעשה להם עד עתה וגם נאמר להם שיחזרו לאחוריהם כדי להטעות פרעה והם שמעו וקבלו ונסעו לאחוריהם איך א"כ לשעה קלה חזרו בהם והתרעמו מבלי להאמין בה' ובמשה עבדו וביותר קשה אחרי שפקרו ואמרו המבלי אין קברים במצרים וכו' ולא שתו לבם לכל דברי משה שדיבר עמהם והבטיחם עד עכשיו מה יועיל ומה יוסיף אומרו להם התיצבו וראו וגו' הלא לא יקבלו ממנו, ב) את ישועת ה' אשר יעשה עמכם הכי הל"ל וראו את הישועה אשר יעשה ה' עמכם, ג) כי כאשר ראיתם את מצרים לא תוסיפון לראותם מה רצה כי לא איכפת להם לישראל לראות עוד את מצרים רק שיושיעם ה' היום מידם אבל שלא לראותם עוד עד עולם מי בקש זאת מיד משה ומכ"ש לדעת חז"ל הוא מצות ל"ת לשוב למצרים, ואין זה מענין הפרשה להזהיר אותם לדורות כי הם היו טרודים בדאגת נפשם, ד) ה' ילחם לכם ואתם תחרישון ממה יחרישו אם מהתרע' הלא גם אם אין ה' לוחם ואדם נתון בסכנה וכלתה אליו הרעה אין לו להתרעם ח"ו וראוי לסבול הכל בטוב ונחת, ואם תחרישון מתפלה, קשה הלא גם אם ה' ילחם להם מ"מ יפה צעקה והתפילה היא אומנת אבותינו מעולם, להקדים אני צריך קרא כדכת' והי' אם שמוע תשמע לקול ה' אלקיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאיך והק' הרמב"ן מה הבטחה הוא זה שיאמר הרב לעבדו אם תעשה כל אשר אצוך לא אמית אותך במיני תחלואים ואני אוסיף להקשות כל המחלה אשר שמתי וגו' לא אשים עליך ונשמע מדיוקא אבל שאר מחלות אחרי' ח"ו אביא עליך ועל מה ולמה ותו ק' קו' כל המפרשים אני ה' רופאיך כיון שלא יהי' שום חולה למה צריך לרופא:
והנלע"ד בזה כי בטבע הושם כשהאדם נתון בדין למעלה אלו מיימינים לזכות ואלו משמאילי' לחוב' אז אע"ג דאיהו לא חזי מזלי' חזי ומכ"ש כשנגמר דינו לרע אז לבו ככנור והמה וידע אינש בנפשי' ונפקא מיני' להרבות בתפלה ולאפושי רחמי' מבלי לדחות בפן ואולי ועל זה נאמר אשרי מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה ועיי' רבינו בחיי ריש פ' בא, אמנם יש בזה ב' מיני קללות ועונשים א' האמור בתוכחה והבאתי מורך בלבבם ר"ל כי מפני העונשים בא המורך שלא בטבע באופן שאפי' יהי' נתונים בדין על דבר מועט קול עלה נדף ינוע לבבם כנוע עצי היער מפני רוח שלפעמי' צרות המורך היא כפלי כפלים מן הצרה עצמה וקללה שני' היא ההפך מזה שהקב"ה מקשה לבו של רשע שלא ירגיש כלל וכלל עד בא עת צרתה ויהי' כשבר נבל יוצרי' מבלי תקומה כלל כאשר אירע לפרעה ולסיחון ועוג אשר חזק לבם למלחמה וכן לכנעני' להאבידם. ונבא אל המכוון בעזה"י כי אעפ"י דקרא מיירי מעושי רצונו של מקום מ"מ הדבר ידוע כי אין אדם צדיק בארץ אשר לא יחטא והקב"ה מדקדק עם צדיקיו כחוט השערה ואינו מוותר להם ואדם נידון בכל יום וע"כ אמר להם בהיותם עושי רצונו של מקום ברוב מעשיהם אזי איך יהי' נתונים בדין על שום דבר כל המחלה אשר שמתי במצרים להקשות לבם מבלי הרגש זה לא אשים עליך בשום אופן אך ממילא מובן ההיפך שמחלה אחרת אפשר שיושם והוא המורך שהוא ההיפוך מהכבדת לב והטעם לזה כי אני ה' רופאיך רוצה לרפאות אותך ממכתך ע"כ המורך טוב כדי להקדים תפלה לצרה וממנה יושע:
עוד אקדים מה שפירש"י שבאותו לילה היו ישראל נתוני' בדין אם לאבד עם המצרים או להנצל ובאמת הדבר מאוד תמוה איך אפשר שיאבדו ישראל בים וכי בכדי הוציא ממצרים כתעפות ראם לו ועשה ניסים ונפלאות, ומה יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם ואח"כ הטביעם בים, אבל נ"ל כי לא היו ישראל נתוני' בדין כלל, אך היות כי הם כבר היו גאולים יוצאי' ביד רמה בעדי עדים וכל טוב מצרים ולא נצרכה עתה להכביד לב פרעה לרדוף אחריהם עוד אלא למען קדוש שמו הגדול ברבי' ע"י קריעת י"ס ובאמת ע"י קדוש שמו הגדול הזה יצאו כל ניצוצות הקדושות ממצרי' ושם באותו המלחמה הורד לארץ מרכבות שר של מצרים ונשאר כעלה נובלת עלי', ומשו"ה נאסר לראות עוד את מצרים משום שהורק ממנו כל טוב וכל שום מין קדושה וע"ז היו מדייני' למעלה כי המשמאילים אמרו אם יגשו אל הים ראוי' להטביע גם ישראל ח"ו ע"כ לא יקרבו זא"ז כלל, ולא יתקדש שמו כשישראל יעברו גאולים מצד אחר והמיימי' אמרו שיתקדש שמו הגדול בים וינצלו את מצרים ר"ל כל הניצוצות יצאו ממצרים ולא ישאר פרסה זהו מה שנלע"ד בזה:
ועוד בהקדמה שלישי מה שאני מרגיש עתה ואומר כי האנשי' האלו לא נשיתי בהם ולא נשו בי ולא עשו לי דבר רע ולא יעשו לי ואין לי לפחוד ולירא כלל בעזה"י, אך בראותי ס"ת נתון בדין לבי נשבר בקרבי ונמס ויהי למים וזהו מהטעם כי ישראל ואורייתא חד והקב"ה וישראל אחד ואתם הדבקים בה' אלקיכ' חיים כלכם היום ע"כ לבו של אדם מישראל דוה עליו כאלו הדבר נוגע לעצמו כי הוא ואורייתא חד וע"כ אחי אל נא תדחו את הדבר בפן ואולי ואל תקשו לבכם ח"ו כאמור אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה נחוס על כבוד שמו הגדול ועל תורתו שבכתב ושבע"פ, ומי שאינו מרגיש מעיד על עצמו שאין לו חלק ח"ו בה' ובתורתו כי לולי זאת היה מרגיש בנפשו כאלו היה נתון בדין ויותר מזה. ונבא אל המכוון בעזה"י כי ישראל האמינו בה' ובמשה עבדו וחזרו לאחוריהם, אמנם הכל ביד רמה כי יצאו זכאי בדינם של מעלה לילך בראש גאולים אמנם בהגיע תור לילה ההיא ובני ישראל ראו מצרים נוסע אחריהם ויראו מאד נפל פחד ומורך בלבם ושפטו ישראל שהם נתונים בדין של מעלה אם לאבד אם להנצל ע"כ עשו שלהם ויצעקו בני ישראל אל ה' אמנם התרעמו על משה המבלי אין קברים כי חשבו אלו הי' האמת שהגיע זמן פדות נפשם מה שייכות להנתן בדין עתה ועל זה השיב מרע"ה חלילה לא אתם נתונים בדין כי אליב' דכל הדיעות אתם גאולים לחרות עולם אך התיצבו וראו את ישועת ה' דייקא אשר יעשה עמכם ועל ידכם אשר ע"י כן לא תוסיפו לראות את מצרים עוד עד עולם, וזהו הדין שלמעלה שעליה מדייני' עכשיו וכיון שה' ילחם לכם למעלה איך יצוייר שאתם תחרישון ולא תרגישון מזה ולבכם לא ינוע כי הלא אתם הדבקים בה' אלקי', כן אני אומר לא נחריש ולא נתאפק עד יצא כנגה צדקת תורתינו הקדושה אשר היא לנו למורשה, ונזכה לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו ובא לציון גואל ב"ב אמן:
כי קרוב הוא כי אמר אלקי' פן ינחם העם וגו', ומפרש במכילתא כי קרוב הוא זמן האמורי כי לא נתמלא סאתם עדיין ע"כ הוצרך לסבבם המדברה שיתעכבו שמה מ' שנים עד שיתמלא סאתם, ודבריו תמוהי' כי א"א לפרש סיפי' דקרא כי אמר אלקי' פן ינחם וגו', ליישב נדקדק בהא קרא דקאמר פן ינחם וגו' הלא גם עתה שסבבם המדברה אמרו נתנה ראש ונשובה לולי שהקב"ה עכבם א"כ כן יקרה להם בדרך קרובה כמו בדרך רחוקה והקב"ה יעכבם, ליישב נקדי' מה שנתקש' הרמב"ם בשמנה פרקיו בענין האמורי' ממ"נ אי נתמלא סאתם בצאת ישראל ממצרים א"כ איך האריך להם הקב"ה מ' שנה עד ביאת הארץ ואי לא נתמלא סאתם עד אחר מ' שנה א"כ ע"כ היו מוכרחי' להתעכב במדבר כי לא שלם עון האמורי ואיך תלה זה בשילוח מרגלי', ונלפע"ד ליישב כך דעדיין לא נתמלא סאתם עד אחר מ' שנה אמנם בצאת ישראל ממצרים וכל העולם שמעו נסי ה' ונפלאותיו ואהבתו הגדולה לעמו יעקב חבל נחלתו, והם עמדו במרדם ללחום עם ישראל ולכפור באלהים אותו החטא הי' שקול נגד כל מה שעברו במ' שנה והי' שלם עונם להאבידם אך הואיל וחטאו ישראל במדבר וגרמו עליהם כמה גזירות ופרענות עד שנתנו מקום לאו"ה לטעות לאמור מבלי יכולת ה' נגד אומה א' יכול ללחום ולא נגד ל"א מלכי' א"כ כיון שאין להם ממי ללמוד אדרבא ישראל גרמו להם טעות זה לכן לא נתמלא סאתם עד מ' שנה, והא"ש כוונת המכילתא והקרא דהי' קשה להמכילתא מה שהקשינו וכי מפני שיאמרו נתנה ראש סבבם המדברה אתמהא, על כן פי' כי קרוב הוא עון האמורי' ולא נשתלם אלא ע"י עמדם במרד נגד ישראל וזהו כשאין נותנים להם מקום לטעות אמנם כי אמר אלקי' פן ינחם העם וגו' ויאמרו נתנה ראש ונשובה מצרים ויחייבו למקום ועי"ז לא יתמלא סאתם עד מ' שנה לכן סבבם המדברה ודו"ק:
פן ינחם העם וכו' ולא אמר מפני שהר סיני שעליו תנתן התורה הוא במדבר וצריך לומר אי לא פן ינחם העם הי' ניתן התורה במקום אחר דרך ארץ פלשתי', (ובמכילת' איתא וז"ל כי קרוב הוא קרוב הוא הדבר שאמר הקב"ה למשה בהוציאך וכו' תעבדון את האלקים על ההר הזה) ולפ"ז כשאמר הקב"ה למשה בסנה תעבדון את האלקים על ההר הזה מיד נתקשה מרע"ה מ"ט בהר הזה ולא במקום קרוב דרך ארץ פלשתים והבין מרע"ה שחושב הקב"ה פן ינחם העם א"כ יפה אמר והן לא יאמינו לי ועיין מס' תענית ט"ז ע"א ברש"י שם דלחד דיעה הר סיני הוא הר המוריה שנעקד יצחק ועליו נאמר בהר ה' יראה במתן תורה א"כ הדרא קושיא לדוכתא הא הי' מוכרח להנחותם דרך המדבר ומה צריך לפן ינחם העם וצ"ע:
*וחמושים עלו בנ"י מארץ מצרים, ברש"י וחמושים מזוינים, וי"ל כיון שיצאו ישראל מזוינים למלחמה למה בעמדם על הים לא צוה הקב"ה לבנ"י שילחמו עם מצרים וה' ילחם להם וינצחו ישראל בדרך הטבע ולאיזה טעם עשה הקב"ה נס גדול שלא בדרך הטבע לקרוע להם הים ולנער פרעה וחילו בים סוף אבל באמת מדרך המוסר איננו נכון שישראל בעצמם יעמדו נגד המצרים ללחום נגדם בחרב שבידם כי אכסני' היו להם ומפני כך צוה הקב"ה לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו ובירא דשתית מיא מיניה לא תישדי ביה קלא לכן צוה הקב"ה ויבואו בנ"י בתוך הים ביבשה ויבקעו המים ולא ילחמו בנ"י בעצמם נגדם וזה דמשמיענו קרא הכי מוסר וד"א שחמושים עלו בנ"י ואעפ"כ לא רצה הקב"ה שילחמו עמהם אלא הקב"ה בקע הים לפניהם:
*ויקח משה את עצמות יוסף, עיין במדרש פ' תרומה טוב שם מעושר רב טוב שם של משה מעשרו של קרח ויש לפרש דכבר כתבנו כמה פעמים דברי הזהר דבכלל וילקט יוסף את כל הכסף שליקט כל ניצוצות הקדושות וכשיצאו ישראל ממצרים הוציאו אותם עמהם וזה יצאו כל צבאות ד' מארץ מצרים א"כ מי שלקח כסף יותר השיג ניצוצות קדושות יותר וזה הי' טענת קרח כל העדה כולם קדושי' שלקחו מביזת מצרים יותר ממשה רבינו וקרח הי' עשיר שבכולם כמבואר גמר' סוף פסחים (דף קי"ט ע"ב) ולו הגדולה אמנם איתא בספרים דהקובר הצדיק הוא שואב ומושך לעצמו שפע קדושה והרי יוסף הי' גורם שבאו כל אותם ניצוצות הקדושות לישראל ומשה התעסק בקבורתו ושאב ומשך ניצוצות קדושות, ומצינו במקום אחד דקבורה נקרא שֵם דדרשו חכז"ל על ויעש לו דוד שם שקבר את המתים וזה כוונת המדרש טוב שמו של משה היינו מה שקבר עצמות יוסף הי' טוב לו ומשך לעצמו יותר קדושה מקרח בעשרו של קרח וזה חכם לב יקח מצות דקאי על משה כדאיתא במד' שלקח עצמות יוסף היינו עצמות של קדושה שכנס וקרח לא האמין במעלות הקבורה וטען אעפ"כ, כי כל העדה כלם קדושים ע"י ניצוצות הקדושות שהוציאו בכסף וזהב ויען שלא האמין במעלות הקבורה נענש מדה כנגד מדה לא זכה לקבורה אלא ירד שאולה עד לעתיד שיתוקן ויעלה כדאיתא משם האר"י צדיק' כתמר' יפרח' סופי תיבות קרח וק"ל:
ויקח משה את עצמות יוסף עמו, על ידי השם "עלי שור" שהוא השם אב"ג ית"ץ (שהוא משם של מ"ב כידוע) גימטרי' "שור" וכן ו'שמע צ'עקתינו י'ודע ת'עלמות הר"ת "'ו'צ'י'ת" גמטרי' "שור" ור"ת של פסוק ה' חפץ למען צ'דקו י'גדיל ת'ורה ו'יאדיר, וכשעשו עגל על ידו (כדאיתא במדרש וברש"י פ' כי תשא ל"ב פסוק ד' יוחני וממרא הי' שם ואותו טס שהשליך משה לנילוס שהי' כתוב עליו עלי שור כדי שיעלה יוסף על ידו השליכו המה לתוך הכור הזהב ויצא העגל הזה) הוא ר"ת (השם וצי"ת) צ'ור י'לדך ת'שי ו'תשכח:
כי השבע השביע את ב"י לאמר, בגיטין ל"ה ע"ב פריך הש"ס וליחוש דלמא אזלא לגבי חכם ושרי לה הקשה תוס' תהא נודרת על ככר זה ותאכל לאלתר בפנינו, ואמרתי ליישב דאיכא למיחש כי טרם בואה לב"ד אסרה על עצמה בקונם ככר אחד שבביתה עם אותה שיתן לה ב"ד נמצא כשתדור בב"ד לא יחול נדר על נדר ותאכל אותה הככר ובביתה תלך אצל חכם להתיר לה נדרה הראשון שהרי עדיין נשאר ממנו אותו ככר שבביתה והותר גם זה שכבר אכלה וכיון שאין ממנו בעולם לא יחול נדר השני אחר היתר הראשון כי כן דעת רלב"ח ומיושב קו' תוס' והשיב לי בני המשכיל הב' שמעון שיחי' אכתי תשבע תחלה בב"ד שלא נדרה בביתה שום נדר בצירוף אותו שיתן לה הב"ד דאע"ג דנמנעו מלהשביע על קבלת כתובתה משום דמורים היתרא דטרחי קמא יתמי (וסברה מה שיש לה היא קבלת שכר חלף עבודתה אבל לא מכתובתה) אבל שבועה זו לא ימנעו מלהשביע ושפתים יושק משיב דברים נכוחים וההוא אמר דהיינו השבע השביע כי ירא יוסף דלמא יתירו להם שבועתם כמה שאמר פרעה ליוסף למתשיל אשבועה שנשבע ליעקב ככה יש לחוש שיתירו שבועתם ע"כ השביעם על ככר והאכילם לאלתר ומפני חשש תחבולה הנ"ל ע"כ השביעם ב' שבועות א' שלא נשבעו מכבר על ככר אחר בצירוף הזה וא' על ככר זה שיהי' אסור להם אם לא יעלו עצמותיו והיינו השבע השביע ב' שבועות:
סגר עליהם המדבר, וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם, כי פרעה ירא ממרע"ה כי התחכם יותר מכל חרטומים אך בטח לבו כי לא בחרב ינצחוהו כי רעה שמורה על מזל דם (כדאיתא ברש"י) נגד פניהם ולא יצליחו בים כי אמרו אצטגניני פרעה עתיד הוא ללקות במים ואין להם מנוס אלא מדבר וכיון שראה שסגר עליהם המדבר חיזק לבו לרדוף:
*ויאמרו מה זאת עשינו, במכילתא אמרו אילו לקינו ולא שלחנו כדאי הוא, או לקינו ולא היו נוטלין ממונינו כדאי הוא לנו אלא לקינו ושלחנו ונטלו ממונינו עיי"ש י"ל דצווחת פרעה הי' כי היה על זה דשאלו בנ"י ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלת וינצלו את מצרים יש לבנ"י טענה כי בדין מגיע להם חלף עבודתם אשר עבדו להם כמו שטען גביהה בן פסיסא בפני אלכסנדר המוקדן אך על זה יש להשיב לפי מה דקיי"ל פועל החוזר באמצע היום ידו על התחתונה והגזירה הי' שישתעבדו ארבע מאות שנה והם לא היו רק רד"ו שנים מיהו י"ל דלכך סיבב הקב"ה שפרעה ישלח וכלה גרש יגרש אותם ממצרים ואין החזרה מבנ"י רק מפרעה דהוה בעה"ב החוזר ובדין נטלו בנ"י חלף עבודתם אמנם הת"ח בפ' גט פשוט כתב דדווקא אם בעל הבית חוזר מעצמו אבל אם הפועל עשה דברים שהוכרחו לבע"הב לחזור באמצע היום אזי יד הפועל על התחתונה, וזה היתה צווחת פרעה לקינו ושלחנו מעבדינו ונטלו ממונינו כיון שלקינו על ידיהם הם גרמו ששלחנו אותם אם כן ידם על התחתונה ולמה עוד נטלו ממונינו (אבל באמת פרעה גרם לו לעצמו ע"י שהקשה לשעבד עמהם בקושי כידוע):
*וישיגו אותם חונים על הים כל סוס רכב פרעה ופרשיו וחילו, המקרא מסורס כפרש"י, ויש לפ' שהמצרים השיגו ישראל וראו אותם חונים על הים מלובשים וסוסיהם וכליהם ש"פ וגם פרשיו וחילו (שנכסי אדם קרוי חיל כמו כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה) של פרעה ביד ישראל החונים על הים וזה שהשיגו אותם חונים על הים עם כל סוס פרעה ופרשיו וחילו וזה הרהיב אותם לרדוף יותר ועי"ז ופרעה הקריב:
*והנה מצרים נוסע אחריהם וייראו מאוד ויצעקו בני ישראל אל ה', י"ל כי כשם שיש בקדושה צדיקים הצריכין סעד לתומכם ויש גדולים מהם שאין צריכין סעד אלא זריזין מעצמם ומקדימים למצוות וזה שכתוב גבי אברהם התהלך לפני, כן היא להבדיל בטומאה מהם הצריכין סעד מטומאה ומהם שאין צריכין סעד ממנה ומתהלכין לפניה לפני הטומאה ובמדריגה זו היו מצרים שהטומאה ושר שלהם הי' נוסע אחריהם והמה לפניו היו וזה והנה מצרים שר שלהם (כדאיתא ברש"י דקאי על שר שלהם) נוסע "אחריהם" וישראל לא היו אז בקדושה במדריגה זו שאין צריכין סעד לתומכם ולא הי' זה לעומת זה ולכן הי' קשה לעמוד בפני המצ' ומפני זה וייראו מאד ויצעקו בנ"י אל ה' ולכך צוה ד' דבר אל בני ישראל ויסעו ויבואו בנ"י בתוך הים ביבשה וימסרו נפשם בציווי השם כמו שעשה נחשון בן עמינדב שקפץ תחלה למים וע"י זכות זה יוכלו לעמוד בפניהם וינצלו:
*והנה מצרים נוסע אחריהם וייראו מאד ויצעקו בנ"י אל ה', י"ל כי בני ישראל יצאו מארץ מצרים ביד רמה בלי שום מורא ופחד כלל אבל כאשר ראו אח"כ והנה מצרים נוסע אחריהם ופרעה הקריב והבינו כי הי' להם לירא מיד בצאתם מארץ מצרים כי מזלייהו הי' להם לראות את אשר יבוא עליהם, וכמו שאמרו חכז"ל (מגילה דף ג' ע"א) האי מאן דמיבעית אע"ג דאיהו לא חזי מזליה חזי אלא בלתי ספק וודאי אין להם שום דביקות עוד למעלה שירגישו מקדם לכה"פ על פי מזלם לכן יראו מאד לנפשותם ויצעקו אל ה' וזה ופרעה הקריב וישאו בנ"י את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם וייראו מאד על כי לא הרגישו זאת מקדם ויצעקו בנ"י אל ה' וע"ז אמר להם משה ה' ילחם לכם כי באמת לא הי' להם לירא מאז כי אינם בסכנת מלחמה עם מצרים כדי להפחד ממנו כי רק ה' ילחם לכם ואתם תחרישון:
*המבלי אין קברים במצרים, כפל לשון יש ונראה לפרש דלכאורה קשה איך אמרו שטוב להם יותר לעבוד מצרים ממותם במדבר הרי קיי"ל דשבי גרע ממיתה, וי"ל דהיינו ממיתה שזוכה אח"כ לקבורה אבל להיות כדומן על פני השדה זה גרע משבי (וכדאיתא במכילתא אמרו מיתתינו במדבר קשה ללו ממיתת אחינו באפילה וכו' ואנחנו תהי' נבלתינו מושלכת לחורב ביום ולקרח בלילה) וזה שהתרעמו המבלי אין קברים במצרי' המבלי וכי אי אפשר להיות בלא קבורה במצרים לכן לקחתנו למות במדבר להיות כדומן על פני השדה הלא גם היתה הרעה הזו יכולה לשלוט בהם במצרים וע"ז השיב משה התיצבו וראו את ישועת ה':
כי טוב לנו עבוד את מצרים ממותינו במדבר, ולקמן אמרו מי יתן מותנו ביד ה' בשבתינו על סיר הבשר וכו' הנה אחכז"ל פ"ה דב"ב חרב קשה מדבר ורעב קשה מחרב, ושבי כולהו איתנהו ביה ושם ביארנו דהיינו אחר שנתקדשו ישראל ונבדלו מן העמים אז שבי קשה מן הכל מפני ביטול התורה והמצות אבל קודם לכן שבי יפה מן הכל ע"כ אמרו בתחילה טוב עבוד את מצרים ממותינו במדבר (כי אז שבי קיל ממיתה) אך אח"כ נתקדשו במרה בחק ומשפט ומן אז לא טוב הי' להם עבוד את מצרים כי אז שבי קשה מכולן, אך בר"ה בטלה עבודה מאבותינו בארץ מצרים (ר"ה דף י' ע"ב) ואז ישבו על סיר הבשר ואז טוב מותם ביד ה' ממיתת רעב במדבר לכן אמרו ברפידים להמית כל הקהל ברעב:
*כי כאשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראות עוד עד עולם ה' ילחם לכם ואתם תחרישון, נצטוו כאן על לאו דלא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד ויש להקשות מה שייכות ללאו זה הכא, וי"ל דהנה י"ל למה סיבב הקב"ה שיטבעו המצריים בים סוף ולא הטביעום במצרים בנילוס מדה כנגד מדה ובמקום המשפט שם הרשע וע"י נילוס חטאו שזרקו בניהם ליאור ושם הי' ראוי לעונשם, ונראה ליישב ע"פ מה דתנן הרואה מעברות הים צריך לברך ברוך שעשה נס לאבותינו במקום הזה (ברכות מתני' פ"ט) ורצון הש"י הי' שיהי' הנס במקום שיוכלו לישראל לבוא שם כדי שיעלה הנס לפניהם לזכרון בימים הבאים ויזכרו חסדי ה' אשר עשה נסים ונפלאות להם ויודו ויברכו לה' על ככה ולארץ מצרים צוה ה' לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד ולא יוכלו לראות טביעתם בנילוס מקום שנעשה להם הנס שבקע להם את המים ולברך על ככה לכן ענשם בים סוף שהוא חוץ לארץ מצרים כי לשם מותרין בנ"י לשוב ויכולין לברך את ה' ולכן אמר להם ל"ת של שיבת מצרים, והנה ישראל חשבו אם תכלית ביאת ים סוף כדי לנער פרעה וחילו בו לשלם להם מדה במדה הלא ראוי הי' לטבעם בנילוס במצרים אלא חטאם גורם שירדפו מצרים אחריהם וישיגו אותם להשיבם למצרים וייראו מאוד ויצעקו בנ"י אל ה' והשיב להם משה על זה התיצבו וראו וכו' אשר יעשה לכם היום דעושה הי"ת לכם "היום" לאחר שיצאתם מגבול מצרים כי כאשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו א"א רשאין לראותם עוד עד עולם וה' ילחם לכם ואתם תחרישון בתמיה פי' תחרישון מלברך ולהודות לה' (וכדאיתא במכילתא רבי אומר ה' ילחם לכם הוא יעשה לכם נסים וגבורות ואתם תהיו עומדין ושותקין (פי' בתמיה) אמרו ישראל למ"ר משה מה עלינו לעשות א"ל אתם תהיו מפארים ומרוממים וגו' למי שהמלחמות שלו וגו') וזה אינו נכון רק תברכו ותספרו נפלאותיו ותודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם ותברכו על ישועת ה' תמיד:
כי כאשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפון לראותם עוד עד עולם, משמע שהיא הבטחה ובאמת היא לא תעשה ומה ענינו לכאן להשקיט פחדם על ידי צווי מצות ל"ת זו, וי"ל דישראל האמינו בתחלה וישבו לפני פי החירות על מנת כן שפרעה ירדפם וה' יעזרם אך ראו במצרים בשעת מכת בכורות נתן להם הקב"ה מצות פסח ומילה לעסוק בהם כדי שינצלו בזכות מצות אלו בשעת מפלת שונאים וכדכתי' בעבור זה עשה ה' לי, והן עתה וקרבו ובא פרעה וחילו וכבר השיגו אותם חונים על הים ועדיין לא נצטוו בשום מצוה לעסוק ובמה ינצלו ע"כ צעקו, והנה איתא בספרים כשרואה אדם דבר איסור כגון בהמה אסורה יהרהר זה אסור לנו לאכול (ושלא יאכל אותה) כדכתיב בקרא וה"ל כאילו קיים ועשה מצוה ושעל זה נאמר ישב ולא עשה עבירה נותנים לו שכר כאילו עושה מצוה, והיינו דא"ל מרע"ה הנני מצוה אתכם לא תעשה זו ועתה בראותכם המצרים נגשים תהרהרו הצווי לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם ואעפ"י שאינו קום ועשה רק שב ואל תעשה מ"מ בזכות זה ה' ילחם לכם ואתם תחרישון ולא תעשון דבר ובהרהור ל"ת הלז תנצלו:
ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי דבר אל ב"י ויסעו, ברבה הה"ד צעקו וה' שמע מהו כן אלא ב' ירושות הנחיל יצחק לבניו הנחיל ליעקב הקול וכו' וכה"א הקול קול יעקב והנחיל לעשו הידים שנא' והידים ידי עשו וכו' לכן כתיב צעקו וה' שמע לפי שצעקו בני ישראל על הים שנאמר ויצעקו בני ישראל אל ה' שמע הקב"ה תפלתם אמר למשה מה תצעק אלי כבר שמעתי צעקתיך דבר אל בני ישראל ויסעו עכ"ל, ויל"ד מה חידש המדרש כאן מהו רצה בכל זה ומה ענין זה לזה בשנבין תחלה מהו ברכותינו שברכנו אבינו יצחק הקול קול יעקב הלא הקב"ה שומע תפילת כל פה אפילו תפילת גוי וכן התפלל שלמה המלך ע"ה בבנין בית המקדש, וי"ל שזהו דומה למה שאמרו חכז"ל במס' נדה גבי אנשי אלכסנדריא דבאו"ה כתיב לא ישא פנים ולא יקח שוחד ובישראל כתיב ישא ה' פניו אליך והכונה דאו"ה אע"פ ששומע תפילתם היינו שמרחם עליהם במדת רחמיו ועושה לפנים משורת הדין ומ"מ מדת הדין מתוחה עליהם עד שימצא הקפידה מקום לנוח כי אין מה"ד מסכים עמהם וכן מצינו בנינוה אע"פ שעשו תשובה מ"מ אחר ג' שנים נהפכה העיר והיינו לא ישא פניו של זעם משא"כ בישראל גם מדת הדין מסכמת ונהפך לרחמים גמורים ישא "ה'" פניו של זעם אליך ישא אותו ויכפהו לפני מדה"ר והיינו צעקו וה' שמע כל מקום דכתיב וה' הוא ובית דינו שגם מדה"ד מסכמת עמהם וזהו שהנחיל יצחק ליעקב קול קול יעקב אפי' בשעה שהידים ידי עשו שמה"ד מתוחה והנה בשעת קריעת ים סוף היו ישראל נתונים בדין שאמרה מה"ד הללו עע"ז והללו עע"ז מה נשתנה אלו מאלו ואין כדאי שישמע מידת הדין תפלתם ויסכים כיון שגם הם עע"ז לולי שכר האמונה והיינו שבטחו בה' וקפצו לים ובאו מים עד נפשם ואח"כ נקרע כמו שדרשו חז"ל אפסוק ובני ישראל הלכו בתוך הים ביבשה בתחלה בים ואח"כ נעשה יבשה והשתא א"ש שמשה אמר לישראל ה' ילחם לכם שהוא שם הוי' יתב' מה"ר ויאמר "הוי'" אל משה מה תצעק אלי דייקא כי צריך לעשות דבר נגד מה"ד דבר אל בני ישראל ויסעו וגו' ויבואו בתוך הים ביבשה ובזכות האמונה יסכים מה"ד וע"ז אומר המדרש הה"ד צעקו וה' שמע הוא וב"ד, ב' נחלות הנחיל יצחק וגו' הכל כנ"ל ומבואר באר הטיב ודו"ק:
מה תצעק אלי דבר אל ב"י ויסעו, כי מדרך הצדיקים שיהי' נענים ברגע בתפלה כדהובא בגמר' גבי רבי חייא ובניו שירדו לתיבה אמר משיב הרוח ונשיב זיקא אמר מוריד הגשם ואתא מיטרא (בבא מציעא פרק השוכר את הפועלים) והכא אי אפשר לעשות רצונו מיד כי חפץ הקב"ה להמשיכם לים משני טעמים א' מפני שהמצרים במים דנו את ישראל ובמים ידונו, שנית שידעו ישראל כי לא מחכמתו של מרע"ה אלא מאת ה' היתה זאת שהרי הורע כח מזלו של משה במים ע"כ מה תצעק אלי עתה פה דבר אל ב"י ויסעו אל המים ושם נאמר וירא ישראל את מצרים מת על שפת "הים" כי ראו אז כי לא בכח משה אלא יד ה' עשתה זאת ומשה הוא עבדו והיינו ויאמינו בה' ובמשה עבדו:
מה תצעק אלי דבר אל ב"י ויסעו, וק' וכי לא יצעק ויתפלל, ועוד הלא כתיב ויצעקו בני ישראל אל ה' ומשה אמר להם ואתם תחרישון, הנה השל"ה כתב שהצעקה היה כחסרון אמונה במרע"ה שהרי ה' גאלם ע"י משה ומסתמא לא יפלו ביד פרעה ואם צועקים אפי' הם נענים היינו הקב"ה עונה בעת צרה ושומע תפלת כל פה ומושיעם מצרה אשר הביאום מרע"ה לתוכה כך יחשבו הצועקים האלו ע"כ הצעקה היא חסרון אמונה כל זה ממשמעות דברי של"ה, אמנם הרי רש"י בשיר השירים פי' בפסוק יונתי בחגוי הסלע בסתר המדריגה דקאי על עמדם בצרה ההיא ואמר הראני את מראיך השמיעני את קולך כי הקב"ה התאוה לתפלתן והוא היפך דברי של"ה. ולפע"ד להכריע כי אע"פ שבטוחי' אנחנו בביאת המשיח והמתפלל עליו הוא מחסרון אמונה אבל מ"מ יתפלל שימהר ויחיש במהרה בימינו וה"נ נהי שהמתפללים שיושיע ה' היה מחסרון אמונה אבל הם עמדו בצרה והשונא קרוב ובא והמדבר מן הצד והים לפניהם (וכדאיתא במדרש רבה באותה שעה היו עומדים ולא היו יודעים מה לעשות והי' הים סוגר, והשונא רודף והחיות מן המדבר וכו') ואין הקב"ה אומר דבר אע"פ שע"כ לבסוף תבוא ישועה מ"מ לב אדם נמס אבל אי הי' הקב"ה אומר סעו או הרימו נס והרגו פרעה ואנשיו או כל מה שהי' אומר היו מזומנים ועושים אך לעזבם ושלא לומר להם דבר הוא צער גדול וא"כ אין להתפלל על הישועה אלא התפלה תהיה שיודיע להם מה לעשות והנה הם נסתפקו בנבואת משה וצעקו אל ה' להושיעם ועל זה אמר משה התיצבו וראו את ישועת ה' וכו' ואתם תחרישון, וא"ל הקב"ה לא שיחרישו לגמרי כי אני מתאוה לתפלה אלא "מה" תצעק אלי כך תצעק אלי רבש"ע דבר אל ב"י ויסעו וכך עשה משה והתפלל כך ואז ענהו ואתה הרם מטך:
מה תצעק אלי, במכילתא, ד"א אמש היית אומר ומאז באתי אל פרעה וגו' ועכשיו אתה עומד ומרבה בתפלה וכן הוא במד"ר והוא תמוה וי"ל לפע"ד דהנה מרע"ה העניו מכל האדם אשר על פני האדמה חשב כי כמעט אין לו זכות כדי שיתגלגל על ידו להוציא את בנ"י מארץ מצרים (וכמו שאמר מי אנכי כי אלך אל פרעה וברש"י שם מי חשוב אנוכי) וחשב אדרבה כי מגלגלין חובה על ידי חייב כמוהו כי פרעה הרע לעם הזה ואמר תכבד העבודה על האנשים וזה שאמר להקב"ה ומאז באתי אל פרעה הרע לעם הזה כי אני אני גרמא בנזיקין והנה איתא במסכת תענית פרק ב' במשנה כי בתעניות של גשמים נותנין אפר מקלה על ראש הנשיא ואב"ד וכל אחד ואחד נוטל ונותן בראשו ומפרש בגמר' כי הוא חשיבותא דידהו למימר אתון חשיביתו למבעי רחמי עלן ואכ"ע לכן מתחילין בנשיא כי בגדולה מתחילין מן הגדול תחלה, והנה מרע"ה עתה כשהיו ישראל בצרה גדולה הים סוגר והשונא רודף עמד מרע"ה בתפלה על ישראל (כדאיתא במכילתא רבי אליעזר המודעי אומר מה תצעק אלי על בנ"י איני צריך ציווי) וזה חשיבותו כי הוא הגדול שבהם וזה שאמר לו הקב"ה אמש אמרת מאז באתי אל פרעה וגו' כי לא היית נחשב בעיניך לכלום ועכשיו אתה עומד ומתפלל ומרבה בתפלה עליהם כמובן וק"ל (מש"מ):
ויבקעו המים, במכילתא פ' בשלח וכבר הי' ר' טרפון וזקנים יושבין תחת צל שובך ביבנה נשאלה שאלה זו בפניהם, וגמליהם נושאים נכאת וצרי ולוט, להודיע זכותן של צדיקים כמה מסייעתן וכו' שלא ימות מריח גמלים ועטרן, אמרו לו למדתנו רבינו שעל זכותו של יוסף הי' למדנו השותה מים לצמאו מאי מברך אמר להם בורא נפשות רבות, א"ל למדתנו רבינו השותה מים לצמאו מאי מברך למדנו באיזו זכות זכה יהודה למלכות, ומסיק כשעמדו שבטי' על הים זה אומר אני איני קופץ תחלה וזה אומר אני איני קופץ תחלה קפץ נחשון ושבטו תחלה לפיכך זכה למלכות, והודו לו זקנים לר' טרפון ע"ש בפרשה ה', ליישב ההמשך י"ל ע"ד דרוש כך דהנה בברכות ס"פ כיצד מברכין פליגי ר"ט ורבנן דלת"ק מברכי' על המים שהכל ולר"ט בורא נפשות, ומצאתי בס' ידי משה על מדרש רבה פ' עקב בפסוק שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן שכתב דר"ט לא פליג אלא במים דס"ל מים נבראו תחלה ולא שייך שנעשה בדברו דלמי דבר כיון שהי' המים ראש הנבראי' ות"ק ס"ל דשמים וארץ נבראו תחלה ולהם צוה שיוציאו מים ושייך שנהי' בדברו, ולפע"ד זה תלי' בפלוגתא אחריתי דאחז"ל וישב הים לאיתנו ששב לתנאו שהתנה הקב"ה במעשי בראשית שיבקעו וא"כ ע"כ שמים וארץ נבראו תחלה ועמהם התנה שיוציאו מים על תנאי שיבקעו אבל למ"ד מים נבראו תחלה עם מי התנה קודם שנבראו לא הי' דבר שיתנה ואחר שכבר נבראו לא מהני תנאי אחר מעשה דבעי' תנאי קודם למעשה, ולאותו מ"ד צריכים לומר דמפרש לאיתנו בזכות יוסף דכתי' ותשב באיתן קשתו כדדרש במכיל' ולאותו מ"ד קשה מפני מה זכה יהודה למלכות דאין לומר כדעת חז"ל במס' סוטה שקפץ לים תחלה א"כ אמאי מלך גם על שבט יוסף שהרי בזכותו נקרע ואך לו המלוכה וצריך לומר טעם אחר משום שאמר מה בצע כסברת רבנן כדאית' שם במכילת' ואין לומר עדיין מ"ט מלך על יוסף שהרי הוא נמכר יש לומר שבחטאו נמכר על שהוציא דבתם רעה כדאית' שם במכילתא יעו"ש אמנם א"א שהקב"ה הזמין לו לוט ונכאת שיריח ריח טוב שמע מינה שצדיק גמור הי' הדר' ק' לדוכתין מדוע מלך על שבט יוסף, ויש לומר לעולם בזכות שקפץ אלא שהשבטים היו מדייני' ולא רצו לקדש השם וגם שבט יוסף עמהם לכן זכה למלוך עליהם והא"ש המכילתא ואין להאריך והמבין יבין מאליו:
*ומצרים נסים לקראתו, הקשה במדרש רבה פרשת בא הי' צריך לומר ומצרים נסים אחריהם וכו' יעוין שם י"ל כאשר נעשה הים טיט ורפש חם שנשרפו טלפות סוסיהם כדפרש"י אז היו רוצים לצאת חוצה ולשוב בדרך שבאו והחזירו סוסיהם לשוב, והים שב לאיתנו שם במקום שהתחיל להקרע שבו ירדו ישראל לים, והמצרים לא ראו איש את אחיו ולא ראו ולא ידעו שנטבעו אלו שלפניהם ונסו לקראתו עד שהוטבעו כולם וזה שאמר ויכסו הרכב והפרשים וכו' לכל חיל פרעה הבאים אחריהם בים זה אחר זה ואלו שהיו לפניהם אותן שירדו תחלה לים חזרו לאחוריהם כדי לצאת מתוכו למדבר למקום שנכנסו לתוכו ושמה כבר שב הים לאיתנו ונסו לפי זה לקראת הים וזה ומצרים נסים לקראתו:
*ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים והמים להם חמה, ולמעלה ממנו כתיב בתוך הים ביבשה והמים להם חומה ופי' בספר מטה אהרן דכאן כתוב חמה חסר שדרשו חז"ל לשון חימה שקטרג עליהם מה"ד הללו עע"ז וכו' ולעיל כתיב חומה מלא וי"ו שהי' להם חומה ממש בלי קטרוג וקאי בצדיקים כעין נחשון בן עמינדב שמסרו נפשם על קידוש השם וירדו לים קודם הבקעו והיינו דכתיב שבאו בתוך הים תחלה ואח"כ ביבשה, נעשה יבשה אח"כ, לאילו הי' להם המים חומה ולא חימה אבל זה קאי על הבינונים שלא באו למים עד שהי' יבשה והיינו הלכו ביבשה בתוך הים תחלה ביבשה ואח"כ בתוך הים ובאלו כתיב חמה חסר שהי' קטרוג עליהם ע"כ, וי"ל שע"י שנתייבש הים וכל הנחלים הולכים אל הים ונוזלים תמיד וכיון שנתבקע הים ועמד כמו נד אז מים הבאים הלכו מן הצד ונעשתה היבשה ים והיינו דקאמר ויבואו ב"י בתוך הים ביבשה זה בתחלה אבל בשעת יציאה מן הים ליבשה בהיפך שם הי' אז ים מן המים הבאים מן שאר נהרות והלכו בו עתה (ביבשה) והיינו וב"י הלכו ביבשה (מה שהי' תמיד יבשה) בתוך הים (פי' מים כמו ולמקוה המים קרא ימים):
ויושע ה' ביום ההוא, בילקוט וז"ל פתח עוזא שר של של מצרים לפני הקב"ה ואמר לפניו רבש"ע עם זו שאתה מוציא ממצרים יש לי דין עליהם יבוא מיכאל שר שלהם וידון לפניך באותו שעה אמר לו הקב"ה למיכאל בא ודון עמו פתח עוזא שר של מצרים ואמר רשב"ע אתה גזרת על אומה זו שיהיו משועבדין תחת עם שלי ת' שנה שנאמר ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה ולא נשתעבדו אלא פ"ו שנה אלא תן לי רשות ואחזירם תחת ידי אומה שלי עד ת' שנה מיד שתק מיכאל אמר הקב"ה יש לי ללמד זכות על בני כלום נשתעבדו אלא בשביל דבור א' שדבר אברהם אוהבי שאמר במה אדע כי אירשנה ואמרתי לו ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם כלום אמרתי בארץ מצרים בארץ לא להם אמרתי וכבר גלוי וידוע לפני שמשנולד יצחק נעשו גרים וכבר נשלמו ת' שנה ואין לך להשתעבד בהם כלום באותה שעה הציל הקב"ה את ישראל לכך נאמר ויושע ה' ביום ההוא, ויש לדקדק טובא מ"ט נעלם ממיכאל התירוץ הפשוט הלזה שלא כתיב בארץ מצרים כ"א בארץ לא להם, ועוד דעוזא שאל שאלה אחרת שלא נשתעבדו אלא פ"ו שנה ולא אמר רד"ו שנים וע"כ משום שחשב שכל אותן שנים שהי' במצרים בלא קושי שיעבוד לא נחשבו לכלום דכתיב ועבדום וענו אותם ת' שנה שתהי' העינוי ת' שנה ומזה לא השיב לו הקב"ה כלום, ותו מה ענין דקאמר כלום נשתעבדו אלא בשביל דבור א' שדיבר אברהם אוהבי וכו' הוא ללא צורך יהי' מאיזה טעם שיהי' רק שיבינהו פי' הפסוק ועבדום וענו אותם ת' שנה גם לדקדק תואר אוהבי דקאמר אברהם אוהבי, וי"ל דהנה מאמר במה אדע כי אירשנה יש לפרש על שני פנים או שחטא כמשמעו כמסתפק בהבטחת הבורא ית"ש ועל זה בא העונש נגד ד' תיבות במ'ה אד'ע כ'י אירשנה, ד' מאות שנה וא"כ ע"כ יהי' כל השנים שוות כי אין סברא לחלק ביניהם כיון שמצינו שאמר ועבדום וענו אותם ארבע מ"ש ע"כ יהי' כולם בעינוי וזאת היתה הבנת עוזא וטענתו אמנם כבר העידו חכז"ל (מגלה דף י"א ע"א) אברם הוא אברהם הוא בצדקתו מתחילתו עד סופו וחלילה לא ניסה את ה' והאמין בו אך בשידוע כי היו צריכים זקוק רב מחטא אדה"ר לשבר הקליפות ולברר אוכל הקדושה מתוכם כידוע מאמר האר"י ז"ל על וינצלו את מצרים שעשאוהו כמצולה שאין בה דגן וזאת היתה שאלת אברהם וכונתו במה אדע [לשון מכות כמו ויודע בהם את אנשי סוכות כן הוא במ"ע] ואשבר הקליפות כשארשנה שלא יצטרכו ח"ו אחר זה זכוך בגיהנם כמאחז"ל שבחר לבניו שיעבוד מלכיות ולא גיהנם וע"ז השיב קחה לי עגלה משולשת שהם ד' מלכיות כידוע ואמר לו ג"כ שיזוקקו ויצורפו בשיעבוד וענוי והנה הי' צריך זקוק להוציא הקליפות ממקום ממדת הרחמים והדין וידוע כי אז לא נודע לו שם הוי' ית"ש כ"א א"ל שד"י לכן נגזר עליהם עבדות ת' שנה נגד ב' שמות ש'ד'י' א'ל'ה'י'ם גמטרי' ת', ופ"ו שנים גמטריא א'ל'ה'י'ם מדת הדין הי' בקושי' השעבוד תוקף הדין ושד"י שנים בגלות בעלמא ומעתה אין לו לעוזא שם דין ודברים על ישראל והנה מיכאל לא היה יכול להשיב זה כי לא נודע למלאכים מה שבלבות בני אדם ולא ידע מחשבת אברהם לכן השיב הקב"ה אברהם אוהבי גם כשאמר אותו הדיבור הי' אוהבי כי כוונתו לטובה ודקדק עוד בשביל דיבור א' דייקא לא כמו שאתה חושב שבשביל ד' דבורים נגזר עליו ענוי ת' שנה אלא הכל דיבור א' והטעם הוא משום שברור לו שיעבוד לבניו כנ"ל והושיעם ה' מידו ודו"ק:
*כי גאה גאה בתרגום ארי מתגאי על גותניא, וי"ל כי הקב"ה שוכן את דכא אבל הגאוה תועבת ה' כל גבה לב והקב"ה מגבי' עצמו ממנו (גמר' סוטה דף ה' ע"א יעוין שם) ועי"ז ממילא יושפל המתגאה והיינו דקאמר דאיתגא' על גותניא שהקב"ה מגביה עצמו למעלה ממנו:
*זה אלי ואנוהו אלקי אבי וארוממנהו, בת"א ואבני לי' מקדשא שהקב"ה אמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם וזה בזמן שישראל עושין רצונו של מקום משרה שכינתו בתוכינו אבל בזמן שאין עושין רצונו של מקום הגם שבכל זאת בשביל זכות וברית אבותינו הקב"ה לא יעזוב אותנו אבל מגביה עצמו ממנו כעין שאמרו (במס' ר"ה בפ' ד') עשרה גליות שגלתה השכינה ע"י חטאינו וכל שחטאו יותר הלכה גולה אחר גולה רחוק רחוק ממנו ובאחרונה עלתה למרום לרקיע והיינו דקאמר זה אלי ע"י מעשי הטובים ואנוהו אבנה לי' מקדשא וישרה שכינתו בתוכינו ככתוב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם אבל ואלקי אבי אם אינו משגיח עלינו אלא בזכות אבותי וכפירש"י לא אני תחלת הקדושה אלא מוחזקת ועומדת לי מימי אבותי אז וארממנהו אני גורם בחטאי שמגבי' עצמו לשמים:
זה אלי ואנוהו וכו' הענין יובן בהבין תחלה משאחכז"ל שאין השם שלם ולא הכסא שלם כביכול כ"א בהכרת זרע עמלק כי ידוע בי"ה צור עולמים העה"ז ב"ה ועוה"ב ב"י (בראשית ב' פסוק ה' הובא ברש"י שם) והכונה בזה לפע"ד כי אחכז"ל שעוה"ז הוא צורת ה פתוח לצפון שאם יבא א' ויאמר אלהים אני אומרים לי סתום צד הצפוני וענין פתיחת צד הה"א הוא כי כל העולמות הם כדוריים כידוע O כזו, והארץ הלזו הוא רק כזו 
ואיננו עגול ממש בצד הצפון כ"א כתפוח לא קערורית כ"א גבנוני' והנה אם תרצה לרבעות העגול הזה ע"כ א"א לרבעותו כזה ח דהריבוע יותר על העגול ומאין יבוא ההוספה אך אמנם באשר הגיהנם הוא למערבו של עולם וגן עדן למזרחו כמבואר בב"ב פ"ד ע"א והחוטא מכין לעצמו מקום בגיהנם משכן הקליפות ובשובו מחטאיו כאילו עוקר המקום ומהפכו לזכות ונעשה ממנו ג"ע וניתוסף עליו ונמצא שניתוסף על הג"ע שהוא במזרח העולם ונעשה מעיגולו רבועו ונחסר ממערב העולם מקום הגיהנם ונעשה ממנו צורת
ולזה אמרו חכז"ל שהה"א פתוחה מצדה לבעלי תשובה כנ"ל זה נלע"ד בכונת דברי חכז"ל וחדותם והנה העה"ב הצפון לצדיקים הוא ככדור עגול ממש שאין טעם להיותו פתוח משום צד והיינו צורת יו"ד כדור עגול והיינו עה"ב נברא ביו"ד ועה"ז בה"א:
והנה לעתיד לבוא כי ינער ה' הרשעים מן הארץ ויגלה כבודו עלינו במהרה, יהי' מסלה לשאר עמו להיות עולים ויורדים כאשר חלם יעקב אבינו ע"ה הסולם האלוקה שעליה ישוטטו הרעיונים לעלות הר ה' ולקום במקום קדשו ובה ירדו מלאכי ה' כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל ונעשה מעוה"ב שהוא עתה כצורת י ניתוסף עליו קו השוה שהוא המסלה ונעשה ממנו צורת ו ומצורת י"ה נעשה ו"ה והנה השם הויה ב"ה וב"ש הגדול מרמז על הויית העולם עתה ועל הויית אחר התיקון העתיד וא"כ מורה על העולם שעתיד להשתנות ולא יהי' כמו שהוא עכשיו וכיון שישתנה העולם ממילא העולם איננו קדמון ויש לו מחדש חדשו מאין, ומורה על היותו יתברך ויתברך הי' הוה ויהי', וע"כ במפלתו של עמלק יהי' השם שלם כנ"ל והכסא שלם הכונה על העולם העליון המכונה השמים כסאי יהי' שלם ע"י המסלה שניתוסף עליו משא"כ קודם עקירת רשע מן הארץ כנ"ל, והנה בעת הלחמו ביום קרב עם שונאי ישראל ובעת שדדו המערכות אין אנו צריכים לקראת כ"א בשם י"ה כי ממילא נודע לנו חדוש העולם ע"י שדוד המערכת וזהו עזי וזמרת יה בשעת זמרתו (לשון קציצה וכריתה כמו וכרמך לא תזמור) את האויבים די בקראי שמו י"ה וממילא יובן כי הוא ויהי לי לישועה (ובמדרש רבה פ' כ"ג יהי לי אין כתיב כאן אלא ויהי לי לישועה הי' לי ויהי' לי) ואז זה אלי ואנוהו פי' אעשה לו נוה כמתרגם המתרגם ואבנה בית מקדש הוא המסלה העולה בית אל בהמ"ק שלמטה מכוון נגד בהמ"ק שלמעלה וזהו ד' איש מלחמה הוי' שמו יתברך לעד וק"ל:
*ד' איש מלחמה ה' שמו, עפ"י המדרש דלית הנאה מן שיטייא אלא קיצייא וכל פעל ד' למעניהו וגם רשע ליום רעה זה תכליתו של רשע שיתקדש ש"ש בו וזה הוא לקיום העולם והנה השם הויה ב"ה מורה על שמהוה כל הויות וזה שאמר ד' איש מלחמה גם בזה ד' שמו שזה הויה לקיום העולם:
נטית ימינך תבלעמו ארץ נחית בחסדך עם זו גאלת, כתיב ביבש קצירה תשברנה, כשתכלה זכותן של או"ה תמהר ישועת ישראל והנה הי' למצרים לחלוחית זכות במה שאמרו ה' הצדיק ואותו זכות הי' מעכב להנחות ישראל אל נוה קדשם על כן מיהר הקב"ה ושילם למצרים גמולם כמש"א חז"ל בפסוק תבלעמו ארץ שזכו לקבורה בזכות שאמרו ה' הצדיק וכיון שנתייבש קצירה שקיבלו שכרם שוב נחית בחסדך עם זו גאלת, ועד"ז נ"ל ג"כ תפול עליהם אימתה ופחד תביאמו ותטעמו כי מרע"ה לא התפלל שיצרכו מלחמה ושפיכת דמים בירושת הארץ כי אם ישלימו כמו ששלח לסיחון דברי שלום וכמו שהשלימו הגבעונים והגרגשי פנה (והלך לאפריקא כדאיתא במדרש) אך לא ישלימו מיראתם את ה' ויהי' להם לכנענים זכות בזה ויעכב את ישראל מלהביאם אל הר קדשם על כן ביקש תפול עליהם אימתה ופחד וישלימו מפחד ולא לזכות יחשב להם ושוב תביאמו:
*תפול עליהם אימתה ופחד וגו' תביאמו ותטעמו וגו', מקדש ה' כוננו ידיך, יש לפרש אמרו חכז"ל שמפני כך אמר השי"ת לדהע"ה אתה לא תבנה הבית לשמי הואיל ודמים הרבה שפכת ע"י מלחמות וה"נ אם ישראל היו זוכים שלא יצטרכו לחרב וחנית בכיבוש ארץ ישראל אז היו זוכים מיד למקדש ה' והי' גאולת עולם וה' ימלוך מאז לעולם ועד אבל ע"י שלא זכו ולא היו במדרגה זו עי"ז נשתלשלו כל המאורעות שאירעו, ועל זה ביקש משה תפול עליהם אימתה ופחד על האומות ואז מפני אימה ופחד ישלימו עם ישראל ויכנסו לארץ בלא שום דבר מלחמה או האומות יפנו משם ואז תביאמו ותטעמו בהר נחלתך בלי שום דבר ומיד מקדש ה' כוננו ידיך ואז ימלוך ה' לעולם ועד:
ד' ימלוך לעולם ועד כי בא סוס פרעה, נרא' שהתפלל הלואי וימלוך ה' לעולם ועד כאשר נאמר והוא כי בא סוס פרעה פי' כי העוה"ז הוא ים סוער על באי עולם ועם ה' אלו בעמדם בים הזה בעוה"ז מ"מ עומדים ביבשה ואינם טובעים במצולותיו והרשעים המה סוס פרעה ורכבו ופרשיו פי' המה מרכבה לס"ם המכונה פרעה בפסוק הזה, המה באו אל תוך הים של העוה"ז ולבסוף נהפך להם לרוע, כי שב עליהם מי הים הזה ומטביעם במצולותיו אבל בנ"י לעולם המה ביבשה אפי' בתוך הים:
ד' ימלוך לעולם ועד כי בא סוס פרעה ברכבו ופרשיו בים, אחז"ל כשנפל בפיהם ד' ימלוך לעולם ועד ולא ה' מֶלֶךְ הרגישו כי איננו תשועת עולמים ועתיד בהמ"ק ליחרב ואז ימלך (לשון עתיד) לעולם ועד ולא עתה, וי"ל הטעם כי נדחקו המפרשים בזה שהקב"ה אמר ואכבדה בפרעה וכל חילו וידעו מצרים כי אני ה' ובמה ידעו הלא מתו בים, והא"ע נדחק לפרש שידעו זאת ברגע קודם שמתו, אבל באמת ראוי' הי' שיֵצאו מצרים מצד אחר ויספרו אותות ונפלאות שראו וכמו שיהי' לעתיד לבא כמו שכתוב ושלחתי מהם פליטים אל הגוים תרשיש פול ולוד וגו' ואמנם ישראל היו בהם קטני אמונה והוצרך הים לשקעם למצרים ולפולטם וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים (כדאיתא במדרש) ועי"ז ויאמינו בה' ובמשה עבדו ומפני חטא זה שהיו קטני אמנה נגזר עליהם שלא יהי' גאולה שלימה ולא ה' מֶלך אלא ה' ימלוך והטעם כי בא סוס פרעה וישב עליהם את מי הים משום זה ימלוך ולא מֶלך, וכעין זה י"ל שלא קיבל הקב"ה שירת מלאכי השרת באותה הלילה כי אמר מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה (מגילה דף י' ע"ב) יש להבין בו שני משמעות חדא כמשמעו מעשה ידי טובעים בים קאי על המצרים שהי' יותר טוב אם ינצלו ויגידו כבודו בגוים ועוד י"ל עי"ז מעשה ידי שהוא בהמ"ק שנעשה בשתי ידים כפירש"י בפסוק כוננו ידיך והוא מש"ס פ"ק דכתובות דף ה' ע"א) אותו בהמ"ק שהוא מעשה ידי טובע עתה בים (פי' ע"י הים) שע"י הים הזה (חטאו קטני אמונה והיו אומרים כשם וכו' כך הם עולים מצד אחר) טבעו בארץ שעריה:
ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה ותצאנה כל הנשים אחריה, הנה בהאנשים כתיב ויאמינו בה' ובמשה עבדו, האמינו כי אם אין משה העושה נפלאות אין ה' עושה ע"י אחר ע"כ אמרו כי זה משה האיש לא ידענו מה הי' לו ע"כ בקשו צורה שתשכון עליו כבוד ד' כמ"ש הרמב"ן אך הנשים האמינו גם במרים הנביאה אע"פ שלא עשתה נפלאות ולא שום דבר ע"כ בעגל לא נתרצו הנשים כי אמרו אם אין משה יש נביאים אחרים וע"כ התאספו אל חור בנה של מרים כי חשבו אם חור יעשה להם אלהים, שהוא בנה של מרים עי"ז יתרצו גם הנשים אבל חור מסר נפשו וזכה לבצלאל בן בנו שעשה המשכן (שנעשה לכפר על עון העגל):
[] ותען להם מרים שירו לה' כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים, י"ל למה אמרה מרים שירה רק על פורענות המצרים סוס ורכבו רמה בים ולא אמרה גם על הצלת ישראל כמו שאמרו משה ובנ"י נחית בחסדך עם זו גאלת, ונראה דאיתא במדרש אמרו מלאכי השרת אם אנשים קדמו לנו לומר שירה נשים למה קדמו לנו וע"ז ותען להם מרים למלאכי השרת, וי"ל מה ענתה בזה למלאכי השרת ותמוה, ונקדים תחלה ליישב קושי' תוס' על הרשב"ם (מגילה דף ד' ע"א ד"ה שאף הן) דאמר ריב"ל נשים חייבות במגילה שאף הן היו באותו נס וכן אמר ריב"ל גם בארבע כוסות וכן בנר חנוכה ומפרש רשב"ם שעיקר הנס נעשה על ידיהן בפורים על ידי אסתר בפסח בזכות נשים צדקניות נגאלו ובחנוכה ע"י יהודית והק' בתוס' לפ"ז מאי אף הן דמשמע לשון טפילה הלא עיקר הנס נעשה על ידיהן ויש ליישב כי ידוע "נס" ראוי להקרא מה שהקב"ה משדד הטבע ומערכות שמים וידוע דטבע משועבדת לתורה ותנאי התנה הקב"ה במעשה בראשית ע"מ שיקבלו ישראל את התורה ואם לא יקבלו יחזרו לתהו ובהו ובשביל התורה הנקראת ראשית נברא העולם ומשועבדת טבע העולם לתורה (וכדאיתא בירושלמי על פסוק לאל גומר עלי קטנה בת ג' שנים ויום אחד אין בתולותיה חוזרין פחות מכאן בתולותיה חוזרין ואם היא כבר ג' שנים ויום אחד ונמלכו ב"ד לעבר את השנה בתולותיה חוזרין) א"כ כל כמה דגדול זכותן של צדיקים משועבד הטבע להשתנות לצרכם ולטובתם וממילא הנס בעצמותו קטן כי מוכרח הוא בטבע וכל כמה דזוטרי זכותייהו כך יתגדל הנס בעצמותו והנה כאן שבזכות נשים צדקניות נגאלו ונפיש זכותייהו של הנשים שאנחנו נגאלנו בזכותם אם כן לנשים יתקטן להם התשועה והגאולה מהיות נס כי בטבע הוכרח להם ובאמת הי' קשה לרשב"ם כי ריב"ל אמר נשים חייבות במ"מ שאף הן הי' באותו נס שאף משמע שהן טפילות הלא המה גם כן באותה גזירה וצרה היו ונגאלו לכן מפרש הרשב"ם שעיקר הנס נעשה על ידן בזכותם נגאלו וא"כ כיון שגדול זכותן כ"כ תקטן להם הגאולה מהיות להקראות נס ואינן רק טפילות בנס וא"כ לפ"ז אין עליהם חוב כ"כ לומר שירה אבל מ"מ י"ל אם כי זכותם גדול שנגאלנו ממצרים על ידם אבל לראותן הנשים עין בעין במפלת השונאים טביעת מצרים בים סוף ע"ז ראוי שתאמר' שירה כי הטבע משועבד לתורה לקיום התורה אבל לא לרוות בנקמות השונאים כי אין זה בטבע ואין זה כ"כ הכרח לקיום המצות וזה חשבו הנשים לענין גדול ולומר שירה ובי"ל המדרש שאמרו מלאכי השרת אם האנשים קודמין לנו לומר שירה שנעשה להם נס גדול מאוד אבל הנשים שהן טפילות לנס למה יקדימו לנו ועל זה ותען להם מרים השיבה מרים למלאכי השרת שירו לה' ששירתנו הוא כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים על מפלת השונאים שהוא נס גדול כי איננו בטבע ותשובה הגונה השיבה להם, ולכך לא אמרה שירה רק על מפלת השונאים שזכו לראות עין בעין, שלנס גדול החשיבה הנביאה, שזכתו גם המה לראות בנקמת הצרים האלו אויביהם ושונאיהם עין בעין אם גם המה נשים צדקניות היו וק"ל:
ויסע משה, (ברש"י הסיעם בעל כרחם שהי' קשה להם לפרוש כי ביזת הים רבה מאוד עיי"ש) יראה הענן (ענני כבוד) לא נסע עדיין כי היו עסוקים בביזת הים והקב"ה הניח להם בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו אך משה ראה כי לא טוב ריבוי הביזה על כן ויסע (בעל כרחם) ולא כתיב על פי ה' וכ"ה במכיל' ע"כ במרה צעקו על משה (כדכתיב וילנו העם על משה לאמר) ולא על ה' כי משה הביאם לשם, משא"כ ברפידים כתיב על פי ה' ע"כ התלנונו על ה' שהביאם הענן לשם:
ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה וכו' שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו וכו' יעוין במס' שבת דף פ"ז ת"ש ששי ששי בחדש ששי שבת וכו' ששי למאי מקשים הא לקמן מבואר בקרא דיום בואם לסין הי' בשבת וכ' הרא"ם למ"ד אתחומין איפקד צ"ל נסיעתם מאלים לא הי' בשבת רק ביאתם למדבר סין ואבאר לקמן אי"ה מ"מ קשה מ"ט לא העמידו פלוגתתם אקרא, דלמ"ד אתחומין איפקד לא הי' נסיעתם מאלים בשבת משא"כ לאידך מ"ד, עוד קשה לי מאי דוחקא דש"ס למימר דכ"ע במרה איפקד רק פליגו אי גם בתחומין איפקד הוא דוחק גדול לימא דפליגו אי במרה איפקד כלל או לא איפקד אשבת כלל דהוא פלוגתא דתנאי במכילתא לר' יהושע שם שם לו חק ומשפט חק זה שבת ולר"א המודעי חק הוא פרה ולא שבת ע"ש ולפע"ד ק' מתורץ בחברתה, הנה רב פפא בנה בנינו אקרא דכתיב בט"ו לחדש השני וגו' וכתיב בקר וגו' וכתיב ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי שבת לא יהי' בו והרי הוא מונה ששת ימים מן הבקר ההוא וה"ל אותו בקר יום ראשון ואתמול יום ביאתו למדבר סין שבת היה זו היא בנינו ויסודו של ר"פ ואיננו מוכרח כלל כי אפי' אם עומד אדם בערב שבת ויאמר ששת ימים תעשה כך וכך וביום השביעי שבת תעשה כך וכך הוא יודע שאין הכונה ששה ימים מהיום שעומד בו אלא ששה ימי החול ויום השביעי דעלמא שהוא שבת וא"כ מנ"ל לרב פפא דששת ימים תלקטוהו מאותו יום ואילך קאמר אלא ששת ימים דעלמא ויום השביעי שבת דעלמא וצ"ע לכאורה וי"ל ר"פ ס"ל כתוס' דלא איפקד אשבת במרה ועדיין לא נודע להם שבת כלל ולא המ"ל דיום השביעי שבת דעלמא קאמר דשבת מאן דכר שמי' ולא ניכר עדיין אלא ע"כ השתא הוא דאודעינהו ששת ימים מהיום תלקטוהו ויום השביעי מהיום יהי' שבת וא"ש:
והנה סתמא דתלמודא קשיא להו אדרבא וראב"י מ"ט העמידו פלוגתתם אברייתא דששי ולא אקרא דאלים אע"כ תרווייהו ס"ל כמ"ד במרה נצטוו אשבת ולא מוכח כלל דיום הורדת המן הי' ביום ראשון, ע"כ העמידו פלוגתתם אברייתא דששי וממילא מוכח דפליגו אי אתחומין איפקד או לא ופליגו בשבת דמרה עיין מנחות צ"ה ע"א דמספקא להו ושקיל וטריא אי סילוק מסעות בלילה פי' אי איקלע שתחלת מסע הי' בלילה או דוקא ביום כדכתיב ללכת יומם ולילה, והשתא לא צריך למידחק דפליגו אי אפקוד אתחומין שהוא דוחק אלא לכ"ע אתחומין איפקוד ובשבת לא נסעו כלל, רק לפי ההנחה שהניח מ"ו בהפלאה דב"נ וה"ה קודם מתן תורה הלילה הולך אחר היום וא"כ ליל מוצאי שבת נהי דמותר במלאכה מ"מ לענין חשבון הימים נחשב הלילה ליום שלפניו קודם מתן תורה והשתא בהא פליגי כיון דבשבת לא נסעו למ"ד סילוק מסעות בלילה, נסעו בליל מוצאי שבת מרפידים ובאו ביום שלאחריו וחנו במדבר סני א"כ הוה ששי לחנייתן ולא לנסיעתן ואידך מ"ד ס"ל לא הוה מסעו' בלילה וע"כ ביום הי' נסיעה וחני' והוה ששי לנסיעתן נמי ולכאורה י"ל דלמ"ד במרה איפקוד אשבת א"כ ע"כ כבר יצאו מכלל ב"נ דהא גוי ששבת חייב מיתה ומדיצאו מכלל ב"נ ממילא היום הולך אחר הלילה:
וי"ל בזה דרך דרוש כבר כתבתי בחי' תורה שלי דכתי' ביעקב ויחן פני העיר פירש עשירי העיר כי העשירים נקרא פני העיר וחז"ל דרשו תחומין קבע להם, די"ל דעשירי העיר השובתים כל ימיהם ומחייבו מיתה דגוי ששבת חייב מיתה ע"כ תיקון להם תחומין לומר דכל יום יטיילו חוץ לזה התחום ולא יהי' שביתה ויפטרו ממיתה, וה"נ י"ל בהא פליגי למ"ד במרה אתחומין נמי איפקוד א"כ ע"כ יצאו מכלל ב"נ דגוי ששבת חייב מיתה ולמ"ד לא איפקוד מה"ט גופא לא איפקד כדי שיטיילו בכל יום חוץ לתחום ולא יתחייבו מיתה, והשתא י"ל לכ"ע לא נסעו בשבת מפני איסור סתירת אוהלים והוצאה אך בלילה נסעו דסלוק מסעות הוה בלילה, אך מ"ד אתחומין איפקוד א"כ שמרו שבת ממש ויצאו מכלל ב"נ והלילה שייך ליום אחריו הוה ששי לנסיעתן ולאידך מ"ד אתחומין לא איפקד שלא יצאו מכלל ב"נ והלילה ליום שלפניו והוה ששי לחנייתן:
ובחידושי תורה שלי אמרתי הא דאר"י משה הוסיף יום א' והדברים נראים תמוהי' איך אפשר שהקב"ה אמר היום ומחר וכונתו על יום השלישי ולמה הוסיף משה יו"א ומה סברתו אלא הקב"ה לא נתן להם דין ישראל עד מתן תורה וא"כ היום ומחר כל א' לילה שלאחריו עמו, אך מרע"ה רצה מעצמו להוסיף בקדושתן יותר ממה שנצטוו, לקדשם כדין ישראל וכיון שהקב"ה רצה יומים ולילות שעמהם ולדין ישראל כבר אזדא הלילה ע"כ הוסיף ויעוין לשון פרש"י זבחים קי"ז ע"א ד"ה ויזבחו וגו' עי"ש, ולפי"ז י"ל לנסיעתן וחנייתן לא פליגי ואלה וא' ד"א חיים:
ויבואו מרתה וכו' ויאמרו אל משה מה נשתה וכו' שם שם לו חק ומשפט, י"ל ע"פי מ"ש בחובת הלבבות בני אדם החוטפים ועושים עושר בלא משפט ואלו היו ממתינים הי' הקב"ה מזמין להם פרנסתם ביושר ובמשפט, ונמשלו לצמא ההולך במדבר ומוצא מים מרים וסרוחים ושותה לצמאו ואח"כ יוצא מעין נובע מים טובים ומתוקים והוא מצטער על שמילא כרסו במי מרים, הנה נראה אחר שהלכו ג' ימים ולא מצאו מים ועתה מצאו מים מרים שאלו למשה מה נשתה אם נרוה צמאונינו במרים הללו אולי אח"כ נמצא מתוקים ונצטער על העבר או נייאש עצמנו ממתוקים ונשתה המרים וזה לשון (שאלה) מה נשתה ואחד שהשכילו דבר זה המתיק הקב"ה המים וישם להם חוק ומשפט בין איש לרעהו ולמדם דינים שלא יתן עיניו בממון אחרים כי לבסוף ימצא מתוקים באושר ובמשפט:
ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים, במכיל' ד"ר אמרו הראהו דבר מן התורה שנמש' לעץ שנא' עץ חיים היא למחזיקים בה, והוא תמוה ומה השליך אל תוך המים, ואחר כן איתא תני רשב"ג לא כמידת הקב"ה מדת בשר ודם, בשר ודם במתוק מרפא את המר אבל הקב"ה אינו כן מרפא את המר במר ע"כ, נלפע"ד לפרש כי ידוע הת"ח אם כל ימיו יעסוק רק בתורה ובעבודה אבל אם אין לו מאומה לאכול, מר לו מר, כי אם אין קמח אין תורה, והנה הסוחר אשר יגע כל ימיו כעס ומכאובים להרויח ממון כדי להחיות נפשו ונפש ביתו ולבנות בית דירה ולמלבושי כבוד די מחסורו אשר יחסר לו, מר לו מר מאוד, וטוב ממנו הנפל אשר לא ראה שמש ואיננו חסר ולא צריך לכל היגיעה ועמל הזאת, ומר לת"ח ומר לע"ה, אבל אם הסוחר יקח ממעשרו אשר עמל ויגע, והרויח ונותן לתוך פיו של יששכר הת"ח אז שניהם כאחד טובים הוא עמל ויגע לקנות קנין בנפשו עולם הבא והת"ח יוכל על ידו לעסוק בתורה ובעבודה ואית' (בגמר' ב"ק דף פ"ב ע"ב) דורשי רשומות אמרו מים זו תורה וילכו שלשת ימים בלא מים בלי תורה ובזה יש לפרש ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם לא יכלו ללמוד תורה ממרה כי מר להם מאד ויורהו השם עץ עץ חיים למחזיקים שהכוונה על מחזיקי התורה שיחזיקו התורה ודבר זה נלמד מהתורה שהקדים יעקב זבלון ליששכר בברכתו ועל זה תני רשב"ג המשל שהקב"ה מרפא את המר במר ושניהם יחדיו יומתקו כמובן וק"ל, (מש"מ:)
כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, הול"ל לא אשים בך מה לשון עליך י"ל כי מצינו אעפ"י שהי' דהע"ה צדיק גמור מ"מ נענש קצת שעל ידו נטרד דואג האדומי ונהרג נוב עיר הכהנים (גמרא סנהדרין דף צ"ה ע"א) וא"כ הוה אמינא אעפ"י שישראל יהיו צדיקים מ"מ ישום עליהם קצת עונש כיון שעל ידם נלקו מצרים וזה אינו כי רש"י פי' בפ' וארא אני ה' נאמן לקיים דברי לשלם פורעניות ולשלם שכר, היינו שכר האבות ופורענות העונש למצרים שכבר נתחייבו מעולם בלא ישראל נמצא לא נטרדו ע"י ישראל והיינו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עונש עליך כי אני ה' (שאמרתי וכרש"י שם בפ' וארא) הוא רופאיך:
כי אני ה' רופאיך, כי הקב"ה הכביד לב פרעה וסגר בעדו שערי תשובה כמ"ש רמב"ם בהלכו' תשובה והיינו המחלה אשר שמתי במצרים (שסגר בעדם שערי תשובה) אותו לא אשים עליך אלא אדרבא אני ה' רופאיך כדכתי' ומל ה' את לבבך ואת לבב זרעך, ואמר אם שמוע תשמע וגו' כי אז יש לחוש לתגבורת יצר הרע כי כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו ע"כ הבטיח שיושיע וימול לבבם כי הבא לטהר מסייעי' לו:
[] כי אני ה' רופאיך, י"ל ע"פ דרך משל הנה רופא אשר מבקר להחולה לרפאותו ובא בשכרו על כל פסיעה ופסיעה הוא זה מעשהו אם יחלה האיש הזה יבא ויבקרהו לרפאות אותו מחליו זה, לא כן אשר לשנה ישולם שכרו לו, בין יהיו בני בית בריאים או לא, יקבל דבר הקצוב לו, רופא כזה השגחתו תמיד על מאכל ומשתה בני בית והנהגתם שינצלו מפגעי הזמן רוח וקור וגשם וכדומה שלא יחלו ויהי' צריך להרבות זמן לרפאותם להעמידם חי בריא אולם כי אין לו שכר יותר מזה אם ירפאם כי בין כך ובין כך יקבל שכרו משלם, והנה הקב"ה מרחם על בניו שקראם בני בכורי ישראל ואין רצון הקב"ה חלילה שיחלו ויצטערו כי הא דתנן (סנהדרין מ"ו ע"א) אמר ר' מאיר בזמן שאדם שרוי בצער שכינה מה אומרת קלני מראשי קלני מזרועי א"ע דמם של רשעים כך על דמן של צדיקים על אחת כמה וכמה לכן צוה הקב"ה אותנו בתורתנו הקדושה את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו משא"כ לאומות העולם וכמו שאיתא ברש"י (פ' שמיני סימן י"א פסוק ב' משל לרופא וכו') אבל כי יבא גם איש נכרי ויתפלל לפני הקב"ה מקירות לבו באמונתו בהש"י כי הוא מוחץ ורופא, גם ממנו יקובל תפלתו, וכאשר התפלל על זה שהע"ה, ויתקדש שם שמים על ידו, אבל ישראל הקב"ה מוכרח לרפאותם ומה גם לאומה הישראלית בכללם שכבר נשבע הקב"ה שלא לכלותם, וזה כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רפאיך, ובר"שי ואם אשים הרי הוא כאלו לא הושמה, כי תכלית המכה הא רק כדי שישוב בתשובה ולא הושם עליו בבחינת מכה כמו גבי או"ה רק כדי שישוב בתשובה והקב"ה ירפא אותו וזה כי אני ה' רפאיך רופא בית אשר יותר נוח לו שלא יחלה האדם כלל כאשר בארנו וק"ל:
*בשבתינו על סיר הבשר באכלינו לחם לשבע וכו', יש לפרש כי זה הי' תרעומות ישראל שבמצרים שהי' להם זכות שלא שינו שמם ולשונם ומלבושיהם (כדאיתא במדרש) והיו מצויינים שם לעם בפ"ע ואם היו רוצים להתערב עמהם אז היו יכולין להסיר מעליהם עול השיעבוד רק לא רצו לעבור על זה מפני כל אם כן הי' העינוי בבחירה ורצון נפשם והי' להם שכר הרבה מזה באכלם רק לחם לשבע ולא רצו להתגאל בפת בגם ובבשר זבחי מתים שלהם כדאית' במדרש רבה על פסוק זה שאע"פ שהם בעצמם בשלו אותו בשר למצרי' וריחו נודף לא אכלו ממנו וזה באכלנו לחם לשבע אם גם בשבתנו על סיר הבשר אז גם לא אכלנו רק לחם לשובע מרצונינו הטוב שלא להתגאל באיסורים והי' לנו זכות רב לנפשותנו ואם מתו אז הי' קידוש השם כי הי' יותר נוח להם למות מלעבור על רצון השם ית' להתגאל במרק פיגולם והיו מוסרים נפשם לה' וזה מי יתן מותינו בגד "ה'" בשבתינו על סיר הבשר באכלינו לחם לשבע אבל עתה "נפשינו" יבישה אין כל ואין להם זכות מזה שהעינוי בהכרח הוא להם וק"ל:
בין הערביים תאכלו בשר, הרמב"ן הקשה מסתמא הי' השליו יום יום כמו המן ומ"ט האספסוף התאוו תאוה ככתוב בפ' בהעלותך וניתן להם בשר חדש ימים ותי' דחוק שלא הי' יורד אלא להחשובים ולא להפחותים עיי"ש, ולפע"ד לא בא השליו אלא אותו הערב להשקיט רעבונם לפי שעה אבל ממחרת כשירד המן והי' בו כל המטעמים א"כ גם שליו וכל מיני בשר טעמו בו (לא היו צריכין לשליו) והאספסוף התרעמו בלתי אל המן "עינינו" דייקא אמרו חכז"ל פ' יוהכ"פ (יומא דף ע"ד ע"ב) שלא ראו בשר בעיניהם אלא טעמו טעם בשר אך לא ראוהו וסומא אינו שבע (פי' כי תאותו וחשקו לא נתמלא אם אינו רואה בעיניו מה שאוכל כי טוב מראה עינים כך משמע בגמרא יעוין שם) כך אחכז"ל:
בין הערביים תאכלו בשר ובבקר תשבעו לכם וידעתם כי אני ה', במס' סוטה דרש ר' שמלאי מפני מה נתאוה משה ליכנס לארץ ישראל וכי לאכול מפרי' הי' צריך או לשבוע מטובה הי' צריך ומסיק אלא לקיים מצות התלויות בארץ, י"ל על לשון דנקט ר' שמלאי וכי לאכול מפרי' הי' צריך יאמר כי לאכול מפריה הי' רוצה, ונלע"ד לפרש כי ידוע שהמאכלים שאדם אוכל הם המה פועלים מאד לטבע בני האדם כי איש הכפרי מאכליו גסים ועבים ועל ידם איננו רך בטבעו ובמזגו, וניכר בתארו ובזיו פניו כי הוא איננו מבני אדם אשר לפי דקות ורכות מאכליהם ישתנו טבעם ומזגם והוד זיו פניהם וכאשר הוא בגשמיות כן הוא ברוחניות האוכל דברים קדושים גופו נזדכך ונתקדש ונטהר מאוד ברוחניות עד שבקל לו להשיג במושכלות בדברים הרוחניים היפך אם אוכל דברים אסורי' וטמאים שהתורה אמרה ונטמאתם בם אל תטמאו בכל אלה והנה פירות ארץ ישראל קדושי' המה ובפרט אחר שקיימו מצות התלויות בארץ ובהם, ועל ידיהם נזדכך איש הישראלי ונטהר ונתקדש ויעלה מעלה מעלה ממדריגה למדריגה העליונה עד שבקל יוכל להשיג השגת האלקות ובזה יש לפרש תפלתינו ונאכל מפרי' ונשבע מטובה ועל ידי אכילת פריה וטובה נזדכך ונברכך עלי' בקדושה ובטהרה והנה משה רבינו כבר נזדכך ונתהפך גופו לרוחניות ממש עד שלא הי' צריך עוד להכנה זו ע"י פירות א"י וכדומה כדאיתא במדרש משה רבינו מחציו ולמעלה אלקי' ומחציו ולמטה איש דהיינו שכבר נזדכך כל כך עד שנעשה כמעט אלהי' מלאך ויותר ממנו כי טוב הוא גם מיום הולדו (ויעוין פ' כי תשא פי' נאה על זה המדרש) וזה מקשה הגמר' וכי לאכול מפרי' "הוא צריך" הלא משה לא הוצרך עוד לפירות ארץ ישראל כי כבר נזדכך כל גופו בתכלית הזיכוך ומסיק אלא לקיים מצות התלויות בארץ לעשות רצון הקב"ה לבדו, והנה אמרו חכז"ל על המן (גמרא יומא דף ע"ה ע"ב) לחם אבירים אכל איש לחם שמלאכי השרת אוכלין אותו דברי רבי עקיבא והי' המן כולו רוחניות וגם נבלע במאתי' ושמנה וארבע' אברים כאידך מ"ד ושניהם אמת ועל ידו נקל להזדכך ולהבין במושכלות וכמו שאמרו חכז"ל לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן ובקל ע"י המן לבוא להשגת הבורא יתברך שמו וזה ובבקר תשבעו לחם הוא המן וידעתם (ידיעה ג"כ לשון הבנה הוא) ותבינו ותשכילו כי אני ה' להשיג על ידו השגת אלקות וק"ל (מש"מ):
*איש לפי אכלו עומר לגולגולת, יש לדקדק לפי חשבון המובן, הרבה לקטו יותר מכדי שבעם, כי כל אחד לקט עומר ואם די לגדול בעומר, לקטנים הוא למותר כידוע, וי"ל בין אדם בינוני בין קטן בן שנה או גדול כעוג מלך הבשן כולם לקטו עומר לפי מדתם דלכל אדם יש לו אמה וטפח לפי גידולו וקומתו בקטן בן יומו הטפח ד' אצבעות נמדד לפי אצבעותיו הקטנים וטפחו הנמדד לו לפי אצבעותיו, מהם ששה טפחים שלו הוא אמה שלו וכל אחד גדול ג' אמות לפי שיעור מדתו באמותיו וכן בבינוני וכן בעוג מלך הבשן בערך הראוי לפי מדתם ולפ"ז יש לכל אדם שיעור עומר בפ"ע לפי גדלו ולפי קטנו וכל שנעשה אצבע שלו יותר גדול נגדל מדתו ושיעורו וירד מן עבורו יותר [כי מדת העומר יומדד ג"כ לפי האצבעות יעוין פסחים דף ק"ט ע"ב ברשב"ם שם] וזה הי' פלא שבכל יום ויום וימודו בעומר ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר וזה הי' נס גדול:
*ויותירו אנשים ממנו עד בקר, פרש"י וכן הוא במד"ר שדתן ואבירם היו אלו אנשים וקשה נהי דהיו בעלי מחלוקת אבל חטא זה מנ"ל לתלות קלקלה זו בהם, ונראה ליישב עפ"י מה שאמרו חכז"ל (יומא דף ע"ה ע"א) דהמן הודיע מה שבחורין ובסדקין עם מי הדין אם איש ואשה או עבד ואדונו שנתעצמו בדין אמר משה דינו לבקר משפט שאם נמצא בבית הבעל והאדון הראשון עומרם ניכר שהדין עמו וכן בכיוצא בזה וממילא לא היו דתן ואבירם יכולים לעשות בענינים כאלו ריב ומצה, כי המן הוכיח הכל על נכון, וכל זה אם אין יכולין להניח המן מיום לחבירו הי' מופת חותך העומר הנמצא וראיי' אבל אם יונח ממנו עד בקר אין ראייה מה שנמצא בבית רבו הראשון שני עומרים שעבדו הוא ובעבורו ירד עומר השני כי אולי נפל בעד רבו גם עומר השני על יום המחרת, ולכך דתן ואבירם המפורסמי' לבעלי מחלוקות הותירו כדי שלא יהי' להם ביטול בריב ומצה שלהם לכן תלאו הקלקלה הזו במקולקלים בריב ומצה:
וחם השמש ונמס, הורה לנו בזה כי כשראו ישראל שנבלע באיברים חשבו שהוא מאכל קשה כחרבות כאבנים שאין חום הטבע יכול לעכל אותו אך כשראו חם השמש ונמס שאפילו חום השמש ממסו כדונג ואפ"ה נבלע באברים ש"מ שהוא לחם אבירים לחם שמלאכי השרת אוכלים אותו (גמר' יומא דף ע"ה ע"א) הנהנים מזיו השכינה:
ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה וכו', נראה ודאי מרע"ה אמר להם דיני שבת ולחם משנה גם מדרש חכז"ל לחם משנה שיהי' לחמו של שבת משונה בטעמו (כדאיתא במכילתא רבי יהושע אומר זה לחם משונה) לא הי' דבר אשר לא גילה להם אך הם חשבו שבת הוא יום ולילה שלאחריו (כי זה הי' עוד קודם מתן תורה) כדרך ירידת המן ליום ולילה שלאחריו ע"כ חשבו עש"ק ב' סעודות א' לו ואחד ללילו ואכתי הוא חול ועומר הוסיף ליום שבת ולילו שלאחריו שהוא קדש אך כשלקטו ערב שבת ומצאו שני העומר לאחד (כדכתיב ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה שני העומר) שניהם לחם משונה בטעמם וריחם ואי ס"ד עומר א' כולו ליום חול מ"ט טעמו משונה ע"כ באו לפני משה ויאמר אליהם זה הלשון א"ל הקב"ה שבתון שבת קדש לה' מחר וע"כ האי מחר פירושו כניסת הלילה היא נקראת מחר שהרי אמר את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו פי' היום לצורך מחר ואי ס"ד מחר היינו בקר של שבת א"כ מאי קאמר תו ואת כל העודף הניחו לכם למשמרת עד הבקר הרי מדבר מבקרו של שבת אע"כ מחר היינו ליל שבת והעודף הניחו עד הבקר יום שבת וא"כ ממילא העומר של היום ריחו נודף דכיון שהלילה קדש אין לקבוע סעודה גמורה עש"ק כדי שיאכל בלילה לתאבון נמצא עיקר עומר של עש"ק הוא לצורך הלילה שהוא שבת ע"כ טעמו משונה וגם אותו עומר של שבת קודש הוא כולו ליומו כי הסעודה הראוי לאכול למוצאי שבת יאכל ביום שבת בסעודה שלישית כידוע וזה רמז להם משה רבינו בשלשה פעמים היום שאמר בפסוק השני עיין כי הקצרתי וק"ל:
ויבואו כל נשיאי העדה ויגידו למשה, הנה עמר גמטרי' ש"י שאוכלי מן זוכים לש"י עולמות, ובשבת שני העמר ב' פעמים ש'י' גמטרי' כ'ת'ר' היינו שבת כידוע, אותיות הסמוכים "לשבת" מלפניו ומלאחריו הם אותיות ר'א'ש' ת'ג'א' (כי אחר תיו חוזר חלילה מתחיל עוד הפעם א') ובמוצאי שבת מסתלק וחוזר בכל ערב שבת, והמה לא ידעו עדיין מקדושת שבת ולקטו שני העמר חשבו שמעתה יהיו כולם נכתרים בכתר מלכות וא"כ נשיאים למה ע"כ ויבואו נשיאי העדה ויגידו למשה ושוב הודיעם שבתון שבת קדש לה' מחר ונתיישבה דעתם:
*הוא אשר דבר ה' שבתון שבת קדש, יש לפרש דמשה אמר להם מיד פ' שבת אלא שאמר להם והכינו את אשר יביאו והי' משנה על אשר ילקטו יום יום משמע על ידי הכנה לשבת יתברך המן ויתרבה ויהי' משנה אבל לא מיד בשעת לקיטה כאשר הי' באמת כדכתי' ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה ולכך באו ושאלו למשה אבל איתא בספרים כשם שההכנה לשבת מביא ברכה והשפעה כך הלימוד בעניני שבת ובמס' שבת מביא השפעה יתירה ומצינו בפ"ק דע"ז דהקב"ה עוסק בכל יום שלש שעות בתורה (ע"ז דף ג' ע"ב שלש שעות ראשונות הקב"ה יושב ועוסק בתורה) ועסק אז בזמן לקיטת המן שהי' בבקר (כדכתיב וילקטו אותו בבקר בבקר) בעניני מס' שבת ועל ידי זה נתרבה המן, וזה שאמר משה הוא אשר דיבר ה' שבתון שבת קדש יען שהקב"ה דיבר בהלכות שבתון שבת קודש לכך הי' בו ברכה ונתרבה:
*ויש לומר עוד דמשה לא אמר להם כלל משבת כפשטות הקרא וטעמו שרצה שיהי' לישראל מופת על קדושת השבת וברכתו ביתר שאת ולכך לא אמר להם, שאם יאמר להם משבת אזי יכוונו מיד ללקוט משנה, ולא יהי' המשנה נס גדול גלוי ומפורסם, רק יהי' מופת בזה מדלא החסיר כמו בחול שהמרבה ללקוט אעפ"כ לא העדיף על העומר אבל ע"י שלא אמר להם משבת ילקטו כל אחד רק עומר לגולגולת ואח"כ ימצאו משנה ויהי' מופת יותר על קדושת שבת וברכתו דאם ילקטו מיד משנה הגם שלא יחסר וגם יהי' מופת שלא יבאש וירם תולעים מ"מ אין ראי' כל כך על גודל קדושת שבת, כיון שלקטו והותירו עפ"י ד' דהא גם ביו"ט כל שאפשר לעשותו מעי"ט עדיף אבל כשילקטו עמר ויתברך ויהי' משנה הוא מופת גדול על גודל קדושת שבת מכל הימים כי ראשון הוא למקראי קודש זה הטעם של מרע"ה שעי"ז יחוזק שמירת שבת ביתר שאת וממילא עי"ז כשחטאו ויצאו ללקוט ענשם יותר קשה כי עבירה כפולה הי' אחרי ראותם גודל כח קדושת השבת ולכך כשיצאו ללקוט ביום השביעי אמר ה' עד אנה מאנתם בהדי היוצא לקי כרבא שע"י משה שהגדיל קדושת שבת ועי"ז נתגדל ענשם עד שאמר השם ראו וכו' וישבת העם ביום השביעי:
*ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט ולא מצאו, וקשה הא היה להם מן מע"ש לשבת משנה ולמה יצאו ללקוט וי"ל ע"פ מה שאיתא בעירובין פ"ג דשיעור ב' סעודות אמרו לשבת משום דבשבת אוכלין יותר משום דרווחא לבסומי שכיחא ומאכל שבת מוטעם יותר וישראל הניחו לשבת מזון ג' סעודות כדרך אכילה בחול כי חצי העומר אכלו ביום וי"ו ביום ואחד הניחו לליל ש"ק ועומר האחר אכלו ביום ש"ק חציו בבקר וחציו בערב קודם לילה ועל ליל שבת שנעשה טעמו משונה כפי' רש"י על לחם משנה לחם משונה ובסים להו טובא ואכלו טפי לא נשתייר בידם שיעור מזון ב' סעודות לכן יצאו ללקוט אלא שבאמת ברכת שבת היו משלים זה שהיה מתברך במעיהם אבל היוצאים מן העם ללקוט שלא האמינו כל כך בקדושתה דאגו שלא יהי' להם כל צורכם וע"ז אמר להם משה ראו כי ה' נתן לכם השבת וכו' ונתינה לא שייך על העדר אלא על הברכה והיא שטעמו משונה ומזה עצמו הייתם יכולים להבין קדושת שבת ומה גם שלא יחסר לחמכם על ידו כמובן:
ויקראו בית ישראל את שמו מן, במכילתא דורשי רשומות אומרים בית ישראל קראו שמו מן, והובא בילקוט ובזית רענן נדחק עיי"ש, ולפע"ד דהנה מן הוא לחם אבירים שמלאכי השרת אוכלין אותו (גמ' יומא דף ע"ה ע"ב) עיין היטב ברמב"ן פ' זו שהמן הוא ההנאה מזיו השכינה שנהנים באור העליון מלאכי השרת והצדיקים לע"ל וע"ז נאמר עולם הבא אין בו לא אכילה וכו' והוא שנתגשם להם עתה ואכלוהו, ולפע"ד כי לנשיהם ולקטני ערך הי' בזה האופן אבל לגדוליהם היו נהנים ממנו בעצמו כמלאכי השרת ודברי ר"ע שאמר לחם שמלאכי השרת אוכלים אותו ור' ישמעאל שאמר שנבלע באברים אלו ואלו דברי אלהי' חיים הם כנ"ל, והנה תיבת מן פירשו הכנת מאכל דבר כמו (תהלים) חסד ואמת "מן" ינצרוהו וימן להם המלך (דניאל סימן א'), ונקדים עוד דרשת מכילתא והמן כזרע גד לבן כאגדה המושכת הלב (יומא דף ע"ה ע"א אחרים אומרים דומה לדברי אגדה המושכין לבן של אדם כמים) הנה דרש תיבת לבן כמו לִבָן שהי' מושך לבן של ישראל כאגדה והכוונה שהי' כמו אגדה שאם היא בעצמו סתרי תורה וכל סודות ה' כלולים בה ויש בה עוד ע"ד הפשוט דברים המושכים לב קטני ערך המביני' הדברים על פשוטן כן היה מן שלקטני ערך היה הכנה ע"י לקבל התורה ולהשיג מושכלות כמשאחז"ל לא נתנה תורה אלא לאוכלי מן ולגדולים היה זה בעצמו ההשגה הגדולה הנפלאה, וזהו ויקרא אותו בית ישראל מן דייקו בו דורשי רשומות דוקא "בית" ישראל שהם הנשים, ואנשים הדומים להם במדרגה הם הם שקראוהו רק מן הכנת דבר ולא דבר המכוון בעצמם ולזה נ'פשינו ק'צה ב'לחם ה'קלקל ר"ת נ'ק'ב'ה' כי להם ה' לחם הקלקל ומפורש כי הוא כזרע גד לבן כאגדה שהוא להמשיך הלב לעבודת ה' ובאמת לטועמים היא כצפיחת בדבש כי היא העבודה אמיתית וכן המן להמשכילים כנ"ל וק"ל:
גד לבן, הוא הגיד על עצמו שאינו יורד לא בשבת ולא ביהכ"פ עמ"ש מורי דודי בס' זה ינחמנו, ולפע"ד כי ג'ד' גמטריא ז' מרמז על יום השבת וגם רומז על יוהכ"פ כי ג'ד' ר"ת ג'מר ד'ין ועוד גמטרי' ז' רומז ג"כ על יוה"כ לפי מה שכ' מהרש"א ח"א ריש מס' יומא כי ז' ימים טובים בשנה הם נגד השבוע ויוה"כ שבת עליהם כמו שבת לימי השבוע ועל כן נקרא שבת שבתון שבת של ימי השבתון ואנחנו בארנו יותר בעה"י, כי לפ"ז ראשון של חג הוא נגד יום א' בשבת ושמיני עצרת נגד יום ב' וא' דפסח יום ג' ושביעי של פסח יום ד' ושבועות יום ה' ור"ה יום וי"ו כי כן נדון אדם הראשון ביום וי"ו, וה"נ ראש השנה הוא ערב שבת וא' דסוכות מוצאי שבת שושביני' של יום השבת ויש להם ערך ושווי מה כי בר"ה מתחילים ימי הכפרה וא' דחג הסוכות נקרא ראשון לחשבון עוונות, שמיני עצרת הוא יום ב' יש לו שיווי עם שבועות יום ה', ב"ה הם ימי קריאת התורה וכן ש"ע הוא יום סיום התורה ושבועות מ"ת, א' וז' דפסח ג' ד' וידוע כי הם הימים המסוגלי' לימי המעשה לחזור אחר פרנסתו (כדאיתא בספרים) כי קשים מזונותיו כקריעת י"ס שהיה בימים האלו לכן נאמר במן כזרע ג'ד' כנ"ל שהי' נס המן גדול כיציאת מצרים וכקריעת י"ס:
והמן כזרע גד לבן, אמרו חכז"ל (יומא דף ע"ה ע"א) גד שהי' מגיד להם לישראל אם בן תשעה לראשון או בן ז' לאחרון, כיצד שנים שבאו לפני משה לדין זה אומר עבדי גנבת וזה אומר מכרתי' לי אמר להם משה דינו לבקר משפט אם נמצא עומרו בבית רבו הראשון בידוע שזה גנבו נמצא בבית רבו השני בידוע שזה מכרו לו וכו' יעוין שם, י"ל לא הי' משה דן על פי זה כי חלילה לדיין להיות דן כך רק על פי התורה הקדושה והמן הראה להם להדיא שיפה דן משה דין אמת לאמתו וראו שזכה לכוון האמת לאמתה של תורה תמיד וחכם עדיף מנביא:
*וטעמו כצפיחת בדבש, פי' הגאון מוה' א"וו זצ"ל אמרו חכז"ל ברכות (פרק הרואה) דדבש אחד מששים במן ונותן טעם אמרו חכמים בששים וא"כ טעמו של מן אם נתערב בדבר אחר הוא עד ששים ומתוק מאכל שנתערב בו כדבש והיינו וטעמו מה שהוא נותן טעם שהוא חלק הששים הוא כצפיחת בדבש:
ש'ל'י'ו' גמטרי' משה עם הכולל כי השליו והמן הי' בזכות משה (כמבואר גמרא תענית דף ט' ע"א) אהרן אותיות נר אור גם נהר לשון אורה כמ"ש רמב"ן בפ' מקץ כי עמוד אש בזכות אהרן, מרים אותיות מר ים כי מר לשון טיפה כמו מר מדלי וים כמשמעו כי המים והבאר בזכותה של מרים:
וירב העם עם משה וכו' מה תנסון את ה' ויצמא שם העם למים וילן וכו' ויקרא שם המקום מסה ומריבה וכו' היש ד' בקרבנו אם אין, הרא"ע כ' כי יש שהי' להם מים ועליהם נאמר מסה ויש שלא הי' להם מים והם רבו את משה אלו דבריו ולא פירש, ואני אבאר בעה"י, כי יש הי' להם מים ולא נתנו לחביריהם הצמאים וכהלכה עשו כר"ע (בבא מציעא ס"ב ע"א) שנים שהיו מהלכים במדבר ויש לאחד קיתון של מים לא יתן לחבירו וישתו וימותו שניהם אלא הוא ישתה אותו כי חייך קודמין אך זה גרם להם שהאמינו הקב"ה אין עושה נס אלא א"כ יש כאן מעט (יעוין בטו"ז או"ח הל' חנוכה סימן תר"ע סעק"א) יתברך ויעשה הרבה כמו החררה שהוציאו ממצרים (שאכלו ממנו ס"א סעודות עד ט"ו באייר) אבל אם ישתו כל המים ולא ישאר "יש" לא יעשה נס וימותו בצמא וע"כ לא נתנו לחבריהם נמצא הם מנסים אם "יש" ה' בקרבנו אם עושה נס דוקא מיש אם "אין" או אפי' מאין ועי"ז וירב העם, הצמאים רבו עם משה ואמר משה להמנסים למה תנסו את ה' שלא ליתן לחביריכם הלא ה' יושיע מאין כמו במן ושמעו אל משה ונתנו לחבריהם ועי"ז כלה כל המים על כן כתיב ויצמא שם העם למים שלא נשאר עוד שום מים, על כן וילונו ושוב הוציא להם מים מצור החלמיש:
מה תריבון עמדי ומה תנסון את ה', יש להבין מה הי' נסותם את ה' במה הי' הנסיון, ונ"ל שזה הי' ספק בלבם אם הש"י שורה על ישראל גם בלי אמצעות מרע"ה והיינו בבחינת "אין" או צריך הכנה בבחינת "יש" כאבוקה הנתלה בפתילה דוקא ובאפס פתילה לא ידלק וזה הי' גם טענתם בעגל, וע"כ הכא מלבד התלונה למה הוצאתם אותנו ממצרים היתה מריבה עם מרע"ה תנו לנו מים, שאלו בכח ועזות, עליכם מוטל ליתן לנו מים, וכן פי' רמב"ן מריבה זו ורק עשו זה כדי להקציף משה ועי"ז לא יהי' ראוי להשראת שכינה שאינה שורה מתוך כעס ואם אפ"ה יתן מים הרי שורה בלי פתילה והוא בחינת אין ואם לא הרי צריך לפתילות מרע"ה, ע"כ אמר מה תריבון עמדי מה תנסון את ה' ע"כ קרא להמקום מסה, אבל בפ' חקת בבאר אשר בסוף כבר ידעו שהקב"ה שורה בישראל בבחינת אין ולא באו לנסות אלא רק מריבה כשמה, ע"כ המה מריבת קדש (בלבד) הוא מדבר צין:
בינו בוערים בעם, כי כל הניסים שאינם אלא לשעה כגון קריעת ים סוף יש להמחקרים תואנה להרהר כי מקרה הוא אבל הקבועים כגון ירידת המן ארבעים שנה רצופים אין להרהר כך כתוב במורה והרא"ע, א"כ גם באר וענן כיוצא בו אין להרהר כי גם הם היו ארבעים שנה כידוע) והיינו בינו בוערים ב'ע'ם' ר"ת ב'אר ע'נן מ'ן ואמרו חכז"ל (תענית דף ד' ע"א) מתה מרים נסתלקה הבאר מת אהרן נסתלק הענן וחזרו בשביל משה מת משה נסתלקו כולן נמצא היו שלשתן בזכות משה והיינו ר"ת מש'ה ב'ן ע'מרם מ'ן ב'אר ע'נן:
[] ויאמר משה ליהושע, יש לדקדק כי בפ' שלח כתיב בשלוח המרגלים ויקרא משה להושע בן נון יהושע, נראה דעד עתה שמו רק הושע בלא יו"ד וכאן קורא הכתוב אותו יהושע ודוחק לומר על שם העתיד קראו כך, ונראה לומר דבאמת עיקר שמו מנעוריו הי' יהושע אבל כאשר גדל והולך בתומתו וצדקתו עד שלא היה צריך עוד סעד לתמכו קראו אותו לחשיבתו הושע אבל כאשר שלחו משה עם האנשים לרגל את הארץ הבין משה שצריך סעד שלא להכשל בעצת מרגלים קרא אותו יהושע כפרש"י שם יה יושעך מעצת מרגלים ובאמת מצינו אח"כ אחר חזרת המרגלים קורא אותו הכתוב בשמו הושע (סוף פ' האזינו סי' ל"ב פסוק מ"ד) הוא והושע בן נון:
צא הלחם בעמלק מחר אנכי נצב על ראש הגבעה ומטה האלקים בידי, יש לפרש דהנה לא נפחדו ממלחמת עמלק כ"א אותן שפלטתן הענן כפרש"י (פ' כי תצא) חסרי כח מחמת חטאם שהי' הענן פולטן דעליהם שלט והנה זה הי' שבטו של דן שהי' פסלו של מיכה ביניהם ונתחייבו מיתה לשמים ואם כי לא נמסרה לב"ד כי לא היו עדים והתראה מ"מ משמים מסרוהו למלכות עמלק דדין ארבע מיתות לא בטלו ומעתה אין טעם להזדרז להלחם נגד עמלק, אך האמנם ראוי לכל גודר גדר להציל עמו מיד אויביהם ולהתפלל אל ה' שיגלה החוטאים בענין שיענשו בידי ישראל ולא ע"י שונאיהם וזה היתה תפלת יהושע במעלת עכן עד שהודיעו הקב"ה ע"י גורל מי הוא החוטא והמיתו והענישו, והנה כי כן כבר ראוי היו אלו להנצל מעמלק עד אשר ינתן מהשי"ת רשות לב"ד ישראל להענישם וזה הבטיח משה ליהושע שיצא וילחם בעמלק כי עתיד הוא להתפלל אל ה' שיתן מטה אלקים בידו להעניש החוטאים ולא יתן מטהו ביד הרשעים העמלקים:
ובזה יש להמתיק פסוקים שלאחריו ע"ד הרמז שאהרן וחור תמכו בידיו ע"ש הידוע כי חור הי' בבחי' מלכות יהודה והנביא המוכיח לעמו מה טוב כי יתמוך המלך על ידו להעניש הפושעים על פיו ועל ידו תקום התורה ועל צדו יהי' הרודף שלום בעמו כאהרן להמשיך לבם לבל יתנו כתף סוררת ולא ימאנו לקבל תוכחה מגולה מאהבה מוסתרת לכן בכל דור צריך הגדול המכונה בשם משה שיתמכו ידיו הנגידים אנשים רודפי שלום ואז יהיה מטה אלקים בידו ולא ביד האויבים כנ"ל וק"ל:
[] ובזה יש לפרש מה דתנן באבות אף הוא ראה גלגלת אחת שצפה על פני המים אמר לה על דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון, כי קונן הלל כך כי בלתי ספק נתחייבת מיתה כי צדיק ה' בכל דרכיו וכמשאחז"ל אעפ"י שארבע מיתות בטלו דין ארבע מיתות לא בטלו אך אם היה מיתתך על ידי בית דין שקיימו בך המצוה ובערת הרע מקרביך לדון אותך כמו שראוי לך היה לך זכות מזה שקיימו על ידך מצוה אך עתה נהפוך הוא לא די שאין לך זכות אלא מטיפיך יענשון על ידך וכמו שאמר הקב"ה לדוד על ידך נטרד דואג ונהרג נוב עיר הכהנים (סנהדרין צ"ה ע"ב) וחוב לך גם על זה שהמה נענשין על ידך ונוסף לך עוד חוב תחת זכות הטוב:
ובזה יש לפרש מקראי קודש יהיו כחציר גגות שקדמת שלף יבש שלא מלא כפו קוצר וחצנו מעמר ולא אמרו העברים ברכת ה' אליכם ברכנו אתכם בשם ה', כי הקוצר שדה אע"פ שע"י קצירתו שדה מלאה קמותיה נשארת כארץ אין כל בה ואין לו עוד בה הנאה מהשדה עד שתוציא עוד פעם צמחה בכל זאת מרויח שיש לו תבואה בביתו שקצר ממנה אבל עשב אחר שייבש מעצמו מן השדה אין לו עוד בה הנאה ממנה וגם לא הביא ברכה אל ביתו כי אין לו ממנה בביתו כי ייבש מעצמו בהשדה כך זה הנהרג ע"פ ב"ד אם גם הוא בעונו מת יש לו זכות שקיימו בו הב"ד מצוה אבל הנהרג בעונו בידי אדם רעים וחטאים לא די שגוע בעונו וגם אין לו זכות שקיימו המצוה בו אדרבה נהפוך הוא שיש לו גם עונש קצת כמו שבארנו והנה תנן במתני' (סנהדרין דף מ"ו ע"ב) שהקרובין באי' ושואלים בשלום הדיינים ובשלום העדים וזה שאמר דוד ברוח קדשו יהי' כחציר פי' הרשעים האלו יהיו כחציר גגות שקדמת שלף יבש שקודם שישלפוהו ויתלשוהו ממקומו הוא יבש שלא מלא כפו קוצר וחצנו מעמר שגם לקוצר אין בו שום הנאה כך יהיו אלו שלא ימותו ע"י ב"ד שישאר לב"ד זכות מצוה על ידם אלא הרשעים האלו יהיו טרודים על ידי אנשים רעים וחטאים כמוהם אשר לא אמרו העברים ברכת ה' אליכם כמו בב"ד שעליהם תטוף ברכת ה' על ידי המצוה וגם קרוביהם היו מברכי' אותם בברכת שלום ה' עמכם וזה ברכנו אתכם בשם ה':
והי' כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכו', ואחכז"ל בזמן שישראל היו משעבדים לבם לאביהם שבשמים היו ניצולים וגו' עיין משנה סוף פ"ג דר"ה, ובכל זאת הדברים אינם מובנים וי"ל הנה במלחמת יהושפט כתיב והי' בצאת לפני החלוץ אמר הודו לה' כי טוב כל"ח ופי' הקדמונים מיד בצאתו למלחמה טרם שנצח כבר אמר הודו לה' כי בטוח הי' בניצוח ובזה ההודיה נצח המלחמה בלא תפלה ע"ד רוממת אל בגרונם ובזה הרוממת וההודי' חרב פיפיות בידם לעשות נקמה בגוים וע"כ קשה וכי מרע"ה לא היה כיהושפט שהיה צריך תפלה להחליש עמלק ולא בטח שבודאי יצליח והי' לו להודות ולא להתפלל אך י"ל הטעם שישראל לא היו זכאים שהרי ברפידים היו ששם רפו ידיהם מתורה ומנסים את ה' ומריבים עמו ע"כ לא הי' בטוח בלי תפלה ואומר אני שלא התפלל כלל על מפלת עמלק אלא על ישראל שיתן ה' בלבבם לשוב אל ה' ע"ד והכן לבבם אליך אז ממילא ינוצח עמלק ברוממת אל בלי תפלה, ולבא אל המכוון בעה"י אקדים מ"ש בס' החרדים הביאו של"ה בשער האותיות אות ק' דף ע"ז ע"א דלהתפלל ולבקש רחמים צריך שיגבי' ידיו כעבד המקבל פרס מרבו ובשעת שבחות והודיות יניח ידו זע"ז על לבו כעבדא קמי' מרי' ושכ"כ הר"ר אברהם בנו של הרמב"ם ז"ל ושכן נכון על פי קבלה עיי"ש ואומר אני כאשר ירים משה ידו להתפלל על ישראל ע"ד והכן לבבם אליך אז נשמע תפלתו והיו משעבדים לבם לשמים וגבר ישראל וכשראה משה כי גבר ישראל חשב כי הוכן לבם אל ה' ומעתה הניח ידו רוצה לומר הניח ידיו זע"ז לעשו' כהודיה לה' כי לעולם חסדו ויפול עמלק ע"י שירות ותשבחות אך מיד חזרו בעו"ה ולא שעבדו לבם לאביהם שבשמים ולא הועילו שירות ותשבחות של מרע"ה ע"כ וגבר עמלק עד שחזר והרים ידיו בתפלה וק"ל:
קצת מדרוש בשנת תקס"ט
אשר באתה אז העיר פ"ב במצור מפני חיל הצרפתים ויורו המורים בחצים ואבני בליסטראות.
והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וגו', תנן התם פ' ראוהו ב"ד, והיה כאשר ירים משה את ידו וגבר ישראל, וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה אלא כל זמן שהיו ישראל עושים רצונו של מקום ומסתכלי' כלפי מעלה ומשעבדין לבם לאביהם שבשמי' היו מתגברים כיוצא בדבר אתה אומר עשה לך שרף ושים אותו על נס וכו' וכי נחש ממית או מחיה אלא כל זמן וכו', הנה יל"ד בסיפא טובא מאי קושי' וכי נחש ממית על איזה נחש קאמר, אי נחשים שרפים שבמדבר פשיטא שהמיתו, ואי אנחש שעשה משה וכי כתיב בקרא שהמיתה, בשלמא ברישא דמקשה וכי ידיו עושות מלחמה פריך שפיר משום דכתיב בקרא וכאשר יניח ידו וגבר עמלק משמע דהנחת ידים גרמו גבורה לעמלק אבל הכא לא כתיב ההיפוך בקרא שמת אדם ע"י נחש הנחושת אלא להביט בו וחי א"כ קשה כהנ"ל:
טרם אענה אני אומר ברבים ברכת הודאה על העבר, ברוך ה' אשר הפליא חסדו לי בעיר מצור, ואמר הפליא חסדו, י"ל כך, כי הנה כתיב נתת ליראיך נס להתנוסס מפני קושט סלה, ויל"ד לשון נס להתנוסס ועוד מהו מפני קושט, כי הנה ניסי ה' רובם לטובה להצלת צדיקים מהרעות אשר באו במקרה העולם, או על חטא הרבים והקב"ה מציל את הצדיק ממנו, ולפעמים נעשה נס לפורעניות על אנשים ידועים ולהצילם מהרעה לטובה ע"ד נס אחר זה פלא וקשה להבין, כי אם לא חפץ ה' להענישם, מעיקרא מאי קסבר להביא הרעה שלא בטבע כמו שאנו רואים בעינינו כי אעפ"י שמלחמה הוא מדרך העולם ושיבואו ערים במצור ובמצוק והקב"ה משגיח לטובה להציל את הראוי להצילו, אבל מ"מ מה שבאת עירנו במצוק וזרקו עלי' חיצים זה הי' שלא בטכסיסי מלחמה, וכל אנשי הצבא בעצמם מתמיהים ולא ידעו שום טעם וריח או תועלת להשונאים בזה, וכל איש נבוב ילבב, כי מאת ה' היתה זאת ע"ד נס לפורעניות שאינה בא לעולם אלא בשביל ישראל, ואמנם נגד זה אנו רואים חסדי ה' שעשה נס לטובה כי לא די שלא ניזק איש בגופו גם הפסד בבנינים הוא מעט מזעיר בבתי אחב"י וכלא נחשב ההפסד המגיע בערך זה. ולא היה רק הפחד והדאגות וא"כ מאי קסבר מעיקרא השי"ת לחדש נס לפורענ' ולהציל אותנו אח"כ ממנו שיהי' אותו הפורעניי' כעין הנראה לומר ראו בני כי אני אני הוא המוחץ והרופא שובו אלי ותקדמוני תפלה לצרה, ואם ח"ו תקשו ערפכם הכינו למה שהוא מהראשונים:
נמצא אם אנו שבים אל אלקינו עתה היה הנס הזה שהי' לפורעניות טובה גדולה, וחסד יותר מן ההצלה עצמה, כי ההצלה אינו חידוש, כי עדיין לא הגיע זמן הפורעניות המעותד, אבל הבאת הפורעניות הוא עיקר חסד שהוא התראה להנצל ולהסתר מיום אף, וידוע כי חז"ל השתמשו בלשון קשט לומר מזה, קשוט עצמך וכו' שר"ל שוב ותקן דרכך, והיינו דקאמר קרא נתת ליראיך וכו', דהיינו מתחלה נס לפורעניות כדי שתוכל לעשות להם נס בהצלה, וקשה לא לכתוב לא הי' ולא וי"ו, ע"ז בא כמתרץ מפני קשט סלה, שיקשטו עצמם וישובו ויהיו נשמרים ממה שהוא רע יותר ח"ו וע"ז אמר ברוך ה' כי הפליא חסדו וכו' אם ההצלה הוא חסד מאת ה' אבל מ"מ אינו פלא כ"כ כי כך דרכו, אבל הפליא הוא תחילת ביאת העיר במצו' הוא חסד נפלא:
והנה בנחשים השרפים הנושכים בעם והקב"ה ריפא אותם יעלה על הדעת כי הרפואה הוא עיקר הנס וז"א דהרי ארבעים שנה שהלכו במדבר נחש שרף ועקרב ולא הזיקו כלל מעולם אלא עכשיו מפני עונותיה' הפליא נסו שינשכו וימותו (נשיכת הנחש הי' הנס) ואח"כ יחזור ויעשה נס לרפאות אותם, ושריפת הנחש היה נס לטובה, שעי"ז ישובו ויהיו נשמרים ממה שהוא יותר רע מזה, ע"ד שכתבתי שהפליא חסדו וזה שאמר הקב"ה למשה עשה לך שרף ושים אותו על נס, ר"ל תרמוז להם בהשרף הוא הנס ולא הרפואה ממנו, לא כי אלא השרף שים אותו על נס, והן הן דברי המשנה שהתחלנו, וכי נחש ממית והלא כל מ' שנים שבמדבר לא המית נחש כלל ואין צורך שיעשו המצאה להחיותם ע"י נחש נחושת, רק להודיע שהכל תלוי בתליי' עיניה' לאביהם שבשמים וכאשר יבואר אי"ה ביתר ביאור:
והנה רישא דמתניתין קשי' וכי ידיו של משה עושות מלחמה, וקשה וכי נעלם זה מבר בי רב, דידיו של משה היו פרושות השמימה לתפלה ולתחינה, אבל יובן במאי דכתיב והי' כאשר ירים משה ידו, יש לפרש ב' פרושים א' ע"ד רמז והוא כי ידוע מ'ש'ה בגמטרי' א'ל' ש'ד'י' שהוא המנצח מלחמות ישראל, ואמנם מד"ה המכונה יד ה' שהוא המכה והוא חלקו של יורש החרב ידים ידי עשו, אם תצטרף "יד משה" יהי' בגמטריא שטן, ע"כ כל כוונתו של משה רבינו ע"ה להפריש ולהסיר כח יד מאל שדי, וזה והי' כאשר ירים משה ידו שהפריש ידו שהוא יד משה אז וגבר ישראל, ובלא"ה שטנא נצח ח"ו אבל בזה הפי' והרמז א"א שהרי מרע"ה לא ירא ממנו אדרבא השטן נעשה לו אוהב ומסר לו סוד הקטרת כידוע (שבת דף פ"ט ע"א) וגדולה כזו כתב טו"ז ש'ו'פ'ר' ר"ת ש'טן ו'אין פ'גע ר'ע ר"ל אעפ"י שיש שטן אין פגע רע, מכש"כ בימי מרע"ה ולגבי משה מלתא זוטרתא היא, אבל יש לפרש כך דידוע דתלמיד חכם מכונה לעולם משה, וההמון עם בחינת מרא דידין ר"ל בעלי הידים ונקראו ידי משה, וע"כ כאשר ירים משה ידיו שהרים את עמו בקדושה והדביקם בה' והם שמעו לקולו אז וגבר ישראל, וההיפוך בהיפוך, והיינו דקאמר הש"ס וכי ידיו של משה וכו' ר"ל וכי השטן שהוא גמטריא יד משה עושות מלחמה בימי מרע"ה והלא כאפס וכאין נחשב נגדו, אע"כ כל זמן שמסתכלין וכו' היו מנצחין, ועל זה רמז כאשר ירים משה ר"ל שהיו מרים הציבור והדביקם בה' וזה היסוד שהכל בנוי ומשוכלל עליו להטות אוזן לשמוע בלמודים לשמוע קול הקורא לה' ולא להקשות עורף ח"ו אז וגבר ישראל:
אחז"ל במס' תענית הזקן שבהם עומד ואומר דברים כבושין, אחינו בני ישראל לא השק והתענית גורמים אלא תשובה ומע"ט, וצ"ע אי נימא דשק ותענית אינם נחשבים לכלום א"כ למה באו, והלא כל הגדולים תפשו בשק ותענית (כמבואר בקרא כמה פעמים כגון מלך יהורם ואחאב מ"י ומרדכי הצדיק) ואם מועילים רק שאינם העיקר א"כ לא הו"ל שאינם גורמים אלא אין השק ותענית עיקר, אבל עכ"פ מידי גרמא לא נפקא, גם יל"ד מ"ט אמר דברים כבושין שהוא לשון דבר שכובש ובכל דוכתא קרי' לי' אגדה שמושך הלב (יומא דף ע"ו ע"א הגדה שמושכת לבו של אדם כמים) ואינו כובש וצ"ע לכאורה, ונ"ל דהנה בנוהגשבעולם כשהשנים כתקונן ואין שטן ואין פגע רע ואיש תחת גפנו ותאנתו ואדם עורר לבו בזמן מן הזמנים להתבודד לעבודת ה' ומקבל להתענות יום א' ולמעט מכבוד מלבושיו וללבוש במלבושי מתים כמו בר"ה ויוה"כ כדי להכנע לבו השמח בכל טוב, ועי"ז יכנע וישוב אל ה' נמצא שהשק והתענית גרמו תשובה ומע"ט, אמנם בעת צרה ר"ל ולב האנשים עליהם דוי בלא"ה, אין צורך להלביש שק להכניע הלב שבלא"ה מוכנע ועומד הוא (וכמ"ש מג"א דמשו"ה האבל אינו לובש קיטל שבלא"ה לבו נכנע), גם אין צורך להכניע לבו בתענית כי כל מאכל אדם לא יערב לו ותשובה ומע"ט ממילא באין, וע"י שמפשפש במעשיו יגרום שיקבל עליו כי ירויח ויתענה כך וכך תעניות וישוב על חטאיו וישנה מלבוש הגאוה שלו, נמצא בשעת הריוח אז גורמים לו השק ותענית תשובה ומע"ט ובעת צרה ר"ל נהפוך הוא כי תשובה ומע"ט גורמים השק, וכן לענין הדורש מוסר ברבים בעת הרווחה צריך להמתיק הדברים למשוך לב השומעים, משו"ה נקרא אגדה שמושכת לב האדם המלאה לה שמחה וגיל לעורר לשוב אל ה', אך בעת צר הלא לבם מלאות עינים לראות נגעי עצמם וצרתם בתוך לבותם ואין צורך להמשיכם רק לעוררם בדיבור מעט והם ישובו מאליהם כי לכך באו, ונבוא אל המכוון, דאמור ביום צרת גשמים או כל צרה שלא תבא על הציבור אז הזקן אינו צריך לומר אגדות המושכים אלא רק דברי כבושין ומה הוא אומר אחינו בנ"י לא השק והתענית גורמים היום לתשובה ומעשים טובים אלא נהפוך הוא שהתשוב' ומע"ט גרמו שק ותענית שנקבל עלינו למעט בהנאותינו חלף עונותינו ויהי' זה פדיון נפשינו, ואנן מה נענה הלא עונותינו רבו עברו ראשנו בושנו ונכלמנו להרים פנינו להתוודות על כל פרט יכלה הזמן וכו' ע"כ כל איש לבב יראה שיתחרט על כל עונותיו ויגדור גדרים בעצמו ויקבל עליו לעשות תיקונים כראוי על העבר ולתת שמירה על העתיד ובמעמד הנבחר הזה אשר נקבצו כולם בבית ה' לשוב אליו לבקש רחמים ותחנונים מלפניו יערב לפני ה' שיחתנו ורחשנו וישוב מחרון אפו וירחם עלינו ולא נאבד ח"ו:
ולהיות כי מידותיו של הקב"ה מדה במדה, ע"כ נעורר עכ"פ על איזה דברים בפרט בסור מרע ועשה טוב בדברים המכונים חץ ויהי' למגן ולתריס בפני פורעניות חצים ואבני בליסטראות, והם דורשים תחלה בעריות כידוע כי חטא מוציא זרע מכונה בשם חץ יורה כחץ והאבר נקרא קשת והוא חטא גדול ועון פלילי וחטאת נעורים בעו"ה מי האיש הירא ורך לבב ישוב אל ה' וירחמהו ויבכה דמעות שליש טיפין מול טיפין, ובכלל זה תערובות אנשים ונשים בחורים גם בתולות על כל מוצא המים גנות ופרדסים, ומחדרים אימה אשר מתיחדים שם אחד אחד בתוך בעו"ה וכבר הזהרתי כמה פעמים והנני חוזר ומזהיר מי לה' אלי יזהיר אנשי ביתו ובנותיו לבל לכת נטוית גרון וזרוע נטוי' ערום ויחף הם מכשילים את רואיהם בעו"ה וחטא רבים ישאו ומחשבה מביא לידי מעשה חצים ומות חטא קרי ר"ל המכונה חץ:
זאת שנית כולם באבק לה"ר חץ שחוט לשונם, דמתחלה היורה זיקים חיצים ומות ויאמר הלא משחק אני כן איש רימה את רעהו, מה יתן לך וכו' חצי גבור גחלי רתמים, והנה כבר ביאר לנו הרמב"ם סוף הלכות טומאת צרעת דעליהם נאמר שתו בשמים פיהם וכו' כי תחלת דברתם איש ברעהו יהתלו, ואח"כ מתחיל לדבר גם בלומדי תורה שבדור ומהם מוסיף ליתן דופי בקדמונים בעלי התקנות והגדרות, ומהם עולה להרחיב פיו על בעלי הש"ס חכמי משנה ותלמוד, ומהם מתעתע בנביאי ה' עד מרע"ה ותורתו ועד בכלל ועוד מתחכם על הקב"ה ומתפלסים בטומאת פילאזאפיא וזה שתו בשמים פיהם לדבר בה' ובתורתו, מי גרם זאת לו לשונם תהלך בארץ שהלכו תחלה בארץ, אבל אי היה נזהר בתחלה לשמור פיו ולשונו לדבר ברעה, לא הי' נכשל לשות פיו לשמים:
והשלישית משחת איש מראהו והדרת פנים זקן, נגד המשחיתים בתער לעבור בפומבי על ה' לאוין והם עזי פנים שבדור, שעומדים בגילוי פנים וחוצפא נגד תורת מרע"ה לפרוק עול המצות בפרהסי' ביד רמה, ואין חילוק בזה בין העושה משיחה בבורית ומעביר עליו סכין להשחית השער או משיחה בסיד וסמים דכיון שמעביר תער הרי הוא עובר על תורת מרע"ה, ורק בכלי עץ או בכלי עצם יעברנו, ויהי' נאה ומהודר לפני השי"ת והנה אין לי שום ראיי' שיהי' חטא העברת השער מכונה חץ או קשת בשום מקום אך הלא סמכם דוד ברה"ק דכתיב הוות תחשוב לשונך כתער מלוטש עושי רמיה, הרי השווה חטא הלשון והתער ועוד ר"ת מ'לוטש ע'ושי ר'מיה הוא מ'ע'ר' שהוא חטא עריות וגמטרי' קרי, א"כ שלשתן שוים הם, ונ"ל לבאר פי' הפסוק שהוא קשה להלום, מה ענין שיחשוב לשונו כתער עושי רמי' אבל נבחן נא, כי הנה בשלשה נשלמה פעולת הקשת אחד הפועל הרובה קשת והשני כלי הפעולה והוא קשת וחיצים והשלישי הנפעל שהוא עומד כמטרה לחץ, ומשלשתן לא יוזק כ"א הנפעל ולא הפועל ולא כלי הפעולה והנה חטא קרי הנ"ל אינו כן כי הניזק הוא המורה בקשתו ולא לזולת, וע"כ אנו מתפללים הצילנו מיד בני נכר הם הקליפות בנים זרים המתהווים מטיפים פסולים הללו נקראים בני נ'כ'ר' ור"ת נ'הפכו כ'קשת ר'מיה כי זה קשת "רמיה" שהורג את הפועל הרובה קשת, ורע מזה המשחי' שערו בתער כי הורג הפועל והנפעל גם שניהם דקיי"ל א' המקיף וא' הניקף חייב ועוברי' כ"א על חמשה לאוין:
אמנם מ"מ בכל זה כלי הפעולה שהוא התער בעצמו לא יארע לו שום היזק ויותר רע מזה מדבר לה"ר שהורג שלשה (מסכת עירכן דף ט"ו ע"ב במערבא אמרי לשון תליתאי קטיל תליתאי וכו' יעוין שם) הפועל והנפעל וכלי הפעולה כי הנפעל הוא הנאמר עליו והפועל הוא המקבלו ועושה פעולת המחלוקת ע"י לה"ר של זה וכלי הפעולה הוא האומרו אשר חץ שחוט לשונו ישתרבב לשונו עד טבורו כמו מרגלים נמצא שלשתן בסכנה:
ואך זה המדבר לה"ר חושב בנפשו נבל כי לא יראה רע ולא יבוא לו שום היזק והפסד רק הוא יעמוד מרחוק ויראה שני אלו מדיינים זא"ז היינו המקבלו ומי שנאמר עליו, והוא האומר ישחק, וזה המכוון בפסוק הנ"ל הוות תחשוב לשונך שתהי' כמו התער מלוטש שעושה רמיה להרוג המקיף והניקף והוא התער נמלט ואתה חושב שגם לשונך תמלט כהתער אבל דע כי לא כן הוא אלא גם אל יתצך לנצח ושרשך מארץ החיים סלה:
עד כה דברנו מסור מרע מחנית וחיצים, ואמנם העושה טוב אחת הוא מרפא לשון עץ חיים למחזיקים בתורת ה' ועליהם מסיים לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער:
שלשה חצים צדה אורה אם אומר וגו' חצים הם לה"ר חץ שחוט לשונם והורג שלשה ע"כ שלשה חצים, אך אם אומר החצים ממך והנה בואה וקחנו אין דבר חי ה' אז ג' חצים הרב עם ב' תלמידים אשר עוסקי' בתורה, כחצים ביד גבור כן בני הנעורים אשרי הגבר הרב אשר מילא את אשפתו מהם ואין בני הנעורים פחות משני' וה"ל שלשה של תורה לטובה, ואוי להם לבריות מעלבונה של תורה מי שיכול לעסוק בתורה ואינו עוסק או מי שיכול להחזיק ואינו מחזיק ח"ו גדול עונו מנשוא, וההיפוך בהיפוך כי כל העוסק בתורה יסורין בדלין ממנו ואין אומה ולשון יכולים לשלוט בו, ובזמן שקול קול יעקב אין הידים ידי עשו שולטות בו, על כן נתחזקה בעד תורת אלקינו ולהוסיף ולא לגרוע ח"ו ובפרט להוסיף אומץ בב"המד להחזיק בחברת ב"המד לבל תמוט ח"ו כי דבר גדול הוא ולא יהי' קל בעיניכם:
וידי משה כבדים, במסרה ד' וידי משה כבדים, וידי אדם מתחת כנפיהם, וידי עם הארץ תבהלנה, מעשה חרש וידי צורף, י"ל דתנן במתני' סוף פרק ג' דר"ה וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה אלא כל זמן שהי' ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדים את לבן לאביהם שבשמים היו ניצולים, כי כאשר הרהרו בתשובה ניצולו כי על ידי שחטאו בא עמלק כדאיתא ברש"י שם והיינו וידי משה כבדים על ידי שהרים משה כל היום ידיו, והשתעבדו ישראל עי"ז את לבם לאביהם שבשמים ועשו תשובה, על ידי זה וידי אדם מתחת כנפיהם היינו דאמרו חכז"ל ויד כתיב להורות על התשובה שהקב"ה חותר להם מתחת כסא הכבוד לקבלם בתשובה, ועל ידי זה וידי עם הארץ תבהלנה היינו עמלק ואע"פ שהיו מכשפים ועשו במלחמה זו הרבה ע"י כישוף כדאי' במד' בכל זאת נצחו ישר' אותם והיינו מעשה חרש וידי צורף שנאמר גם על מעשה כישוף ואע"פ שכישוף מכחיש פמליא של מעלה אבל תשובה למעלה מהכל שמגעת עד תחת כסא כבוד ולא שלטו בהם כשפים דבעלי תשובה המה יותר גדולים מצדיקים שאין שולט בהם כשפים כרבי חנינא יעוין חולין דף ז' ע"ב (מש"מ):
ומשה ואהרן וחור תמכו בידיו מזה א' ומזה א' והוא כאשר ירים משה וכו' וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו, והענין כי ידוע שמשה הוא בחינת ת"ח הוא עמוד התורה, ואהרן עמוד העבודה, וחור למטה יודא במקום מלכות בית דוד עמוד גמילת חסדים והם נקראים ידי משה כי הת"ח הוא הראש וההמון בבחינת ידים משתי בחינות, א) עמוד עבודה ולאו דווקא קרבנות אלא כל המצות הם עבודה והת"ח מורה להם לעשות והם יעשו וישמעו לו ולא ישנו את תפקידו אם מפאת גמ"ח לתת פיזור לפרנסתו ואתו כל הנלוים, אם אין זבולון אין יששכר ואז כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, אך כאשר ח"ו יניח ידו ולא יכול לנהלם כי לא ישמעו לו או לא יאבו לתת לו די מחסורו אזי ויקחו אבן וישימו תחתיו, היינו כפרש"י ועבדתם שם עץ ואבן היינו המלכיות שעובדים עץ ואבן, וה"נ במקום שהי' להם ליתן לת"ח ויקחו אבן וישימו תחתיו, ובמקומו של הת"ח ר"ל עובדי ע"ז של אבן:
ויהי ידיו אמונה עד בא השמש, וברש"י שהיו עמלקים מחשבים את השעות באצטראלאגיא"ה באיזה שעה הם נוצחים והעמיד להם משה חמה וערבב את השעות עכ"ל, הראה להם בזה כי כל מעשיו על פי השי"ת והכל כלא נגד ציווי הש"י ואמרתי בזה לבאר פסוק בפ' וארא וימלא שבעת ימים אחרי הכות ה' את היאר שקמ"ל אחר שכבר חפרו ומצאו מים ולא נשתנו לדם מ"מ נשארו מי היאור דם עד מלאת שבעת ימים, והוא קבלה בידינו מהישר מקנדיאה דהמכשפים אחר שכבר פעלו או נתייאשו מלפעול מה שרצו אז מיד צריכים להסיר ההשבעה והקסם ההוא ואם לא יסירו יזוקו, והשתא כיון שהיו למצרים מים בשפע מסביבות היאר שוב לא הי' תועלת בהישאר היאור לדם, ואלו הי' מעשה כשפים הי' מרע"ה ניזוק אי לא הסיר הכשפי', ומשו"ה הניח הקב"ה המים שסביבות היאור ולא הפכם לדם כדי שיבחנו ויבינו וידעו שאיננו מעשה כשפים, ואעפ"כ הקשו לבם פרעה ואנשיו:
בהפט'
אנכי לה' אנכי אשירה, אחכז"ל תבור וכרמל נעקרו ממקומם ליתן עליה' תורה והקב"ה נתנה על סיני וההרים הללו זכו לקבוע בא"י ועל תבור נאמר פעמים אנכי לה' אנכי אשירה ועל כרמל נאמר פעמים ה' הוא האלקים ונ"ל לבאר כי בהר סיני אמר הקב"ה ית"ש אנכי ה' אלקי' ובתבור וכרמל אמרו בני אדם, דבורה בתבור, וישראל עם אליהו בהר הכרמל, אך זה הוה כבחינת תורה שבע"פ נגד תורה שבכתב תורה שבע"פ חשוב פעמים כתורה שבכתב כמ"ש מורי בהפלא"ה על פסוק הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים ונמצא בתבור נאמר פעמים אנכי ה"ל ד' פעמים כי תורה שבע"פ הוא בעצמותו ב' פעמים כתו"שכ וכן בהר כרמל ב' פעמים ה' הוא האלקים והוא ד' פעמים והוא כעין שאמרו חכז"ל חד מינייהו (מבני ארץ ישראל) כתרי מינן וחד מינן כד אזיל להתם הוה כתרי מינייהו וכיון שתבור וכרמל באו מחו"ל לא"י זכו להיות כתרי מינייהו דהוי ד' פעמים, חד מינייהו כתרי מינן וחד מינן דאזיל להתם כתרי מינייהו וק"ל:
לחמשה עשר בשבט שחל להיות בשב"ק
מה שחנני השי"ת בר"ה דף ט"ו ע"ב פה ק"ק פ"ב תקע"א לפ"ק:
ת"ר אילן שחנטו פירותיו וגו' הא דאזלינן בתר חנטה אינו מפורש אלא בערלה ורבעי לעיל יו"ד ע"ב ומפורש היטב בדברי הר"ש רפ"ה דשביעית עיי"ש, וילפי' מיני' ה"ה לשביעית ומעשר, ומיהו לרמב"ם חנטה דשביעי' ומעשר היינו שהגיעו הפירות לעונת מעשרות כל פרי ופרי לפי שיעור המפורש בה זה נקרא חנטה דדהו כמבואר בלשונו וכבר הרגיש בזה פני יהושע ועמ"ש:
ודעת ר' נחמי' דלא ילפינן מעשר מערלה למיזל בתר חנטה, אלא מעשר יש לו דין בפ"ע דאזלינן בתר לקיטה, וכ' הפני יהושע הטעם משום דס"ל סמוך לגומרו עישורו עיי"ש, אלא כיון דמעשר פירות דרבנן הקילו בו היכא דעושה ב' בריכות בשנה וקשה הוא להבעלים להפריש על כל כלכלה וכלכלה בפ"ע הקילו באותן הפירות למיזל בתר חנטה שלא מן הדין וכדאמרי' לעיל גבי מתוך שעשוין פרכין, י"ג ע"ב וע"ש בתוס' וכ"כ טורי אבן בשמעתין, ואמנם להרמב"ם דס"ל מעשר כל הפירו' מן התורה צריך לומר דס"ל לר נחמי' מסרן הכתוב לחכמים לקבוע זמן והם קבעו להעושים ב' בריכות למיזל בתר חניטה והעושה בריכה א' למיזל בתר לקיטה דסמוך לגומרו עישורו כנ"ל, כתבתי זה מפני שיש בזה תועלת לדברינו שיבוארו לקמן אי"ה:
נהגו העם בחרובים כר"נ הרמב"ם מפרש ליה בחרובי' שיטה וצלמונע שהם פסולת מינם ופטורי' מן התורה והראב"ד השיג וכוונתו דא"כ ר"ל ה"ל להקשות בקיצור מ"ט נהגו כן בחרובי שיטה וצלמונע ולא בשארי חרובי' וע"כ משום ששארי חרובים דאורייתא לא נהגו בהם כר"נ א"כ מה מקשה מבנות שוח, ובטורי אבן תי' על קושי' זו דר"ל הוה ס"ל דמתני' בנות שוח מיירי נמי בשביעית בזה"ז דרבנן ואליבא דרבי, ומשו"ה הקשה מבנות שוח בשביעית דרבנן אחרובי צלמונע דרבנן, ור' אבא הכהן חידש לו דבשביעית דאוריי' מיירי ואליבא דרבנן דרבי ע"ש ודפח"ח, והנה עוד כתב שם ליישב קושי' התוס' דבנות שוח שהם תאנים אין לקיטתן כא' ותי' הגאון ז"ל כיון דלר"נ העיקר למיזל בתר לקיטה, רק במעשר פירות דרבנן הקילו היכא שעושה ב' בריכו' למיזל בתר חנטה, אבל בשביעית דאוריית' לא שייך זה דאפי' בתאנים שאין לקיטתן כאחד נמי הוי לי' למיזל בתר לקיטה לר' נחמי' וע"כ דלא כר"נ ושפיר הקשה ריש לקיש, אלו דבריו ז"ל:
ולכאורה אנח לן חדא לישב קושי' התוס' ואקשה לן אידך דהדר' השגת הראב"ד על הרמב"ם הנ"ל לדוכתי' דליכא למימר ר"ל הוי ס"ל דמיירי בשביעית דרבנן, דא"כ בלאו"ה ל"ק מידי דהרי בנות שוח עושה ב' בריכות בשנה ובדרבנן אזלי' בתר לקיטה וממ"נ ק' קושי' א', אלא באמת בלאו"ה לא א"ש לרמב"ם דס"ל מעשר פירות דאוריית' ולדדי' אפי' בדאוריית' מחלקינן בין בריכה א' לשתי בריכות וא"כ בלאו"ה ליתא להנ"ל:
בנות שוח שביעית שלהן שני' עיין בפני' במתני' פלוגתת ר' יהודה בפרסאות ותמה תוי"ט מ"ט דרבנן למיזל בהן בתר לקיטה, ובתו' חדשים תי' דמבואר בירושלמי שאינם שוין בכל המקומות ע"כ השוו חכמים מדותיהם בפרסאות, וכ"כ ברא"ש וכ"כ קול הרמ"ז ומשנת חכמים, ולפענ"ד הדין עם התוי"ט דאע"ג דהאמת כן הוא בירושלמי, מ"מ היינו אי מיירי מתני' משביעית בזה"ז דרבנן ואליבא דרבי א"כ י"ל כיון שאין כל המקומו' שוין הושוו חכמים מדותיהם, אבל בשמעתין מסיק דמתני' דבנות שוח מיירי בשביעית דאוריי' ובדאוריי' לא שייך לחלק בהכי, ואפי' למ"ש להרמב"ם מחלקינן אפי' בדאורי' בין עושה ב' בריכות לבריכה א' משום דמסרן הכתוב לחכמים, התם הוא דבאילן אחד אין פירותיו נגמרין כא' משא"כ הני פרסאות מה בכך אם בעיר זו חונטים ונלקטין בשנה אחד ניזל בהו בתר חנטה דדהו, ובמקום שחונטים בשביעית ונגמרים במוצאי שביעית ניזל בתר חנטה דדהו, ויהא שביעית שלהם מוצאי שביעית, והדר' קושי' התוי"ט לדוכתי':
והנלענ"ד להמציא ולומר דפלוגת' ר' יהודה ורבנן בהא דהנה פשטא דחנטה דשמעתין משמע שהאילן חונט כמו שרגילין לפרש לענין ערלה, ואמנם הרמב"ם מפרש בחנטה דמעשר ושביעית היינו בהגיעו הפירות לעונת המעשרות, ומעתה י"ל דודאי בנות שוח ב' מיני חנטה שלהם הם בשביעית ולא נגמרים עד שנה שני' לכן לכ"ע ז' שלהם שני', משא"כ הפרסאות נ"ל דחנטת האילן הוא בשביעית וחניטת הפירות לעונת המעשרות הוא במוצאי שביעית ובו בשנה נגמרים, ורבנן ס"ל דילפינן שביעית ממעשר דחנטה דילי' הוי בהגיע לעונת המעשרות ולכן אין שביעית שלהם במוצאי שביעית, ור"י ס"ל ילפי' מערלה ואזלי' בתר חניטת האילן ושביעית שלהם מוצאי שביעית:
ובזה מיושב מה שקשה לי על הנ"ל מנ"ל להקשות דלמא ע"כ לא אמר ר"נ אלא במעשר בהא אזלינן בתר לקיטה משום דסמוך לגומרו עישורו, אבל מודה הוא בשביעית דניזל בתר חניטה משום דילפינן מערלה למיזל בתר חנטה, ומאי קושין משביעית למעשרו', ולפי הנ"ל ניחא דע"כ ס"ל לרבנן דילפינן שביעית ממעשרו' דאי מערלה א"כ חנטה דשביעית היינו חנטה דאילן ומ"ט דפליגי אד"ר יהודה בפרסאות, אע"כ דס"ל לרבנן למילף שביעית מחנטה דמעשר וש"מ ס"ל לרבנן דגם במעשר אזלינן בתר חנטה ולא בתר לקיטה ודלא כר' נחמיה ושפיר הקשה:
ובזה הדרה השגת הראב"ד הנ"ל לדוכתא דמה ענין חרובי צלמונע שהם פסולת מינם לבנות שוח שביעית דאורי' ואין לומר ר"ל הוי ס"ל דמיירי בשביעי' בזה"ז דרבנן א"כ פשיט' דלק"מ דמה ענין שביעית דילפי' מערלה למעשר דאזלינן בתר גומרו דסמוך לגומרו עישורו ואין לומר א"כ מאי טעמא דפליגי אד"ר יהודה בפרסאו', י"ל כמש"כ המפרשים הנ"ל מטעם הירושלמי כיון שאין גידולם שוה בכל המקומות השוו חכמים מדותיהם, דכיון דשביעית בזה"ז דרבנן שפיר י"ל תי' הירושלמי ולא פריך ר"ל מידי, וע"כ לומר דפשיטא לר"ל דמיירי בשביעית דאוריית' וליתא לתי' הירושלמי, וא"כ הדרה קושי' הראב"ד לדוכתא וקשה ממ"נ, הקצרתי במובן וק"ל:
ובזה מיושב קושי' אתוס' אדמקשה שבקת רבנן ועבדת כר"נ וה"ל להקשות הא ר' יוחנן ס"ל הלכה כסתם משנה, ולפי הנ"ל א"ש דהא סתם משנה לא איירי כלל ממעשר כ"א משביעית ונהי דרבנן ילפי שביעית ממעשר כנ"ל מ"מ ר' יהודה לא יליף ליה אלא מערלה ובמעשר אפשר דס"ל כר"נ ולא הוי סתם משנה נגד ר' יוחנן רק דקשה שבקת רבנן ועבדת כר' יהודא, א"כ בקיצור מקשה לי' שבקת רבנן ועבדת כר"נ:
ומיושב נמי מה דקשי' לי' בפ"ק דמ"ק ד"ג ע"ב תוס' ד"ה ר' אלעזר לתי' השני מבואר דתסתיים דר"א ס"ל אין לוקין על החרישה בשביעית, ולר' יוחנן לוקין וא"כ ס"ל תולדות נמי אסור רחמנא, וא"כ ע"כ ס"ל כאביי שם ב' ע"ב דסתם מתני' דמשקין אתי' כרבי דשביעית בזה"ז לאו דאוריית' ודלא כרבא דאמר תולדות לא אסר רחמנא ע"ש היטב, א"כ מאי מקשה בשמעתין לימא ליה אמינא לך אנא חרובין דרבנן ואת אמרת לי שביעית דאורייתא דלמא לא ניחא לר' יוחנן לאוקמי מתני' דבנות שוח דלא כסתם מתני' דמשקין דאתיא כרבי דשביעית בזה"ז לאו דאוריית' ודוחק לומר דה"ל לאוקמי בשביעית בזמן הבית, דסתמא דמשניות בזה"ז מיירי, ולפי הנ"ל א"ש דממ"נ אי מיירי בזה"ז א"כ י"ל דרבנן ור' יהודה פליגי בפרסאות מטעם הירושלמי דהשוו חכמים מדותיהם וכנ"ל וא"כ בלאו"ה לא קשה מידי דשביעית ילפינן מערלה ובמעשר אזלינן בתר גמר פרי, וע"כ פשיט לר"ל דמיירי בשביעית דאוריית' וכנ"ל וא"כ למימר אמינא לך אנא חרובין דרבנן ואת אמרת לו שביעית דאוריי', ועיי' עוד בסמוך אי"ה:
אמרי לך אנא חרובין דרבנן ואת אמרת לי שביעית דאוריית', הראב"ד מפרש דאדסמוך ליה קאי משום שהוא איסור דרבנן שבקינן למנהגא ולא מחינן בהו עיי' בדבריו דמשמע מהמשך לשונו שזה תלי' בפלוגתו עם הרמב"ם בענין מעשר פירות אי דאורי' או דרבנן, ונ"ל לפרש דלרמב"ם דמיירי רק בחרובי צלמונע, ואינהו נהי דהם דרבנן אבל שאר מעשר פירות הם מן התורה, א"כ כדאמר ומי שבקינן להו מוכח מזה דאפילו איסור דרבנן לא שבקינן מנהגא לעקור ההלכה, ושוב כדמסיק אמינא לך אנא חרובים דרבנן, אין לנו לומר דחדית לן דבדרבנן שבקי' מנהג נגד הלכה דז"א דמה"ת לומר דחזר בו מסברת המקשה, אלא הכי מסיק בחרובי' צלמונע דרבנן איפסק הלכה בבהמ"ד כר"נ דכדאי הוא לסמוך עליו בדרבנן, אבל לעולם בעלמא היכא דלא איפסק הלכתא בהדיא לא אלים מנהגא למידחי הלכת' אפי' בדרבנן, וא"כ להראב"ד ליכא למימר הכי דאי סק"ד איפסקא הלכתא כר"נ בדרבנן א"כ מה לי חרובין מה לי שארי פירות אילן שהרי כולם דרבנן הם, אע"כ אפי' בדרבנן אין הלכה כר"נ, והעם שנהגו בחרובים דווקא משום טעם שהי' נוח להעם למיזל בהו בתר לקיטה כמ"ש הראב"ד, לא מיחו בהם אע"ג דלענין הלכה אפי' במעשר דרבנן אין הלכה כר"נ מ"מ לא מיחו בהם חכמים משום דבאיסור דרבנן מנהג עוקר הלכה:
כתבתי והארכתי בזה כי נרא' דזה הוא שיטת הריב"ש ומהרי"ק ובאר שבע כהראב"ד ואמנם פר"ח במגהגי איסור שלו אות יו"ד דעתו כרמב"ם הנ"ל עיי' וק"ל:
ואמנם דכ"ע מיהת בדאוריית' אין שום מנהג עוקר הלכה והוא פשוט, וא"כ צריך לעיין מהא דנהיג עלמא כתלתי סבי כר' אילעי בראשית הגז והוא דאוריי' ואיך נוהגים נגד ההלכה, והפר"ח כתב דמהלכה נהגו כן ולא ממנהג בעלמא, עיין פרש"י דשבת יו"ד ע"ב גבי ר"ח דנקט תרי מתנתא דתורי מבואר בהדי' דמדינא אין הלכה כר' אילעי במתנות דהרי אמוראי דבבל קנסי גלימא ואטמא, ואפי"ה בתר הכי נהוג עלמא כר' אילעי גם במתנות וא"כ קשה, והנלענ"ד דר' אילעי נמי מודה דמדרבנן מיהת חייב במתנות בח"ל כמו בתרומו' ח"ל, ומשו"ה קנסו אטמא וגלימא, ושוב כשנהגו להקל גם בתרומה במדינת הרחוקים, לא מיחו בידם משום שהוא רק דרבנן:
ולפי"ז י"ל דמה שכ' הטו"ז סי' ס"א דלהרמב"ם מתנות נוהגי' בחו"ל בזה"ז ולרש"י לא נהגו בזה"ז בחו"ל י"ל הרמב"ם לטעמי' דלדידיה אין כח במנהג לעקור אפי' הלכה דרבנן, משו"ה לא נהגו במתנות להקל משום דאפי' לר' אילעי' נוהגת מדרבנן מיהת, משא"כ ראשית הגז אפילו מדרבנן לא נהיג מטעם שכ' ברשב"א ריש פ' ראשית הגז ע"ש משא"כ לרש"י דמעשר פירות דרבנן וס"ל כשיט' הראב"ד ז"ל הנ"ל ואתיא מנהג ועקר הלכה דרבנן:
וי"ל בהנ"ל מ"ש רש"י והאריך בזה בשבת יו"ד ע"ב שלא במקומו, ולא כתב כן במס' חולין גבי ההיא דקנוס גלימא ואטמא, י"ל משום דהעיקר דאזיל בתר מנהגא הוא רב בפ' הקומץ ל"ב ע"א אלא שפר"ח כתב דמשמעתין מוכח דלית הלכתא כוותי' ולפימ"ש לעיל מוכח מידי אדרבה לדעת הראב"ד מוכח דאזלינן בתר מנהגא, והא"ש דהתם בחולין אהא דקניס גלימא ואטמא לא הוי צריך למידחק ולמימר דבתר הכי התחילו לנהוג קולא במתנות, דאפשר לומר דגם בזמנם כבר נהיג עלמא, אלא דאינהו ס"ל דלא כרב דלא למיזל בתר מנהגא אם הוא נגד ההלכה אפי' באיסור דרבנן, ואמנם אנן קיי"ל כרב וכמוכח משמעתין דר"ה אליבי' דהראב"ד ומשו"ה אנן גזרינן בתר מנהגא להקל, אך התם בשבת דאר"ח חביבי' עלי מילי דרב ואפי"ה קבל מתנות קשה שפיר הא לרב אזלינן בתר מנהגא, וע"כ הוצרך לומר דאז עדיין לא נהיג עלמא ובתר הכי נהוג:
ואיידי דאיירי אמינא לפרש הך מימרא דר"ח דקשה מנ"ל לרבא בר מחסי' דההיא הוא מילי חדתי לר"ח דלמא כבר שמעה מרב רבי', תו יל"ד מה לשון חביבי' עליך מילי דרב כולי האי, ועוד שהי' לו להקדי' זה טרם אמרו לו משמיה דרב גם מה שכ' בתרייתא עדיפא לי ואי הוי לי אחרינא יהיבנא לך מאי קמ"ל בזה ומ"ט לא יהיב זמנא אחריני לכשיבואו לידיו מתנות עוד, והנלענ"ד דהנה אסור ללמוד תורה בשכר ולא יפה אמר ר"ח מאן דאמר לי מלתא חדתא משמי' יהיבנא לי' וגו' והנראה לכאור' שר"ח רצה לתת לרבא בר מחס' מתנה בעלמא ולא רצה להודיעו ותלה במילי חדתא משמי' דרב, וא"כ מזה הוכיח רבא בר מחסי' דלא שמיע' לי' הא דאמר רב דהנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו, ע"כ הודיעו לו רבא בר מחסי' הך מלתא (ורבא בר מחסי' לא הי' עני ולא נתן לו בתורת מתן בסתר יעוין בתוספ' שם) והנה מדיהיב לי' ר"ח הני מתנתא סתמא ולא א"ל בתורת מתנה אני נותן לך ש"מ דבתורת שכר לימוד יהיב לי' והדרא קושי' לדוכתי הא אסור לקבל שכר לימוד, ולזה י"ל דהא קיי"ל דהרב יכול לשנות ממסכת' למסכת' וא"כ כיון שר"ח הקפיד שיאמר לו דוקא מילי חדתא משמי' דרב, והוא הי' רוצה לעסוק במילי אחריתא, א"כ יתן לו שכר שינוי ממסכת למסכת, ע"כ א"ל חביבין עליך מילי דרב כולי האי רוצה לומר, שוה עליך השינוי בין מילי אחתת' למילי דרב כולי האי כמו שיווי המתנות א"ל אין:
אלא שלזה קשה מאי דאמרינן פ' הדר רועה זונות יאבד הון האומר הלכה זו נאה וזו אינה נאה יאבד הונה של תורה, וא"כ איך יבחר ר"ח במילי דרב דוקא, לזה י"ל דהכא שאני כיון שהי' רבו מובהק ורגיל בשמועותיו חביבין עליו טפי ואין זה בכלל הלכה זו נאה, ע"כ אמר לו היינו דאמר רב מילתא אלבישייהו יקירא:
והנה לולי דברי רש"י הייתי אומר דר"ח עדיין לא שמיעא לי' הא דרב דאזלינן בתר מנהגא ומשו"ה קבל מתנות כהונה, ואע"ג דודאי שלא לרצון הי' לפניו קבלת המתנות דהצנועים מושכים ידיהם, מ"מ כיון שלפי דעתו חייבין בחו"ל במתנות א"כ ע"כ לקבלם לאחזוקי נפשי בכהנא כדאמר אביי פ' הזרוע, ואמנם מכללא דהאי מימרא דאמר רב מלתא אלבישייהו יקירא מהאי כללא נשמע למיזל בתר מנהגא כי קשה לפרוש העם ממה שנהגו והרגילו עצמם כר' אלעי ע"ד מילתא אלבישייהו יקירא, ומכיון ששמע ר"ח הא מילתא אמר הא עדיפ' לי כי מעתה אחזור בי ואניח להעם מנהגם לבלתי קחת מהם מתנות כהונה עוד, וע"ז אמר ע"ד צחות אי הוי לי אחרינא הוי יהיבנא לך, אבל לא יהי' לי אחרינא עוד כי לא אקבל שוב מתנות כהונה, כיון שלא אכריח העולם ואניחם על מנהגם, ממילא אפילו יארע מי שיתן מתנות ע"ד חסידות, מ"מ לא אקבלם כיון דליכא הרבה נותנים ליכא משום אחזוקי נפשי בכהני כמבואר פ' הזרוע גבי הא דאביי דלא שקיל מתנתא לבר ממעלי יומא דכיפורי לאחזוקי נפשיה בכהני משום דאז איכא הרבה נותנים ואי לא הוי שקיל מתנתא לא הוי מוחזק בכהן ע"ש וק"ל:
לשבת שירה
מה שחנני השי"ת כתובות ז' ע"א סוגי' ברכת חתנים פה ק"ק פ"ב תקע"ב לפ"ק (ובסופו דברי אגדה):
אמר ר' חלבו אמר ר"ה וכו' כאן בבחור שנשא אלמנה וכו' והתוס' לקמן ע"ב מצייני' כאן באלמנה שנישא' לבחור ועיי' שיטה מקובצת ולפענ"ד הכרח לגירסתם, דמורי בהפלאה כ' דתי' תוס' הואיל ואין שניהם אלמונים וכו' רצו בזה דלא נימא דהטעם הואיל וא' עדיין לא יי"ח ברכת חתנים משא"כ באלמן שנשא אלמנה שכבר שמעו שניהם, ואי הוה כן לא הוה מקשה מידי מבועז דהתם אע"ג דאלמן שנשא אלמנה הוה מ"מ היא היתה נכרי' ולא נתברכה בנישואין הראשונים משו"ה הוצרך בועז לברך עתה, מזה הוכיח תוס' שאין הטעם משום יציאת ידי חובת ברכה אלא משום שמחת ביאה, והיינו שכתבו משום שאין שניהם אלמונים ואיכא שמחת ביאה עכ"פ בחד מינייהו משא"כ באלמון שנשא אלמנה וה"ה בועז אע"ג דהיא לא נתברכה עדיין מ"מ כיון דבעולה היתה תו ליכא שמחת ביאה ושפיר קשה מבועז אלו דבריו ז"ל ע"ש אלא שצריך להבין היא גופי' מנ"ל להקשות מבועז דלמא באמת טעמא הוא כנ"ל משום יי"ח ברכה ובאמת לק"מ מבועז שהיא לא נתברכה בגיותה, וי"ל לפי המבואר בר"ן דהשמחה, העיקר תלוי בה, שהשמחה היא מחמת חיבת ביאה דילה, וחובת ברכה עיקר הוא בבעל ע"ש והא"ש מדתלי ר"ה באלמנה אינה טעונה ברכה והיינו אלמון שנשא אלמנה, וה"ל למימר אלמון אינו צריך לברך ומאי שייטיה דברכה למיתלי' בה, אע"כ הא קמ"ל דמשו"ה אינה טעונה ברכה משום דליכא חיבת ביאה וא"ש אלא דלכאורה לשון התרצן אינו מתוקן יפה שאמר כאן בבחור שנשא אלמנה כיון דהכל תלוי בה, ע"כ גרסי תוס' כאן באלמנה שנישא' לבחור ואחר זאת ההנחה כ' דבריהם הואיל ואין שניהם אלמוני' עפ"י דברי הפלאה הנ"ל:
ובהנ"ל י"ל ק' הבל"ז דאי לאו דמוקי לדר"ה באלמון שנשא אלמנה לא הוה ק' לי' מבועז דה"א טעמא דר"ה משום שא' מהם כבר יי"ח ברכה משום הכי אין מברכי' אפילו לבחור שנשא אלמנה והא דלא נקט אלמון אין צריך לברך דרבותא קמ"ל לא מיבעי' אלמון שהבעל כבר יי"ח דאין ראוי לברך משום האשה לחודה, אלא אפי' אלמנה הנישא' לבחור נמי אינה צריכה ברכה כיון שעכ"פ היא כבר נתברכה בנישואי' הראשונים ואין לברך אלא אם שניהם לא נתברכו עדיין מעתה לק"מ מבועז שאפשר שנישואי' הראשונים היה נושא אלמנה ולא ברכו לו, ועתה כשנשא רות שהיתה נכרית בנישואי' הראשוני' נמצא לא נתברכו שום א' מהם עדיין ע"כ הצריך ברכה אבל בעלמא אפי' בחור שנשא אלמנה אין מברכים לו אבל השתא דרמי ר"ה אהדדי והעלה דר"ה קמיית' מיירי בבחור שנשא אלמנה מברכי' לו ואידך ר"ה מיירי דווקא באלמון שנשא אלמנה, א"כ קשה מ"ט תלה בדידה ונקט אלמנה אינה צריכה ברכה ה"ל למינקט אלמון אע"כ לרמז שהטעם משום ששניהם אלמונים כמ"ש תוס' וליכא שמחת ביאה בשום א' מהם, ומינה דברות אע"ג שלא נתברכו עדיין מ"מ בעולה מיהת הוי וק' שפיר:
ובזה יש להבין דברי רש"י דמייתי מס"פ המוכר את הספינה אבצן זה בועז וה"ל לאתויי מימרא דר' יצחק התם דקדים להך מימרא דאמרי' אבצן זה בועז, ואמר התם כשנכנסה נעמי עם רות לעיר מתה אשתו של בועז וכן פירש"י בפסוק ותהום כל העיר ע"ש ולפי הנ"ל ניחא דהרי סיים בהפלאה שם דלפ"ז נכנסה לחופה ולא נבעלה ומת בעלה צריכה ברכה אפי' נישאת לאלמון דיש לה דין בתולה, וא"כ לדבריו ה"ה בחור שנכנס לחופה ולא בעל ומתה אשתו ונושא אלמנה אח"כ צריך ברכה ולק"מ מבועז דלמא מתה אשתו אחר כניסתה החופה, לכן מייתי דאבצן זה בועז וכבר היה לו שלשים בנים ושלשי' בנות מאשתו הראשונה ושפיר פריך:
ושמעתי שבס' קדושת ישראל הקשה בשם הרב מהר"ל קאסאוויטץ ז"ל מאי מקשה הש"ס בב"ב שם מאי קמ"ל רב דאבצן זה בועז הא טובא קמ"ל דאלמון שנשא אלמנה צריכה ברכה, ולכאורה י"ל זה כבר נשמע ממימרא דרב יצחק דאשתו מתה אבל לפי הנ"ל לא מוכח דדלמא נכנס לחופה ולא בעל הוה והדר' ק' לדוכתן, אבל באמת לק"מ דהא מהך דאבצן זה בועז לא מוכח שהי' אלמון דדלמא שלשים בנים ובנות דהוו ליה היינו מרות דילידא ליה בתר עובד אלא הש"ס מקשה התם מאי קמ"ל ומשני הא קמ"ל שכל בניו מתו קודם ואח"כ הוליד זה האחד בנה של רות וע"ש רשב"ם דקמ"ל בבקר זרע זרעך ע"ש נמצא אי לאו דמשני כנ"ל לא הוה קמ"ל מידי:
מנין לברכת חתנים בעשרה וכו' בדרישה ופרישה הקשה הא ר"נ אמר רב ס"ל לקמן חתנים מן המנין וע"כ מבמקהלות נפקא לי' דאי מבועז הא ה"ל עשרה זקנים לבר מדידי' ולדידי קשי' לי עוד אי ס"ד דמאן דס"ל חתנים מן המנין יליף ליה מבמקהלות ונימא נמי דאי מפיק ליה מבמקהלות לית לנו שום הוכחה לברך על אלמנה, וא"כ מה מקשה אדר"ה הא ר"ה תלמיד רב הוא וס"ל חתנים מן המנין ונפיק לי' מבמקהלות ואין מברכי' על אלמנה אדרבה ה"ל להקשות דרב אדרב דאר"א בר זבדא אמר רב א' בתולה וא' אלמנה טעונה ברכה, וע"כ מבועז מפיק לי' דמבמקהלו' לא מוכח ברכה לאלמנה, ורב אמר חתנים מן המנין וע"כ מבמקהלות מפיק דאי מבועז אין חתנים מן המנין תו קשי' לי טובא מאי דפשיטא להו לכל האחרונים דאי נפקא מבמקהלות לא מוכח ברכה לאלמנה וכן משמע בש"ס דמייתא דווקא מבועז דאלמון שנשא אלמנה הוה דמשמע אי נפיק מבמקהלות לא מוכח מידי וקשה הא קרא סתמא כתיב ממקור ישראל לומר שעל המקור יברך מנ"ל לחלק בין מקור דבתולה לאלמנה, תו קשי' לי טובא מאי דפשיטא להו דאי נפיק מבמקהלות א"ש דחתנים מן המנין, ולא ידעתי מנ"ל הא ממשמעו' קרא משמע איפכא שמזהיר להמברך שיברך בתוך מקהלות וא"כ יהי' קהל בלא המברך, ולא דמי למאי דילפי' דכל דבר שבקדושה צריך עשרה וילפינן בפ' הקורא עומד מונקדשתי בתוך בני ישראל וילפינן תוך תוך מהבדלו מתוך העדה דבעי' עשרה, התם לא מדבר עם המברך או המקדש את השם, אלא שהקב"ה אמר ונקדשתי בתוך ב"י וכיון דאיכא עשרה עם המברך או המקדש הרי נתקדש בתוך עשרה ב"י והכי נמי אי הוה כתיב במקהלו' אתברך הוי סגי בעשרה, אבל השתא שהקב"ה אומר אל המברך במקהלות ברכו א"כ מחוייב המברך להעמיד עצמו בתוך מקהלות לבר מדידיה וצ"ע לכאורה, והנלע"ד דודאי מבמקהלות מוכח שפיר דכל מקור בעי ברכה אפי' דאלמנה נמי, אלא דלא נתבאר שם טפי מברכה אחד והיינו בשעת כניסת לחופה אבל לברך אחר כך בשעת אכילה לא נתבאר וע"כ מסרו הכתוב לחכמים וא"כ מהאי קרא לא הוי קשה מידי לר"ה דאיכא למימר ר"ה מיירי רק מברכה שעל השולחן ובהא אמר בחור שנשא אלמנה מברך ואלמון שנשא אלמנה אינו מברך, אבל בחופה פשיטא שמברך ולק"מ מבמקהלות, ע"כ מייתי מבועז ומבואר בירושלמי דלהכי אמר שבו פה היינו לסעודה ומהאי טעמא נמי נקט זקנים מכאן שמושיבי' זקנים בבתי משתאות ע"ש וא"כ מוכח דאפי' באלמון שנשא אלמנה מברכים בבית המשתה, והשתא תו ליכא למימר דלמא ר"ה לא מפיק ברכת חתנים מבועז אלא מבמקהלות ז"א דהא ר"ה תלמיד רב הוא ורב ס"ל חתנים מן המנין ואי מבמקהלו' אין חתנים מן המנין כמו שהקשיתי לעיל אע"כ מבועז מפיק לי' והשתא תו לא קשי' למה לי' לבועז עשרה זקנים הא בתשעה סגי די"ל או דס"ל כריה"ג ברכו' פ' של"ש במתני' בעשרה והוא אומר ברכו בברכת הזימון ומצוה להדר אחר עשרה לבר מדידי' לומר ברכו, ואין לומר א"כ ברכת חתנים מנ"ל דלמא מעיקרא לא קבצם אלא לברכת המזון ז"א קו' דא"כ מה שייט' הכא וכי עדיין לא סעד בועז מימיו דלשמועי' דבעי עשרה והוא, אע"כ לברכת חתנים שעל הסעודה ואגב אורחי' השלים מנין י"א לומר ברכו, או נאמר כשיטת הרמב"ם דבסעודה ראשונה שאחר החופה מיד בעי' פנים חדשות וא"כ י"ל הכנים תשעה לחופה וא' מהם העמיד בחוץ כדי שיהי' הוא הפנים חדשות שמברכי' עבורו על הסעודה אבל לעולם אין לנו להמציא להצריך י"א לברכת חתנים דמה"ת להצריך י"א בברכת חתנים טפי משארי דברים שבקדושה נמצא לפ"ז ר"נ דיליף ברכת חתנים מבועז ור"נ אמר רב חתנים מן המנין עולים בקנה א' ומיושבים כל הקושי' שהקשיתי לעיל וגם קו' דרישה ופרישה, ומיושב נמי קו' תוספ' אמאי לא מייתי מויברכו את רבקה והא"ש דבעי לאתויי' קראי דמוכח מני' ברכה אפי' לאלמנה דאפי' מאן דאפיק לי' מבמקהלות נמי מוכח ברכה בנישואי אלמנה משא"כ מויברכו את רבקה:
מאי אינה טעונה ברכה ז' אבל יום א' בעי מקשי' הראשוני' בשיטה מקובצת לימא מאי אינה טעונה ז' אבל ג' ימים בעי' ולא תקשו משקדו ותירצו אי ס"ד אלמנה טעונה ברכה ג' ימים כל ימי שמחתה לא שייך אינה טעונה ברכה שהרי שוותה לבתולה שטעונה ברכה כל ימי שמחתה, ולדידי קשי' לפ"ז להך לישנא דמשני ואי בעי' אימא בבחור שנשא אלמנה ז' לברכה וג' לשמחה, ולאותו לשון אלמון שנשא אלמנה ברכה ושמחה שוין יום א' נמצא מברך כל זמן שמחתה ומאי אינה טעונה ברכה, ומיהו לשיטת הסוברים דהיינו תרי לישני לא פליגי וס"ל דיום א' לברכה וג' לשמחה א"ש אבל להחולקי' קשה עיי' ר"ן, ומיהו הו"מ לתרץ ולומר דאלמון שנשא אלמנה אינה טעונה ברכה אפי' יום א' דרק בחופה מברכי' ולא בסעודה ראשונה עיי' ס' זו בבית שמואל והוה א"ש אלא שכבר הוכחתי לעיל דזה ליתא וא"כ מוכח כהסוברים דתרי לישני לא פליגי:
איבעי' אימא וכו' ואי בעי' וכו' מקשים כיון דעכ"פ לכל חד מהני לישני לא שייך שקדו או באלמון שהרי באמת אין שמחתו רק יום א' ולא שקדו רק על אלמנה שנישאי' לבחור, או בבחור שהרי שמחתו ז' ולא בעי' תקנת שקדו וא"כ לפ"ז מה בעי לעיל ה' ע"א מה איכא בין שקדו לברכה הא איכא טובא כנ"ל, לפע"ד לפמ"ש הר"ן דאין סברא שיברך עליו והוא ילך בשווקי' ורחובו', ונראה לפ"ז דגם הך לישנא דבחור ז' לברכה וג' לשמחה אין כוונתו דבז' שמברכי' אין שמחה דאין סברא שילך בשווקי' ויברכו עליו אלא הכי קאמר ג' לשמחה מעיקור הדין משום שקדו, וז' שמחה משום דבעי' ברכה ואין בדין שילך בשווקי' ויברכו עליו, ונפקא מיני' אי ליכא פנים חדשות דאז אין מברכי' כל ז' וליכא נמי עשרה לברך ברכת אשר ברא דאז בבחור שנשא בתולה צריך עכ"פ ז' ימי משתה ובבחור שנשא אלמנה איני צריך כלום ומשום הכי הוצרכו לתקן ג' ימים משום שקדו, והשתא תו לא המ"ל להאי לישנא בחור שנשא אלמנה איכא בינייהו וממילא נמי לא רצה לומר אלמן שנשא אלמנה א"ב לאידך לישנא כיון דליכא איכא בנייהו לתרי לישני אמר מילתא דשוי' לתרווי' היינו אדם בטל א"ב:
ליכא בתולה דבצירא מז' וכו' בשיטה מקובצת כ' שקשה להבין מה הועיל בזה אמאי לא חשיב נמי בחור שנשא בתולה כל ז' תו קשי' לי מאי האי דקאמר ליכא בתולה וגו', וכן קשה מה שייך בציר מיום א', ע"כ נלע"ד דהברייתא לא אתי' לאשמועי' למי מברכי' דא"כ ה"ל למימר נמי ולבחור שנשא בתולה כל ז', אע"כ דעיקרא דברייתא לא אתי' להך דינא, אלא לאשמועי' אתא דליכא שום בתול' דבצירא משבעה אפי' נכנסה לחופה ולא נבעלה ונתאלמנה ועתה נישאי' לאלמון דה"ל אלמן שנשא אלמנה מ"מ מברכי' כל ז' כיון שהיא בתולה וכדעת מורי בהפלאה הנ"ל וליכא אלמנה דבצירא מיום א' אפי' אלמנה שכבר נבעלה שנישאי' לאלמן שכבר בעל, אפ"ה לא בצירא מיום א' לאפוקי ממאן דס"ל דאין מברכי' רק תחת החופה ולא על הסעודה וכמ"ש לעיל, וכל זה ידעי' הואיל ולא נקטה הברייתא הך בבא דבחור שנשא בתולה א"כ חזינן דלא אתא הברייתא לאשמועי' דיני חיוב ברכה למי מברכי' ולא אתא אלא לאפוקי מטעיות הנ"ל:
במקהלות ברכו כ' תוס' דלשון רבי' משמע ב' מקהלות וכ' מורי בהפלאה דאין לומר חד מקהלות ממש, ואידך לפנים חדשות דסגי בא' ע"ש ולפע"ד משום הא לא ארי' דהרי בז' ימי משתה איכא י"ד סעודות עם ג' דשבת, (דבתולה נישא' ליום ד' וכבר עברה הלילה ושי"מ אינם מע"ל) והנה סעודה שאחר החופה מיד לא בעי' פ"ח וגם סעודת הלילה דאיכא חיבת ביאה נמי לא כמ"ש הרא"ש וב' סעודות דשבת נמי לא בעי פ"ח כמו שכ' פוסקי' נשארו יו"ד סעודת דצריכא בהוא פ"ח וה"ל שפיר קהל לפ"ח אלא מ"מ א"א לומר דמקהלות לשון רבי' כולל הני תרי קהלות דלא דמו אהדדי דקהל שמברכי' ברכת חתנים צריכי' שיהי' עשרה גדולי' בני חורי' כמ"ש רמב"ם פ"ב מברכות וקהל דפ"ח סגי אפי' באשה וקטן כל שמרבי' בשמחה עבורם:
דברי אגדה
עוברים שבים אמרו שירה במס' ברכות ס"ל לריה"ג מהאי קרא לפי רוב הקהל הם מברכי' ור"ע מפיק לי' לעוברים שאמרו שירה וקשה אמאי לא אמר דצריכא לי' לברכת חתנים כנ"ל דבלא"ה מוכח דס"ל דעוברים אמרו שירה מדס"ל בסוטה ס"פ כשם דמשה אמר שירה וישראל אמרו רק אשירה לה' ע"ש ולכאורה מה"ת להוציא קרא מפשטי' אז ישיר משה ובני ישראל, אע"כ היינו טעמי משום דכתיב תמן תביאמו ותטעמו ואי ס"ד ישראל אמרו ה"ל למימר תביאנו ותטענו אע"כ מרע"ה אמרו ועליו כבר נגזר שלא לכנס לא"י, (כדאיתא ברש"י פ' שמות עתה תראה ולא מלחמת ל"א מלכים) אלא עדיין קשה הרי אמרו פ' יש נוחלין קי"ט דישראל ניבאו ולא ידעו מה ניבאו ואמרו תביאמו על שלא זכו הם לכנס לא"י וא"כ אכתי מ"ט אר"ע שישראל לא אמרו רק אשירה לה' אע"כ ס"ל עוברי' אמרו שירה והם נכנסו לא"י ולא שייך לומר תביאמו אע"כ שלא אמרו אלא אשירה לה' ע"ש ותבין עוד הארכתי בדרוש וכאן אין מקום להאריך:
והיותר נראה לפמ"ש במקום אחר דלפמ"ש תוס' בסוטה ל"ד ע"א ד"ה טורטני וכו' דלר"ע הי' כ"ד מרגלי' ע"ש נמצא אי יצאו מהם יהושע וכלב נשארו כ"ב ואין כאן ילפותא דאין עדה פחות מעשרה, וצ"ל לדידי' הא דכל דבר שבקדושה בעשרה מונקדשתי בתוך ב"י לא מגז"ש דתוך מתוך העדה הרעה דלר"ע עדה הוה טפי מעשרה אלא כמ"ד בירושלמי תוך מאחי יוסף עשרה בתוך הבאים, וא"כ לר"ע ליכא למילף ברכת חתנים בעשרה מבמקהלות דמנ"ל דקהל הוא עשרה וע"כ מבועז יליף ואייתר לי' במקהלות לעוברים שאמרו שירה:
עמוני לא עמונית, שמעתי אומרי' דהיינו דאמר דהע"ה מזקני' אתבונן ר"ל מזקני' דבועז מוכח דנתפרסמת הלכה רווחת דמותר בקהל, ועפ"י דברי' הארכתי דרוש לחדד התלמידי' אבל לקושטא דמילתא לא נ"ל שום ראיי' לדהע"ה מזקנים הללו דהא אפי' אי נמי עמוני ואפילו עמונית מ"מ הי' רות מותרת לבועז משום מצות ייבום הנוהג בקרובי' כמ"ש מהרש"א ביבמו' וא"כ עכ"פ הי' צריך לפרסם אותה ההלכה דמ"י נו' בקרו' והי' צריך לזקני' והש"ס דקאמר לפרסם הלכה דעמוני ולא עמונית, קושטא דמלתא הכי הוא אבל מ"מ אין ראי' מזה לדהע"ה:
והנה בס' עצי ארזי' סי' ס"ב הקשה איך האמינו לבועז באמרו עמוני ולא עמוני' הא אמרי' ביבמות ע"ז ע"א דאם אמר ת"ח בשעת הלכ' מעשה אין שומעי' לו, וק' זו מעיקרא ליתא לפע"ד דוקא כשאומרה מקבלה כמו שאמר אבנר כך מקובלני אבל אם אמרה מדרשה דקראי שומעין לו ומאן לימא לן דבועז לאו מדרשא אמרה, ולולי דבריו שם הייתי אומר דמשו"ה אמר בועז נמי עמוני ולא עמונית דהשתא כי היכי דמהימן אעמונית שאינו נוגע ה"נ מהימן אמואבי' כדאי' הך סברא ביבמו' צ"ח ע"א ע"ש ועמוני ומואבי תרי מילי נינהו דטעם איסור עמוני רק משום אשר לא קדמו ומואבי משום אשר שכר עליך וה"ל תרי הוראות ומגו דמהימן אהא מהימן נמי אהא אלא דא"כ קשה ביבמות ע"ז נמי להימני לאבנר במגו עי"ש:
זיל אייתי לי בי עשר' ואימא לך באפייהו המזכה לעובר קנה מוז"ה במהרששך דהא דקנה העובר אתי' לי' מדעוברי' אמר שירה בים ש"מ יש מציאת לעובר במעי אמו וכבא לעולם דמי ע"ש ולפ"ז ה"ה נמי הקונה עובר במעי בהמה קנה דכמי שבא לעולם דמי מיהו לשיטת תוס' לא צריך לזה דלעולם עובר לאו כמי שבא לעולם דמי ואין קנין בעובר במעי בהמה, ומ"מ המזכה לעובר קנה, דאפי' מאן דס"ל אין מקנה דבר שלא ב"ל מ"מ אדם מקנה לדבר שלא ב"ל:
ובזה א"ש דאמר אייתי לי בי' עשרה וכו' משום שלא יטעו התלמידי' דס"ל עובר כמי שבא לעולם דמי והיינו מדאמרו שירה בים ע"כ להנצל מזה אמר אייתי לי' בי' עשרה וכו' ומזה יובן דעשרה דבועז אפשר שהי' ג"כ לפרסם הלכה וא"כ ברכת חתנים מנ"ל ע"כ מבמקהלות, ואין ראי' שעוברי' אמרו שירה ואין ראי' שיהי' עובר כמו שבא לעולם, ואפ"ה המזכה לעובר קנה משום דאעפ"י שאין אדם מקנה דבר שלא ב"ל מ"מ מקנה לדבר שלא ב"ל וק"ל: