בהעלותך את הנרות לדעת הרמב"ן שזר מעלה נרות ולא אמר אהרן יעלה נרות אלא בהעלותך כשיעלה אבל אינו מוזהר בו עיין בס' עץ חיים למהר"ח אלפנדרי ובס' שיח יצחק על יומא והנה בפ' תרומה כתיב והעלה נרותי' על עבר פני' משמע בעשיית המנורה נעשו הבזיכים להאיר אל עבר פני' וכאן ציוה אותו אל מול פני המנורה יאירו פירש"י שימשוך ראשי הפתילות וצ"ל אעפ"י שהבזיכין כבר מתוקנים כן בתחילת עשיי' מ"מ הלהב מתהפך לצד אחר עד שימשוך הפתילה לעבר פני' ואומר אני שעדיין אין ביד אדם שיהפך דוקא לעבר פני' והי' סי' טוב שידלק לעבר פני' ולא יהפך לצד אחר ע"כ הבטיחו הקב"ה כשיהי' אהרן עצמו המדליק יזכה שלמול פני המנורה יאירו כל הנרות ולא יהי' הלהב של שום אחד מהנרות מתעקם לצד אחר ומפני כן ויעש כן אהרן שכל ימיו הי' הוא בעצמו המדליק ולא כהן אחר כדי שיהי' בטוח שאל מול פני המנורה יעלו נרותי':
בהעלותך כ' רמב"ן מדרש בשם רש"י שהי' אהרן מצטער שלא הקריב לחנוכה וא"ל הקב"ה הריני נותן לך מצות הנרות שנוהגים לעולם והקשה רמב"ן הא אהרן הקריב קרבנות הרבה באותן הימים ואי משום שהיו קרבנות חובה ולא נדבה א"כ נרות נמי חובה ולא נדבה ומה הועיל בפ' בהעלותך עוד יש להקשות נהי דפייס אהרן בנרות היינו שנתפייס בזה נשיאם של לויים שהוא אהרן אבל כל השבט לא נתפייס שהרי ביום הקרבת כל נשיא הי' יו"ט לכל השבט ש"מ שהי' בזה גדולה וכבוד לכל השבט ובמה נתפייסו הלויים שנחסר מהם הכבוד ההוא וראיתי בשל"ה שהקשה קושיא עצומה כיון שלוים לא נבדלו אלא בא' לחודש השני בשעת מספר בני ישראל ואז הניפם תנופה ונתנם לאהרן וא"כ מר"ח ניסן עד אייר לא נבדלו הלויים עדיין וא"כ למה נתן העגלות ללויים עפ"י עבודתם והוא ביום ר"ח ניסן ועדיין לא הובדלו וצע"ג עכנלע"ד דוודאי כל ימי הקמת המשכן כבר הי' הלוים בעבודתם ודוכנם בשליחות כל ישראל אך לא שלוחא דרחמנא ומשו"ה לא הי' הזר הקרב לעבודתם יומת דא"כ א"א שיהיו שלוחי דידן דמי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד ומשוי שליח אבל בא' באייר קנאם הקב"ה בתנופה ונבדלו מישראל והזר הקרב יומת ונעשו רק שלוחי דרחמנא ולא שלוחי דידן ונ"ל דיהי' ללוים במה שנבחרו מישראל להיות שלוחם בעבודתם כל ימי החנוך אך אהרן הכהן דלעולם הי' שלוחא דרחמנא ולא שלוחא דידן כלל ונצטער שאין זה מדמיון הנשיאים שהקריבו ע"ד עצמם ושבטם ופייסו הקב"ה בנרות דלרמב"ם כשרין בזר אלא שהכהן מדליקן בפנים בשליחות ישראל והוא פיוס וא"ש:
בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות יתפרש ע"ד דאחז"ל סוף מס' הוריות שאמרו לרשב"ג למי נאה למלל גבורות ד' למי שיכול להשמיע כל תהלתו ע"כ בהעלותך כשתרצה להעלות הנרות נשמת ישראל (כדכתיב נר ה' נשמת אדם) להמשיכם לעבודת ד' אל מול פני המנורה הוא הרב המוכיח מלמד להועיל יאירו שבעת הנרות שבעה ס' תורות כולם וז' חכמות תורה שבכתב וששה סדרים הכל יאירו אל עבר פניו ואז יעלה הנרות לא זולת (כדאיתא במס' שבת דף קט"ז שרבי סבר שספר במדבר עד ויהי בנסע ספר בפני עצמו גם פ' ויהי בנסע ספר בפני עצמו ומאחר פ' ויהי בנסע ג"כ ספר בפני עצמו א"כ סך הכל שבעה ספרים ע"ז כתיב חצבה עמודיה שבעה):
בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותי' פירש"י להגיד שבחו של אהרן שלא שנה יש לדקדק מהיכי תיתי שישנה גם לשון בהעלותך הול"ל העל את הנרות תו יש לדקדק בציווי אמר יאירו שבעת הנרות ובמעשה אמר העלה נרותי' ולא אמר האיר נרותי' ונ"ל ז' קני מנורה מרמזים אקרא דכתיב והי' אמונת עתיך חוסן ישועות חכמה ודעת יראת ד' היא אוצרו אין אי לא לא וטפל לו ששה סדרי משנה כי הוא זה תכלית הכל והוא הקנה האמצעי אשר ששת הקנים פונים אליו ונ"ל כשהי' כהן המדליק צדיק גמור והי' לבבו שלם הי' סימן בהעלות הנרות שלא הי' צריך להפוך פי הנרות אל האמצעי אלא מאליהם היו מאירים כלפי האמצעי לומר כל מגמת פניו יראת אלקים והיינו דקאמר הקב"ה אל אהרן ובשרהו בבשורה גדולה זו בהעלותך אז ממילא אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות ולא תצטרך להעלות נגד האמצעי כי מאליהם יאירו אך אהרן לרוב ענותנותו ויעש כן אהרן שהעלה נרותי' כלפי נר האמצעי ולא סמך על הבטחת הקב"ה שמאליהם יאירו אלא הוא העלה נרותי' כלפי נר האמצעי שלא להחזיק עצמו כגדול וזהו להגיד שבחו שלא שנה משארי כהנים:
אל מול פני המנורה יאירו לומר אמצעי משובח שיאחז כל אדם דרך הממוצע לא יפליג לשמאל אל תרשע הרבה ולא יפליג לימין אל תצדק הרבה והנה כתיב ויבדל את אהרן להקדישו קדש קדשים ונראה קצת הפלגת קדושתו ופרישתו כמי שנטה מהממוצע ע"כ אמר ויעש כן אהרן להגיד שבחו שלא שנה ואחר שהקדישו הקב"ה קודש קדשים אחז הממוצע באותו התנהגות עצמו:
אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות ר"ל מלבד חכמת אדם תאיר פגיו מניצוץ קדושת התורה עוד ע"י תלמידיו יותר מכולם מתנוצץ האור יותר וניכר בפניו והיינו אל מול פני המנורה הרבי שהוא המנורה יאירו עליו ז' נרות הם התלמידים ויעש כן אהרן ומה עשה אל מול פני המנורה העלה נרותי' אבל לא האירו על פניו כי לא הי' חסר כלום ולא נשתנה זיו הודו ע"י תלמידיו כי כבר נשלם בתכלית והיינו להגיד שבחו שלא שינה ולא נשתנה:
אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות יש לפרש עפ"י הירושלמי בשקלים כל האומר שמועה בשם אומרו יראה שיהי' כאילו בעל השמועה עומד לנגדו ועי"ז מתדבק נשמת בעל המימרא באומר והוא תקון לשניהם וע"כ צריכין אנו להיות לנגדינו צורת משה וע"ז נאמר בזכרי' זכרו תורת משה (כן הוא בירושלמי וז"ל ר' יאשי' אמר כתיב זכרו תורת משה עבדי מ"ש הכא דכתיב תורת משה אלא מה זכירת תורה לעולם וצריך שתהא חדשה בלב בכל יום אף משה שקבלה ונתנה צריך שתהא להיות בו זכירה לעולם דלא לימא אינש אבילות ישינה היא ואין צריך אלא צריך זכירה בו לעולם זכירה חדשה עכ"ל ועפ"י ירושלמי דחגיגה יתפרש ירושלמי זה כמין חומר) וגו' ומשה למד הכל מה' והוא בעל המאמר וצריך להעמיד השי"ת לנגד עיניו ושויתי ד' לנגדי תמיד וגו' והוא מרומז בלשון מול פני המנורה משה רבינו וז' נרות כבר אמרנו למעלה היינו ז' ספרי תורות כרבי ואז כשתעלה אותם אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות ז' ספרי תורה ותשיג אותם:
יאירו שבעת הנרות מקשים הא רק ששה זולת האמצעי והנה השל"ה כ' האדם הוא גוף המנורה וב' אזנים הם ב' קנים היוצאים וכן ב' ידים וב' רגלים ע"ש ונ"ל הכוונה כלי מעשה וכלי שמיעה נגד נעשה ונשמע וגוף המנורה הוא לב לדעת ועינים לראות הם ז' קנים ופני המנורה הוא השי"ת שויתי ה' לנגדי תמיד ולעומת זה יאירו כל ז' הנרות הללו:
ויעש כן אהרן ספרי הובא בילקוט ויעש כן אהרן מגיד שבחו שלא שינה אל מול פני המנורה העלה נרותי' עשה לה מול ופנים וצריך להבין מהיכי תיתי ישנה אהרן בהדלקת נרות דווקא גם מ"ש מול ופנים צ"ע להבין ועיין מה שנדחק בזית רענן ניישב תחילה בעז"ה ברייתא הובאה ברמב"ן פ' זו כשראה אהרן חנוכת הנשיאים הי' מיצר על שלא זכה להקריב עמהם אמר לו הקב"ה חייך שלך גדול משלהם בהעלותך את הנרות והרמב"ן נתקשה מה ענין לצער הזה שהרי כבוד גדול הי' לו שהוא הקריב קרבנותיהם ועוד למה דווקא נרות ולא קטרת שנשתבח בה אהרן ישימו קטרה באפך ע"ש ולפע"ד הנה בנדרים ל"ה נסתפק הש"ס אי כהני שלוחי דרחמנא נינהו או שלוחי דידן ע"ש ובקדושין כ"ג ע"ב פשיטא לר"ה ברי' דר"י דשלוחי דרחמנא נינהו דאי שלוחי דידן מי איכא מידי דאנן לא מצינן למיעבד ושלוחא מצי משוי ע"ש ונדחקו בתוס' מ"ט לא פשיט בנדרים מהך דהכא ויש ליישב קושיית התוס' דהש"ס מקשה על ר"ה ברי' דר"י מעבד שעושה שליח לקבל גיטו מיד רבו אע"ג דאיהו לא מצי מקבל לי' ומשני דעכ"פ איתא בתורת שליחות לקבל גט חבירו מיד רבו של חבירו וכיון דאיתא בשום שליחות עושה נמי שליח לעצמו משא"כ ישראל דליתי' בקרבנות כלל ע"ש וקשה לפ"ז הא קיי"ל סוף מס' זבחים דאין כיהון בבמה וא"כ בזמן שהיו הבמות מותרות שפיר הוי מצי כהנים להקריב בבמה גדולה בשליחותן של ישראל אע"ג דישראל אינו מקריב בבמה גדולה מ"מ כיון דאיתי' בתורת עבודה בבמה קטנה יכולין לעשות שליח כמו עבד וא"כ כיון שאותן הכהנים הקריבו בדין שליחות א"כ כל הכהנים שאחריהם שליחותי' דקמאי עבדי כדקיי"ל (סוף מסכת גיטין דף פ"ח) בב"ד אע"ג דהשתא ליכא מומחין מ"מ עבדי שליחותיי' דקמאי שהיו מומחין ה"נ כל הכהנים עושין שליחותיי' דכהנים קמאי שנתמנו שלוחין מישראל שהיו בתורת קרבנות בבמה קטנה ולא הוכיח רב הונא מידי וי"ל דהחזקוני כ' דיש לפרש בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה פי' כשידליק את הנרת יעמוד מול פני המנורה פי' אזהרה שלא יעמוד במקומו וידליק המנורה ע"י נר ארוך וא"כ נהי דקיי"ל ביומא כ"ד ע"ב דזר שהדליק הנרות פטור דהדלקה לאו עבודה היינו דמשום הדלקה לא מחייב מ"מ מחייב משום הכנסת פנים דבחוץ א"א להדליק לפמ"ש החזקוני הנ"ל וא"כ קשה איך הדליקו הכהנים הנרות בשליחותן של ישראל הא איהו לא מצי עביד בשום פנים כנ"ל ואין לומר דעבדו ישראל קטנה בבמה ז"א דלא הי' שם נרות בשלמא קטרת ולחם הפנים וכל קרבנות ציבור שלא הי' בבמה קטנה וכמבואר פ"ק דמגילה ובזבחים מ"מ איכא בבמה שם עבודה בעולם משא"כ הדלקת נרות דלאו עבודה היא כלל ולא הי' בבמה קטנה איך נעשו כהנים שלוחן של ישראל אע"כ דשלוחי דרחמנא נינהו וא"ש, אמנם בלי ספק שעיקר פי' הפסוק הוא אל מול פני המנורה יאירו ז' הנרות שיהיו דולקין מול נר האמצעי אלא דמ"מ גם פי' החזקוני יכול להיות אמת בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה שיעמוד אצל הנרות וידליק דהרי קיי"ל מקרא נדרש לפניו ולאחריו גבי לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה וגבי מפני שיבה תקום והדרת ובכמה דוכתי מ"מ למ"ד דפליג ולא ס"ל מקרא נדרש לפניו ולאחריו אלא או לפניו או לאחריו א"כ יש להסתפק אי כפירוש החזקוני וצריך לעמוד אצל הנרות וא"א לזר להדליק ומוכח דכהני שלוחא דרחמנא נינהו או לאחריו שיהי' דולק מול נר האמצעי ולא יהי' מוכח מידי והנה ר"ה ברי' דר"י כיון להלכה דקיי"ל מקרא נדרש לפניו ולאחריו והוכיח שפיר דשלוחא דרחמנא נינהו ובנדרים מספקא לי' הש"ס למ"ד דאינו נדרש אלא או לפניו או לאחריו, ומיושב קושיית תוס' הנ"ל:
והנה מה שהקשה הרמב"ן שלא הי' לו לאהרן להצטער במה שלא הקריב לחנוכת הנשיאים והרי הי' לו כבוד שע"י הקריבו כולם היינו למסקנא שהוא שלוחא דרחמנא א"כ גדול כבודו מכבודם משא"כ אי הי' רק שלוחא דידן אין כאן כבוד כ"כ ובזה נסתפק אהרן וע"ז נצטער והראה לו הקב"ה ע"י הנרות דווקא ולא ע"י עבודות אחרות כנ"ל ודוק והנה אהרן שהי' להוט מאד שיהי' לו חלק בחנוכת המשכן ע"י הנרות א"כ לא הי' לו להדליק הנרות מול הנר האמצעי רק שיעמוד בפנים באהל מועד וידליקם למען ידעו ויבינו שעיקר הכוונה בהעלותך את הנרות אל מול שיעמוד בפנים וידליק ועי"ז יהי' מוכרח שהוא שלוחא דרחמנא אבל כשידליקם אל מול האמצעי יטעו ויאמרו כי רק לאחריו נדרש אל מול פני המנורה יאירו ומותר להדליק בחוץ ג"כ וכהני שלוחא דידן נינהו ואפ"ה לא שינה אהרן כי כן ציוה ה' מקרא נדרש לפניו וגם לאחריו ובעינן שיעמוד בפנים וגם מול הנר האמצעי וזהו כוונת הספרי ויעש כן אהרן להגיד שבחו שלא שינה אל מול פני המנורה עשה לה מול ופנים ודוק:
ויעש כן אהרן להגיד שבחו שלא שנה שהרי הדלקה כשר בזר כמ"ש הרמב"ן ועיין מהר"ח אלפנדרי עץ חיים פ' זו ועיין שיח יצחק ביומא בסוגיא דאתרבי עבודות ע"ש ואהרן הדליק נרות בעצמו כל ימיו כי כה"ג נוטל חלק בראש ומי יאמר לו מה תעשה ואמנם ביום הראשון שמתו בניו ומדרך אבל שלא להדליק נרות כדאי' במדרש איכה מלך ב"ו אבל מכבה פנסין ע"ש ונהי שנצטוה אהרן ומן המקדש לא יצא שלא לחלל עבודתו ושלא להניחו מפני אבלו מ"מ הדלקת נרות שלא היתה מוטלת עליו כי כשרה בזר ולא הי' מחויב להדליק ביום ההוא ואפ"ה לא שנה להראות שקבל דין שמים באהבה והארכתי בהספד על אדם כשר רבי משה בעטטעלהיים ז"ל:
אל מול פני המנורה העלה נרותי' פירש"י להגיד שבחו של אהרן שלא שינה דהרא"ע כ' על דרך הפשט ה' הי' מדבר עם מרע"ה גם בלילה ע"כ הוצרך להדליק המנורה והוא נגד חז"ל שאמרו וכי לאורה הוא צריך וכו' והרי משום כן היו מכוונים נגד האמצעי ולא היו מאירים אל תוך הבית להורות שאינו צריך לאורה והרמב"ן כ' אלו ידע הרא"ע ההפרש שבין נבואת משה לנבואת שאר הנביאים לא הי' כותב שנדבר עמו בלילה כי לא נדבר עמו אלא ביום והיינו דכתיב במראה ולא בחידות ושארי נביאים בחלום אדבר שהיא המדריגה הנקרא לילה ע"ש והנה הוא סוד מסתרי התורה אשר איננו מבינו ועכ"פ לפי סברת אהרן ומרים שדברו במשה ולא ידעו ההפרש שבין נבואת משה לנבואתם שפיר הי' עולה על דעתם כהרא"ע שצריך המנורה להאיר הלילה כשידבר ה' עם משה בלילה וא"כ אין מהראוי להעלות הנרות נגד האמצעי (שמורה שלא לאורו הוא צריך ונבואת משה ביום ולא כשלהם בחלום) להגיד שבחו של אהרן שאפ"ה לא שינה:
יאירו שבעת הנרות איתא במדרש ילקוט וז"ל למה שבעה נרות כנגד שבעה כוכבי לכת חנכ"ל שצ"ם ד"א כנגד שבעתימי בראשית עכ"ל והזית רענן הגיה שצ"ם חנכ"ל שכן סדרן כדאיתא ברש"י שבת סו"פ מפנין והנה בגמרא מנחות איתא פלוגתא יעויין ברש"י ובתוס' במסכ' שבת דף כ"ב ע"ב שם שלחד מ"ד הנר מערבי לפני ה' היינו נר השני שממנה הי' מתחיל ובה הי' מסיים ועל נר הזה כתיב יערוך אותו לפני ה' וחד מ"ד סבר דקאי יערוך אותו לפני ה' אנר אמצעי והנה העיקר משבעה כוכבי לכת היא השניי' שהיא כוכב צדק כדאיתא שבת דף קנ"ו ע"א שהוראתו על צדקן במצות וכל הפעולות אשר מורין עליהן שאר כוכבי לכת צריך להיות עיקר התכלית לעבודת ה' להיות צדקן במצות ואתי' מ"ד דשבעה נרות המנורה הם נגד שבעה כוכבי לכת כמ"ד דנר השני הי' עיקר לפני ה' ומ"ד כנגד שבעת ימי הבראשית אתיא כמ"ד שהאמצעי מקרי לפני ה' דשבת הוא אמצעי משבעת ימי בראשית כדאיתא במס' פסחים דף ק"ו ע"א דמיום ד' ואילך מקרי קמא שבתא ועד יום ג' מקרי אחר שבתא ויוכל להבדיל עד סוף יום ג' והשבת הוא האמצעי שביניהם (מש"מ):
*וזה מעשה המנורה וגו' יש לפרש בדרך רמז ומוסר דהמנורה רמז על התורה דתורה אור והלומד התורה יש לקרוא אותו בשם ירך שעליו מאיר אור התורה (כמו שנרות וקנה המנורה היו יוצאים למעלה על הירך) ע"י העסק בה והפלפול והוויות קושיות ותירוצים הם מכונים בשם ציצים ופרחים ואין התורה מתקיים אלא במי שממית עצמו עליה וכך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל וגו' וזה שאמר כאן וזה מעשה המנורה היינו הת"ח כולה מקשה זהב דיש לו בקושי פרנסה עד ירכה בין הלימוד ובין שהגיע כבר לפלפל לעשות ציצים ופרחים היינו עד פרחה מקשה וכמראה אשר הראה ה' את משה דאז לחם לא אכל ומים לא שתה כן עשה את המנורה:
כן עשה את המנורה ופירש"י להגיד שבחו של אהרן שלא שנה וצריך ביאור מה זה שבח לו ולמה הי' לו לשנות ויש לפרש אמרו חז"ל דהנרות היו דולקין נגד האמצעי שלא יאמרו לאורה הוא צריך ותוס' פירשו דקאי על אהרן שלא יאמרו דאהרן צריך לאורה והוכיחו שהרי כל המ' שנה שהיו במדבר לא הלכו ישראל אלא לאורו של אהרן דעמוד אש וענן בזכות אהרן מיהו ישראל לא ידעו זה עד לאחר מיתת אהרן שנסתלקו העמודים ולכך הי' צריך היכר להדליק נגד האמצעי שלא יאמרו לאורה צריך אלא דלפי זה יהי' חשש גנאי שעי"ז שצריך היכר לזה יהי' מוכרח לכאורה דאין העמודים בזכות אהרן אמנם יש לומר עוד טעם למה הדליק מול האמצעי כדי שיהי' יוכל להדליק בפתילות ארוכות זה מזה ולא יצטרך להדליק בקנסא כדאיתא בשבת דף כ"ד אמנם טעם זה לא שייך בפעם הראשון שהדליקו מאש שעל המזבח ולא שייך טעם זה ואפ"ה הדליק נגד האמצעי וממילא אז יהי' גנאי לאהרן כאשר פירשנו ואיתא בילקוט פ' פקודי דככל אשר צוה משמע מיד ולדורות וזה שקמ"ל כאן דכאשר צוה דמשמע מיד ואז הי' לו כעין גנאי אפ"ה כן עשה ולא שנה:
ויש לפרש עוד דחדשים לקטרת באו והפיסו שלא זכה בה אדם מעולם ושנה משום דקטרת מעשרת ולכך לא נתנו לו אלא פעם אחד כדי שיעשרו כולם וכתיב בהטיבו את הנרות יקטירנה א"כ המטיב הנרות לא הי' יכול להקטיר ואהרן שהטיב את הנרות לא הי' מקטיר קטרת ואין זה חידוש כ"כ שהרי אמרו פ' במה מדליקין מאן דזהיר בנרות הוויין לי' בנים ת"ח וניחא לי' טפי דטוב תורת פיך מאלפי זהב אמנם לכאורה הי' אפשר לו לקיים שניהם ולכל הפחות פעם אחת הי' יכול להקטיר ולהניח לאחר להטיב קמ"ל שבחו של אהרן שאפי' פעם אחת לא שנה מלהעלות את הנירות ולהקטיר קטורת תחתיה:
*אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות לשון רש"י ז"ל ראשי פתילות כולן פונים לצד אמצעי כדי שלא יאמרו לאורה הוא צריך וגם במס' שבת שנינו וכי לאורה הוא צריך והלא כל ארבעים שנה שבמדבר לא הלכו אלא לאורו אלא עדות הוא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל מה עדותו אמר רבה זה נר מערבי שממנה היו מדליק ובה הי' מסיים עיי"ש ברש"י ונראה לבאר טעם ציווי זה שלא יאמרו לאורו דהנה ידוע זה דאם אדם רוצה ייחד מחשבתו לשמים כעין פסוק ראשון של ק"ש צריך לעמץ עיניו דכל אדם יש לו במוחו עיני רוחניות שבהם יוכל לראות למעלה וכל דבר רוחניות קדוש אך עיני הגשמיות הם המבדילים לסלק השגה הקדושה וכעין זה ביאר מורי ז"ל בס' הפלאה ז"ל הפסוק ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם וכבר רמזתי זה בס' שמות שע"ז נאמר כחשיכה כאורה דהיינו כל מה שיחשיך אדם העיני גשמיות הוא מוסיף ראי' בעיני רוחניות ועיני הגשמיות המה המבדילים הדביקות בין אדם להקב"ה ולכן ציוה הקב"ה על אהרן שהוא הי' המאיר לכל ישראל בעבודתו ותפילתו כשידליק הנרות שידליקם בענין זה למעט אור הנרות כדי שיחשיך ע"י זה עיניו הגשמיות ועי"כ יאירו עיני הרוחניות יותר להשיג קדושה עליונה וחשך זהו האורה ואם הי' האור שעל המנורה יותר חזק הי' עי"כ צלו חשך בעיני רוחניות וכבר מבואר ברמב"ן ז"ל ובמדרש ששבעה הנרות הם המרמזים על שבעה אומות בימי משה ושבעים אומות בימי שלמה כי כל האומות המה מקבלים חיותם ושפעם ע"י ישראל וישראל המה מקבלים מהקב"ה עצמו שאין להם מזל ושר למעלה שיהי' הוא הממוצע בינו ובין ישראל וע"י ישראל מקבלים השרים של האומות שפע להשפיע לכל אומה ואומה וע"ז נאמר ואתם הדבקים בה אלקיכם חיים כולכם היום והנה לכאורה הי' מקום לטעות לומר ההיפוך כיון שראינו שאין לישראל למעלה שום מזל ושר אולי המה המקבלים שפע מן השרים של האומות בכללם לכן ציותה תורה שיהי' כל הנרות פונים למול האמצעי והנה גם במנורה נוכל לומר ספק זה אם כל הנרות מקבלים אור שמים מנר אמצעי או אדרבא האמצעי היא המקבל שפע האור משאר הנרות אך מדחזינן שנר אמצעי היא הדליק יותר באריכת הזמן משאר נרות ע"כ לא הוא המקבל מהם אלא הם המקבלים מהאמצעים ולכן פסק האור מהן קודם שיפסיק מאמצעי וכמו כן הוא ג"כ בישראל שהאומות המה המקבלים שפע מישראל וישראל מהקב"ה עצמו ולכן אמר זהו עדות שהשכינה שרוי' בישראל ודוק:
ובזה נבאר מה שהתלוננו ישראל על המן ועתה נפשינו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו ודרשו רז"ל במס' יומא שהמן הי' משתנה בטעמו לישראל לכל דבר שרוצים אלא שלא ראו בעיניהם וע"כ פירוש המקרא הכי הוא אין כל היינו עינינו בלתי אל המן הם התאוו לראות המאכל עצמו ועל זה משיבה התורה והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדולח ולכאורה היאך מולא בזה תאוותם שרוצים לראות המאכל של טעם זה ומה להם כעין הבדולח ולפי מה שביארנו למעלה ניחא דהנה ע"י עין הגשמיות יוחשך כח עין הרוחניות וכן נתן להם לפני קבלת התורה מן לאכול דגבי מן היו מסולק עיני הגשמיות מהמאכל שטעמו כל הטעמים ולא ראו שום דבר בעיני הגשמיות ועי"ז גברו עיני הרוחניות שלהם עד שהיו ראויים אח"כ למעמד הר סיני וגם אחר קבלת התורה הי' המן המוסיף להן חכמה ובינה לקבל התורה אח"כ ממשה רבן בע"פ והוא המגיד להם מה שבחורין ובסדקין כנביא המגיד ולכן נקרא כזרע גד והי' מושך את לבן לעבודת ה' כאגדה כמו שאמרו חז"ל במס' יומא דף ע"ה וטובה גדולה הי' להם מאת הקב"ה שסילק כח עיני הגשמיות מהמן כדי שישיגו יותר בעיני רוחניות מחכמת התורה והמצות אך מכיון שנסעו ישראל מהר סיני כתינוק הבורח מבית הספר ובעטו בקבלת המצות והיו להם למשא וכן אמרו זכרנו את הדגה את אשר נאכל במצרים חנם את הקישואים וכו' כלומר כל זמן שאכלנו חנם בלא מצות כפירש"י היינו רואים מה שאכלנו כל מין ומין בעינינו ועתה עינינו אל המן ולא רואים שום דבר ונמצא שע"י המצות נתמעט ממנו עיני הראי' וע"ז אמרה תורה והמן כזרע גד הוא כלומר שהוא מגיד להם כהנ"ל ועינו כעין הבדולח היינו אדרבא שע"י אכילת המן הוצלל עיניהם לראות למעלה למרחוק כעין המסתכל בצלוחית של הבדולח צליל ולכך נטל ממן כח ראיית עיני הגשמיות אבל הם לא רצו להשיג עוד יותר מקדושת התורה והמצות והי' העדר ראיית עיני הגשמי' שלהם כמכשול בעיניהם וכעין זה הי' להם למשא העברה בהר סיני וברחו ממנו לכן נסמכה פ' זו אצל ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים:
עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם לא אאריך בדקדוקים אבל עכ"פ קשה דהו"ל כן האנשים דוברים כמו בבנות צלפחד והכא לא השיב להם כלל אלא צוה מצוה מחודשת פסח שני ונ"ל כי האנשים האלה כשנטמאו למת מצוה ידעו שלא יכלו לעשות הפסח ואז לא ידעו מפסח שני ואפ"ה טמאו עצמם כהלכה העוסק במצוה פטור מן המצוה אך כשהגיע זמן פסח וראו כל ישראל מתכנסים למצוה ברבים והם נשארו יחידים בביתם נצטערו ואמרו בצערם למה נגרע מלהקריב קרבן ה' בתוך ב"י לא התרעמו אלא על בתוך בני ישראל עשיית המצוה בכנופיא וברבים ולזה לא יועיל להם גם עשיית פסח שני וחשבו אולי יתיר להם לעשות בטומאה ברבים והקב"ה לא הסכים לזה אך פרע להם שזכו שנאמרה פ' פסח שני על ידם ונדרשה בכנופיא בשמם וזה הי' תשלום שכרם והיינו מה יצוה ה' לכם בשבילכם ועל ידיכם וזכות גדול היא לכם:
איש איש כי יהי' טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם או לדורותיהם יש לדקדק על אריכות הלשון ונראה דאיתא בגמ' פסחים דהם היו טמאים ממיתת נדב ואביהו דא"א למימר ממיתת אדם אחר דהא קודם חטא מתאוננים לא הי' מת שום אדם ובודאי מה שאמר הקב"ה לדורותיכם לא התכון לומר שיחטאו וימותו אלא דקאי אדרך רחוקה וזה פי' הקרא איש איש כי יהי' טמא לנפש או בדרך רחוקה והוסיף הקרא לפרש לכם או לדורותיכם פי' היינו טמא לנפש כמו שאמרנו וקאי לכם אדלעיל מיני' ואו לדורותיכם קאי על דרך רחוקה לדורותיכם:
חובב בן רעואל המדיני חותן משה נראה כי צפורה אע"ג שנתגיירה כשנשאה משה מ"מ קודם מתן תורה לא הי' גר שנתגייר אז כקטן שנולד (רק אחר מ"ת שהיו להם דין ישראל ונתחדשה הלכה גר שנתגייר כקטן שנולד דמי) ע"כ עדיין נקראת בת יתרו ובת רעואל אבי אביה אך אחר מ"ת שנתגייר יתרו ונעשה הוא כקטן שנולד (ופסקה הקורבה שביניהם ואין יורשים עוד מן התורה זה את זו ע"פ הלכה ואפילו אח מותר לישא אחותו מאמו מן התורה) שום לא הי' עוד חותן משה וכל מה שנמצא כתוב עליו חותן משה ר"ל חותנו שהי' כבר (ובפרט למ"ד שפרשה זו היתה קודם מ"ת הגם שכתובה לאחר מ"ת) כמו עבדי שהי' כבר וע"כ הכא תלה החיתון ברעואל שלא נתגייר עדיין והי' מדיני ולא ישראלי ע"כ חובב בן רעואל המדיני דייקא וזה המדיני הוא חותן משה היינו אבי אבי אשתו ולא חובב והנה חובב אמר אל ארצי ואל מולדתי אלך ותשובת מרע"ה והסכמתו נמצא כתוב בפ' יתרו וישלח משה את חותנו וילך לו אל ארצו ולא כתיב מולדתו כי מרע"ה הודיעו כי אין לו מולדתו עוד שהרי הוא כקטן שנולד:
כי ה' דיבר טוב על ישראל כי ראה שנעשה בשרו חדודין בשמעו איבוד מצרים (כדאיתא ברש"י פ' יתרו על פסוק ויחד יתרו רב אמר שנעשה בשרו חדודין) א"כ לא ירצה ללכת לראות איבוד הכנעניים ע"כ א"ל ה' דיבר טוב על ישראל ולא רע לכנעניים כי אם ירצו ישלימו או יפנו משם כמו גרגשי (כדאיתא בספר' וכן הוא ברמב"ם שלשה דברים שלח יהושע בן נון קודם שעברו את הירדן מי שרוצה להשלים ישלים מי שרוצה לפנות יפנה גרגשי פנה עיין פ"ו מה' מלכים הלכה ה') וכן הי' באמת אלו לא חטאו לא הי' צריכים מלחמה וחרב וחנית כדכתיב אשר לפנים לא ידעום:
*ויאמר לא אלך כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך (כתוב שני פעמים אלך ואחד מיותר) פי' לפמ"ש במק"א בשם אמ"ו ני' כי אין התלמיד זוכה לשלימות מדרגתו עד הפרדו מאת רבו ולכן כתיב ויהי אחרי מות אברהם ויברך ה' את יצחק וכן אחרי יציאת יעקב מבאר שבע חלם לו חלום נבואיי משא"כ קודם לזה וזהו מאמר יתרו לא אלך להיות במדרגת מהלך כ"א אל ארצי ואל מולדתי אלך תחילה ושם אהי' בגדולתו של עולם ופה מה אזכה נגדיכם ומשה רבינו ע"ה השיבו כי לא כן הוא לבחור להיות ראש לשועלים כ"א זנב לאריות ואחז"ל לעולם ידור אדם במקום רבו ומקשה והתנן לעולם אל ידור אדם במקום רבו ומשני הא דציית לרבו הא דלא ציית והנה יתרו ציית וסבל חנייתם במדבר נחש שרף ועקרב וזהו אל נא תעזוב אותנו כי אתה ידעת חנותינו במדבר פי' אתה ידעת ואהבת חנותינו במדבר ולא הי' עליך לטירחא ומשא ע"כ אין לך לעזוב אותנו והוא היפך פסוק הסמוך ויסעו מהר ה' כתינוק הבורח מבית הספר ורש"י פי' שמורה לפורענותם שבתוך שלשה ימים התאוו תאוה פי' שהיו קצים ביושבם לפני הר ד' כאשר מורה רוע לבבם מתאותם ע"כ טוב שלא לדור במקום רבם (לפני הר ה') ע"כ נסעו מהר ד' כתינוק הבורח ובזה יוצדקו דברי רש"י להסיר מעליו תלונות הרמב"ן וק"ל:
אל נא תעזוב אותנו נ"ל יתרו רצה לילך אל ארצו ומולדתו כי שם הוא הצדיק משא"כ בין ישראל ע"ד באת אלי להזכיר עוני ולהמית את בני (שאמרה האשה אל אליהו ופירש"י חז"ל שאמרה שלנגדו היא איננה צדקת ונזכרים עוונותי') וא"ל משה רבינו ע"ה אל נא תעזוב אותנו כי היית לנו לעינים לעצה כפירש"י והיית מזכה רבים כבר בעצתך להקים סנהדרין ועוד תזכה אותנו בעצה טובה וכל המזכה רבים א"א שיכשל בהם שלא יהי' תלמידיו בג"ע והוא בגהינם והיינו והי' מן הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עמנו וזכינו לזה על ידך והיטבנו לך וא"א שתכשל על ידינו:
ותרגום אונקלוס והיית לנו לעינים ניסים חזית בעיניך א"כ יש לך לבטוח בד' ולעזוב ארצך ומולדתך ולהאמין בד' וכן עשה ונ"ל עי"ז נתרבה עונשן של ישראל שאמרו מאין לנו בשר טוב לנו במצרים בלתי אל המן עינינו והיינו דרמז ויחר אף ד' מאוד ובעיני משה רע עיני משה היינו יתרו והיית לנו לעינים (פי' ע"י עיני משה רע לישראל) והיינו ממש כמ"ש תוס' שלהי קדושין בשם ר' אברהם הגר קשים גרים לישראל כספחת שהם מדקדקים במצות יותר מישראל ועי"ז קשה לישראל וה"נ יתרו קשה לישראל לפי הנ"ל והיינו ותדבר מרים ואהרן במשה כי אמרו מה הי' לו למשה לקבל ספחת בישראל לגרום מיתתם אין זה כי אשה כושית מארץ רחוקה ממדין לקח ופירש ממנה ותהי' עזובה לגמרי עזובה מבעלה ומכל משפחתה ובית אבי' כי אין מכיר לה בכל בית ישראל כי כושית היא ע"כ הוצרך לאסוף יתרו וביתו אליו לפייס אשתו וזהו הגורם לכל זה ומעיקרא קשיא לא יפרוש ולא יגרום ספחת לישראל ע"כ נענשה בצרעת שהיא מספחת ועוד המרגלים נענשו ע"י שלא לקחו מוסר ממרים והיתה היא מכשול למרגלים כמו שחשדה שיתרו הי' למכשול וברוך הוא כי אל דיעות ד' ולו נתכנו עלילות והנה מצורעת אבל אהרן עסק בתורה ומרפא לשון עץ חיים אבל מרים לא מיפקדא את"ת ע"כ נענשה:
וינוסו משנאיך מפניך פירש"י מי הם שונאי ד' שונאי ישראל וקשה מ"ט לא פי' כן על אויבך המוקדם וי"ל דרש"י פי' ויפוצו אויבך המכונסים היינו כינוס לרשעים בבתי כנסיות ומשתאות שלהם ודוברים עתק על ד' ומשיחו והיינו אויבי ד' אך וינוסו משנאיך פירש"י הרודפים ולא שייך לומר רודפי ה' ע"כ פירש"י רודפי ישראל הם משנאי ה':
ותאכל בקצה המחנה פירש"י בקצינים או במוקצים אלו ערב רב ושניהם אמת כי בחטאם מתו קצינים הם הסנהדרין שחטאו קצת בויחזו את אלקים ונסתלקו עתה לכפר על עון הדור אמנם אחר שנסתלקו הצדיקים התאוו האספסוף והסיתו גם בני ישראל ואלו היו הצדיקים קיימים לא הניחו להתחבר עם האספסוף הערב רב נמצא לקו הקצינים וגם הקוצים שעי"ז בא קברות התאוה:
והאספסוף הנה כתיב ומשביע לכל חי רצון פי' מורי בהפלאה הקב"ה משביע לכל צדיק הנקרא חי משביעהו רצון והסתפקות שלא יהא מאותן אשר אם יש להם מנה מבקשים מאתיים אלא משביעם רצון והנה האספסוף ערב רב לא זכו להשבעת רצון מאת ה' ולא הי' ראוים לברכה זו ע"כ התאוו תאוה טבעית וכל מה שאתה מוסיף בשבחו של מן שהי' כדבש וכשמן כל זה מוסיף עוד תאוה יותר ע"כ התאוו תאוה הטבעיית אך בני ישראל שנתברכו במשביע לכל חי רצון הם נתפתו אחר האספסוף ויבכו גם המה ע"כ אמר מרע"ה שש מאות אלף רגלי ולא גלגולת כ"א רגלי הבועטים ברצון ומתאוים תאוה א"כ כל דגי הים לא ימצא להם כי יתאוו עוד למאתיים ויותר ואמר הקב"ה עתה תראה אם לא יזכו לרצון מעכשיו דהיינו בוהי' להם לזרא עד אשר יקוצו בה ויצא מאפם:
זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם ונראה דהנה בחובת הלבבות כתב דהזכרון אחד מטובות הקב"ה כי בלעדו לא הי' העולם יכול להתקיים דאם הוא נכנס בפתחו של זה לא הי' יודע איך יצא וגם בשאר דברים במאכל ובמשתה שאם אוכל פעם אחד דבר זה זוכר הטעם שהי' במאכל כדי שכשירצה לאכול פעם ב' יזכור מה טעם במאכל זה וזה שאמרו זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם כלומר הזכרון עכשיו בדגה בחנם הוא שאין לנו דגים עכשיו:
וברדת הטל על המחנה לילה ירד המן עליו וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו ויחר אף ה' ובעיני משה רע יש לדקדק מה ענין ברדת הטל לכאן אין זה משבח המן כמו והמן כזרע גד ולא אאריך בדקדוקים אך אומר ביום הראשון היו רבים יראים לגלות מצפונתם לתפול על המן פן ירע בעיני ד' ולא ירד מן למחר וימותו ברעב ע"כ כתיב ויבכו גם ב"י עם האספסוף אבל לא כ"כ בפרהסיא ואמר הכתוב אחר כל התיפול הזה וברדת הטל על המחנה אותה הלילה ירד המן עליו כמו בכל יום ויום.. וזהו דרכי אלקינו ית"ש ועי"ז שראו שעכ"פ ירד המן העיזו פניהם בפרהסיא וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו איש לפתח אהלו יותר ויותר מאתמול ויחר אף ה' ובעיני משה הי' זה רע שהרי הקב"ה נתן יד לפושעים אלו מנע המן מפיהם היו לוקחין מוסר ע"כ אמר מרע"ה למה הרעות לשום משא כל העם הזה עלי שאני נענש בהמנע תוכחתי מפיהם והלא בידך לעשות לשלם לעושי רע כרשעתו ולא להטיל המשא הזה עלי:
*וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו וגו' ויחר אף ה' מאד ובעיני משה רע ונראה דאיתא בספרים דאותן שמתו בלתי מתוקנים נותן הקב"ה נשמותיהן בחי' או בהמה טהורה ואח"כ אוכלין מהם על ידי שחיטה כשירה ותיקונו ובזה הוא מתקן הגלגולים באותו בהמה והנה בשלשה ימי אפילה מתו ארבעה חלקים מישראל כדאי' ברש"י פ' בא והיו נשמותיהן נתונות בתוך הבהמות וחיות לפיכך היו רוצים בנ"י לאכול הבשר כדי שיהיו נשמותיהם של מתים אלו מתוקנים כך הי' משה מלמד זכות עליהם אבל הקב"ה יודע מחשבות לבם שלא הי' כוונתם על זה וזהו שאמר הכתוב וישמע משה את העם פי' משה הי' מבין מתוך העם שהם בוכים למשפחותיו כמו שאמרו לעיל היינו על עסקי תקונים של המתים ממשפחתם בשלשת ימי אפילה אבל הקב"ה יודע הי' שלא על זה הי' כוונתם לפיכך ויחר אף ה' וכו' ובעיני משה רע פי' על שהקב"ה חרה עליהם כי משה הי' מלמד זכות עליהם כמ"ש אבל הקב"ה אמר לו לקמן עתה תראה וגו' שע"י שנתן להם השליו ונתפייסו בו נראה דאין כוונתם כנ"ל דא"כ אכתי היו להם תרעומת ולכך אמר השי"ת עתה תראה:
וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו פי' כי אם מצוה עלינו לסבול הכל בטוב ובשמחה מ"מ בשלו אדם רשאי ולא בשל חברו וחייב להצטער עליו ולהתפלל מקירות לבו באופן שלעולם כל המצטער יקבל יסורין בשמחה ואחרים יצטערו עבורו וא"כ בכל תלונותם במדבר הי' להם להתנצל כל א' יאמר לא איכפת לי ברעב וצמא דידי ואסבול הכל לכבוד ד' ותורתו אך לא אוכל לראות ברעת וצרת חבירי וכן כולם חיישינן לגומלים אמנם בהאי תרעומות דמתאוננים היו בוכים להדיא למשפחותיו איש לפתח אהלו דייקא לא פנה אל צרת חבירו כ"א למלאות תאות עצמו:
בוכה למשפחותיו איש לפתח אהלו פירש"י על עסקי עריות וזה שאמרו יען איש לפתח אהלו זה אשתו כמו אשתו ביתו לפתחה ולא לאחרת (מש"מ):
*ויאמר משה אל ד' למה הרעות לעבדיך ולמה לא מצאתי חן בעיניך לשום את משא כל העם הזה עלי ולקמן כתיב האנכי הריתי אם אנכי ילדתיהו ונראה לבאר דהנה ראינו כשהרב לומד עם תלמידים אינו יכול ליתן הרב מחשבותיו לתלמידים זולת הרב לומד והתלמידים משיגים מחשבות רבם כל א' ואחד לפי מדרגתו ושכלו והכא ג"כ דוודאי מרע"ה הי' לומד עם ישראל בטוב טעם ונחת אבל מחשבתו לא הי' יכול ליתן להם ואם היו משיגים מחשבתו ודאי לא היו חוטאים והנה מצינו דמחשבה נקרא הריון ודיבור בפה נקרא לידה מלשון הרה עמל וילד שקר וזהו שאמר משה להקב"ה למה הרעות לעבדך שלא מצאתי חן בעיניך לשום את משא כל העם הזה עלי פי' הי' לך לחנן אותי שאף מחשבותי אוכל ליתן בהם האנכי הריתי אם אנכי ילידתיהו פי' אף שאנכי ילידתיהו מ"מ לא הריתי אותם כי אתה לא נתת בי כח אלא על הלידה דהיינו שאדבר להם אבל מחשבותי לא אוכל ליתן להם:
*שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו ואתה אמרת בשר אתן להם וגו' ויש ליישב ונקדים ג' הקדמות אחד מה שסיפרו בעגל אחד שברח לכנפי דרבי ואמר רבי לך כי לכך נבראת וקיבל אח"כ יסורין על עצמו והביאור נראה אמרו חז"ל ע"ה אסור לאכול בשר והיינו דארבע חלקי העולם דצח"ם עולים ממדרגת הצומח לחי ומהחי בא לדבר אבל אם האוכל הוא אינו טוב וע"ה לא נתעלה בו החי ולכך ע"ה לא יאכל בשר ולכך הי' רצון העגל שרבי יאכלנו אבל רבי שהי' עניו גדול שאמרו כשמת רבי בטלה ענוה ולכך אמר לך אבל אח"כ חשש אולי עשה שלא כדין לעגל לזאת קיבל יסורין על כל העולם וממילא יתוקנו ויתעלה גם הוא על ידיהם הקדמה ב' אמרו בפ' מקום שנהגו מה ראו חמו"ע שמסרו נפשם על קידוש השם שלמדו ק"ו מצפרדעים וכו' וצריך ביאור מאי שייך לימוד ק"ו מצפרדעים וי"ל יען שאין הקב"ה עושה עוולה לשום ברי' ואיך נתן בטבעם לכנוס לתוך תנור חם ועכ"ח שכך ראוי ובכך ניחא להו שלא נבראו אלא לעשות רצון קונם וכיון שעי"ז יתקדש שמו של הקב"ה אין לך תכלית גדול מזה וא"כ שפיר למדו מזה והקדמה הג' אמרו במדרש כשאמר אליהו לעובדי הבעל שיקחו פר אחד לבעל מנע הפר לילך אמר שנינו כאחת ולמה תבחר זו לע"ז וזו לד' ולא רצה הפר לילך עד שאמר לו אליה' ע"י שניכם יתקדש ש"ש ובזה יש לפרש תהילים נ"א הטיבה ברצונך את ציון וגו' אז יעלו על מזבחך פרים וגו' בשעת הקלקול אמר הנביא ירמי' עולותיכם ספו על זבחיכם ואכלו ולמה תקלקלו אותם לגמרי שאין השי"ת חפץ בהם טוב לכם שתאכלו מהם לכל הפחות בשר אבל כשייטיב ד' לציון ויהיו עושים רצונו אז תחפוץ שיהיו גם זבחים שלמים לעולה ואז יעלו הם מעצמם בשמחה כמעשה דאליהו והנה רגל"י נקראים כשהם ערומים מן המצות וכשהם טובים הם מכונים בשם רא"ש ועתה ע"י החטא נפלו ממדריגתם וא"כ אסורים לאכול בשר ואיך יתן ה' להם בשר ויעשה קלקלה לבעלי חיים בשלמא הצאן והבקר שיש להם מעצמם ישחט להם ודגים יאסף להם ומצא להם אבל שתעשה נס לזה ליתן להם זה אינו מובן וע"ז השיב הקב"ה שזה ניחא להם שעי"ז יתקדש שם ה' ובלא זה אפשר שיאמרו היד ד' תקצר וכו' והראי' שהם בעצמם יבואו בשמחה:
ואתם הדבקים וכו' דידוע שכל דבר שנברא בעולם יש לו צד חיות והנה כח חיות של הדומם נכנס לצומח ונעשה לו חיות צומח והצומח נכנס לחי ומחי נכנס למדבר דהיינו האדם הנקרא חי ממש דאם הוא זוכה לילך בדרך ד' הוא קרוי חי ואם לאו גם הרשעים בחייהם קרוים מתים נמצא שעי"ז שהאדם דבוק להקב"ה לא זה בלבד שהוא קרוי' חי אלא כל הדברים שבעולם מן ד'ומם צ'ומח ח'יות מ'דבר קרויים חיים עי"ז שדומם לצומח וצומח לחי שאינה מדבר זה בהמה ונפש בהמה נהפכה לחי המדבר זה האדם שהוא קרוי חי' לעולם אם צדיק הוא ולכן אמר הכתוב שאם אתם דביקים בה' חיים כולכם (היינו כלדצח"ם) היום ודוק:
*ויתנבאו שני אנשים במחנה ופירש"י דאמרו משה מת ויהושע מכניס ויש לומר דמרומז נבואתם בזה דהנה שבעים הסנהדרין המה מכוונים כנגד שבעים האומות והנה בספר מאור עינים מונה ע"ב אומות אבל באמת עיקרם אינו אלא שבעים דכשדים אינם חשובים ואין להם שר למעלה כדכתיב עליהם זה העם לא הי' וגו' וכן אדום אין להם שר למעלה דכתיב בי' קטן נתתיך בגוים בזוי אתה מאוד והם האומות שהחריבו בהמ"ק ואומה שיש לה שר למעלה לא היתה מחרבת בהמ"ק ואלו הב' אומות לא נבראו בעולם אלא כדי להחריב כדאיתא בספרים והנה ידוע אם הי' בא משה לארץ הי' אז עולם התיקון ולא נחרב בהמ"ק ולא היו אלא ע' אומות וע' סנהדרין וא"כ אלדד ומידד שניבאו נוסף על שבעים הזקנים והי' ע"ב על כרחך גם נגדם שני אומות כשדים (בבל) ואדום מחריבי בהמ"ק וא"כ הוי מוכרח עי"ז דמשה מת ויהושע מכניס:
*אדוני משה כלאם פירש"י הטל עליהם צרכי ציבור והם כלים מאיליהם והוא תמוה גם איך הורה יהושע לרבו משה כדת מה לעשות ורש"י נשמר מזה שכתב שהתנבאו משה מת יהושע מכניס וא"כ נאה השתיקה למשה והצעקה ליהושע מ"מ הי' לו למשה רבינו ע"ה להשיב ד' ציוה מי יפירנה ולפענ"ד ליישב בקיצור נמרץ כי הנה אם יקום איש על עם ד' אלה ויהיו מתלוננים על מה שיעשה ולא תנוח דעתם עליו הלא טוב לו שלא יתמנה ומשה רבינו ע"ה ראש הסבלנים אמר אם ככה את עושה לי הרגני נא הרוג ואל אראה ברעתי והנה ידוע כי בחלוקת א"י לולא הגורל היו מתרעמים מה לך שתתן לי נחלה פלונית דלמא פלונית ולכן אמר יהושע לעכן תן תודה שלא תוציא לעז על הגורל שבו עתידה א"י שתתחלק ואולי עדיין לא נודע ליהושע שיהי' רוה"ק צווח מתוך הגורל ואפשר שהי' יודע והעלימו כדי לפתות עכן לתת תודה ובכל זאת כבר התרעמו בני אפרים על יהושע עד שאמר להם ברו לכם היער וזבולן מתרעם על מדותיו הי' הואיל ונפתלי על מרומי שדה כידוע (מגילה ח' ע"א) והנה אלדד ומידד היו בכתובים ולא יצאו האהלה ופירשו בו ב' פירושים או שהי' הם הפתקים שיצא' חלוקים ואפ"ה התנבאו במחנה וא"כ כדי ביזיון להגורל שלא הצליח שהרי אפי' החלוקים התנבאו או כפירש"י שהי' בכתובים ממש ומפני ענוותנותן לא יצאו והתנבאו במחנה ומ"מ יצאו אחרים במקומן אל אהל מועד והתנבאו גם המה והדר ה"ל ביזיון ומה כח הגורל יפה ע"כ צווח יהושע האמנם שהם מתנבאים יהושע מכניס אדוני משה התפלל שיוטל עליהם צרכי הציבור שהם רוצים להטיל עלי כי לפי נבואתם זהו כליון הנפש במה שבטלו כח הגורל א"כ מי יעצור בעם ד' לחלק להם א"י עפ"י גורל א"כ הם שהתנבאו וע"י נתבטל כח הגורל הם ינהיגו הציבור ולא אני והנה אדונינו משה ע"ה רמז לו בתשובתו כי לא עפ"י הגורל לבד תחלק הארץ כי אם שישמעו כולם רוה"ק צווח כרוזא קרא בחיל חלק פלוני לפלוני וזהו המקנא אתה לי בתמי' הלא אין כוונתך לקנאות לכבודי כ"א לכבודך כנ"ל א"כ מי יתן כל עם ד' נביאים כי יתן ד' את רוחו עליהם פי' טוב להתפלל שיהיו כל עם ד' נביאים שישיגו ברוח ד' וישמעו קול צווח ואומר חלק פלוני לפלוני ואז אין פרץ ואין צווחה:
או יאמר כי מה שהשיגו כל ישראל ברוה"ק זה הי' ג"כ ע"י זכותו ונבואתו של יהושע עצר חיל להנחיל לכל ישראל כח אלקיי ונבואיי לשמוע צווחת רוה"ק משא"כ כשיהיו המנהיגים אלדד ומידד לא הי' יפה כחם כ"כ להמשיך רוח זה על עם ד' וזהו מי יתן כל עם ד' נביאים כי יתן את רוחו עליהם על אלדד ומידד האמורים פי' אם יהי' רוח ד' על אלדד ומידד להנהיג הקהל מי יתן אז את ישראל לנביאים הלא לא יתנבאו משא"כ כשתהי' אתה המנהיג כנ"ל:
*ותדבר מרים ואהרן על אדות האשה הכושית אשר לקח וכו' והאיש משה עניו מאד ונראה לבאר דפרשה זו סמיך אלעיל מיניה דלעיל מיני' כתיב אלדד ומידד מתנבאים במחנה משה מת ויהושע מכניס לכאורה קשה בשלמא משה מת שפיר כמו שמצינו כשאמר משה להקב"ה מחיני נא מספרך נתקיים הדבר שנמחה שמו בכל פרשיות המשכן בח"י פרשיות והכי נמי משום שאמר בפירוש הרגני נא לפיכך מת קודם בואו לא"י אבל מה טעם שלא היו בניו ממלאים מקומו ואפשר לומר ב' טעמים א' משום דאיתא בגמ' נדרים דמשום הכי בניהם של ת"ח אינם ת"ח מפני שקורין לעמא דארעא עמא דארעא היינו שנבזה בעיניהם עם ה' אלה ועוד יש ליתן טעם משום שלקח מדינית ואיתא בגמ' סנהדרין הבא על נכריית אינו זוכה להיות מבניו ער ועונה בת"ח מורה הוראה בישראל והכי ע"כ מוכח טעם הב' דאי מטעם ראשון הא כתיב והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה וזה שאמר הכתוב ותדבר מרים ואהרן במשה דהטעם דיהושע מכניס משום שאשה כושית לקח דליכא למימר משום טעם הראשון הא והאיש משה עניו מאד:
כי אשה כושית לקח פי' חמר ונעשה גמל צריך לימלך באשתו אם מרוצית לכך משום דממעט עונתה ונהי בארתי בתשובה הרוצה להיעשות ת"ח אינו צריך לימלך דתלמידים יוצאים שלא ברשות דבנות ישראל כשירות וניחא להו אבל הכא אשה כושית לקח ואינה בחזקה זו והי' לו לימלך ועוד אם גם היא ישראלית מ"מ לא עלה על דעתה שאם יתנבא יפרוש לגמרי שהרי גם בנו דיבר ש"מ שאין הכרח שהנביא יפרוש מאשתו לגמרי ואמר להם הקב"ה פה אל פה ציויתי' לפרוש וא"כ אין מהראוי לשאול שוב פי האשה אם תסכים עם השי"ת או לא:
*הרק אך במשה דיבר ד' הלא גם בנו דיבר יש לפרש דחז"ל אמרו פעמים הקדים משה ופעמים אהרן לומר ששקולים ובאהרן הי' יותר מעלות גמ"ח לרדוף שלום בין איש לחבירו ובמשה רבינו הי' יותר הלימוד שלמד עם כל ישראל דהי' יודע מ"ט שערים ואיתא בגמ' שבת פרק כל כתבי דרשות דדרדקי הא"ב אלף בית היינו אלף בינה וג"ד היינו גמול דלים וה"ו הוא שמו של הקב"ה וא"כ במשה לא הי' הג' בשלימות (רק אלף בינה דלים היינו לדלים) ואצל אהרן האלף (היינו רק בינה גומל דלים פי' הבין לגמול דלים) וע"י שניהם נשלם והיינו שרמז כאן ה'רק א'ך ב'משה ד'יבר ה' ה'לא ג'ם ב'נו ד'יבר היינו במשה ה'א'ב'ד' חסר ג' ואצלנו ה'גב'ד' חסר א' כמובן:
בהעלותך את הנרות מדלא אמר העלה את הנרות למד רמב"ם שרשות ביד כהן ומותר לישראל להדליק ועיין בס' עץ החיים וריטב"א חולק עליו וכבר כתבתי בזה במק"א ועכ"פ לריטב"א צריך טעם לאומרו בהעלותך ולא אמר העלה וגם לדקדק יאירו ז' הנרות והלא ששה הם המאירים מול האמצעי ע"כ נ"ל עשרה מנורות שעשה שלמה הי' כל ז' נרותי' מאירים מול נר האמצעי של מנורת משה רבינו ע"ה כי נר אמצעי מרמז או על מרע"ה כל הנרות וחכמי ישראל יונקים ממנו או מרמז על התורה שכל הנרות החכמות החיצוניות יונקות ממנה דהי' איך שיהי' ליכא אלא תורה אחת ומרע"ה אחד ע"כ כל הנרות הנוספות מאירים אל מול נר מרע"ה והיינו בתעלותך להוסיף הנרות אל מול פני המנורה הלז יאירו ז' נרותיהם כולם ויעש כן אהרן במנורה זו בששה נרותיה:
למה נגרע וגו' נראה לומר דהקב"ה אמר (כתוב בפ' בא) כי תבואו אל הארץ ועבדתם את העבודה הזאת בחדש הזה כי אז בארץ תדעו ותבינו הטובה הגדולה שנעשית לכם ביציאת מצרים אבל במדבר אולי תקוצו ביצ"מ ויהא הקרבת פסח כקדשים בחוץ (אם מחשבתם בקרבן הודיה הלזו איננה שלימה והוה כמו פגול ע"י מחשבה זרה) אך בהגיע ר"ח ניסן במדבר והקריבו נשיאים חנוכת משכן בשמחה אז ראה הקב"ה ששמחו ביצ"מ ע"כ אז באותו יום ציוה להם להקריב פסח ולא מקודם שלשים יום (כאשר הי' בפסח שני) ולהנ"ל א"ש והנה בשנים האחרות כל מ' שנים אלו היו רוצים לעשות פסח כי היו יודעים בעצמם ששמחים בעבודת ה' ושהוציאם ממצרים היו יכולים לעשות אך לא עשו כי היו תמיד בתלונה ומיושב קושיית רמב"ן מ"ט לא כפה אותם משה והא"ש אם לא שמחו ביצ"מ אסור להם לעשות פסח וזהו גנותם ועיקר הגנות ניכר במ"ש בא' לחדש הראשון ולא אמר קודם מזה מוכח שלא נצטוו אלא אחר ששמחו הנשיאים ושוב מכאן ואילך אמרו ניתנה ראש ונשובה מצרים ולא היו רשאים והנה אנשים אשר היו טמאים ידעו כי טמא אסור בקדשים ואם אינו עושה פסח בשנה ההיא יעשה פסח לשנה הבאה ואונס רחמנא פטרי' אך פסח הזה במדבר המורה לנו שגם במדבר בארץ לא זרועה שמחו בה ועשו פסח והקריבו הודי' לשמו וכמוהו לא יעשו עוד כי חשבו שלשנה הבאה יהיו בא"י ע"כ אמרו למה נגרע:
*והיה הטוב אשר ייטיב ה' עמנו והטבנו לך כי ה' דיבר טוב על ישראל לכאורה נראה שפת יתר אומרו כי ה' דיבר טוב על ישראל ומי לא ידע בזה וי"ל בשנבין מה צריך ליתרו להטבתם הלא אמרו חז"ל כל הנביאים לא נתנבאו אלא למשיא בתו לת"ח היינו שהתנבאו הטובות שעתידין לבוא למשיא בתו לת"ח ויתרו השיא בתו למשה רבינו ע"ה ומי לנו ת"ח יותר ממשה וזכות כל ישראל בו תלוי וא"כ על מה אמרו לו מן הטוב אשר ייטיב ה' עמנו והטבנו לך וי"ל דהנה גם אחז"ל אבל ת"ח עצמן עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה פי' ששכר ת"ח עצמן חוץ להשגת אנושיית ולא השיגוה הנביאים כ"א הקב"ה בעצמו והיינו דאמרו והטבנו לך ושלא תאמר בלאה"נ כל יעודי נביאים עלי יבואו לזה אמרו כי ה' דיבר טוב על ישראל שה' בעצמו דבר טוב מה שלא ישיגוהו הנביאים:
שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו ואתה אמרת בשר אתן להם וגו' הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם ואם את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם באלו הפסוקים נתקשו רז"ל איך נסתפק משרע"ה ביכולת ה' המכין מזון לכל ברי' גם יש לדקדק מדוע לא אמר נמי כל צאן ובקר ישחט להם ומצא להם כמו גבי דגים שאמר אם את כל דגי הים גם מה שהזכיר בבהמה שחיטה ובדגים אסיפה למדו רז"ל שאין שחיטה לדגים וקשה מה ענין זה לכאן לרמוז מצוה זו בכאן דווקא ומכש"כ למ"ד דהותר להם בשר נחירה במדבר ולא שחטו כלל גם לדקדק דקאמר שש מאות אלף קשה הא היו הרבה והרבה יותר מזה המספר כי ת"ר אלף הי' אנשי המלחמה מבן כ' ולמעלה מלבד בני י"ט שנה שלענין אכילת בשר אין חילוק בין פחות מבן כ' להיתרים מבן כ' גם תיבת רגלי מיותר גם אשר אנכי בקרבו אין לו שחר כלל ליישב נקדים מה שידוע בספרים כי יש תיקון גדול לנפש הבהמה הנאכלת מהאדם שעי"ז נקשרת נפש הבהמיית ומתעלה בנפש האדם ואלולי כן הי' אסור לאכול בשר ולהרוג נפש הבהמה דמאי חזית ולכן מאדם ועד נח לא הותר להרוג בהמה עד שקבל נח ז' מצות וגם נתקן קצת חטאו של אדם הראשון ע"י המבול הותרו לאכול בשר אבל אדם רשע לא מבעיא שמקלקל נפש הבהמה העדיפא מיני' אלא שגם הוא מתקלקל יותר ומתטמטם לבו בנפש הבהמה ולפעמים הרבה ששורה על הבהמה רוח רעה ומתדבק בו ובמצות שחיטה מתוקן זה ולכן דגים אין צריך שחיטה כי אין כח ואחיזה לחצונים בהם אדרבא כיהם משכן לנפשות הצדיקים שדרכן להתגלגל בדג והוא מאכל צדיקים בשבת שאז יתדבקו אותן הנפשות בהצדיקים כמותן כל זה מבואר הרבה בספרים וידוע ליודעים והנה בהיות ישראל עושים רצונו של מקום נקראים עם ה' וצבאותיו ונמנים בבחינת גלגולת אבל כשח"ו אין עושין רצונו של מקום ואינם נקראים בשמו כ"א עמו של משה כפרש"י בפסוק כי שחת עמך והם בבחינת רגל נקראים רגלי וידוע כי אין בעולם כ"א ס' רבוא נשמות וכולם היו בדור המדבר ושמעו אנכי ה' אלקיך וזהו אשר ישנו פה ואשר איננו פה כי כולם היו משורשים בדור המדבר וא"כ אז לא הי' ציפוי תועלת באכילת דגים שיתדבקו בו גלגול נשמות צדיקים שהרי כל הנשמות היו פה וגם באכילת בשר הו' חשש שיקלקלו יותר כיון שלא עשו רצונו של מקום שאז מתקלקל יותר ע"י אכילת בשר וגם אין להם תיקון בשחיטה כי לא נצטוו במדבר כי הותר להם בשר נחירה וזהו שש מאות אלף רגלי דייקא העם אשר אנכי בקרבו ולא נקראו עתה עם ה' ואתה אמרת בשר אתן להם ויאכלו הלא יתקלקלו יותר עי"ז כמדיח אבן אחר הנופל ואי תימא יתוקן בשחיטה הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם שימצא להם עי"ז רוח טהרה הלא לא נצטוו על השחיטה ואם את כל דגי הים יאסף להם אולי ימצאו בא' מהם גלגול צדיק גם זה לא ימצא להם שהרי הם ס' ריבוא כלליות כל הנשמות (אשר אנכי יושב בקרבו) כנ"ל ודו"ק:
הצאן ובקר ישחט להם אם את כל דגי הים יאסף להם ר"ל שש מאות אלף רגלי ולא ראש"י בני ישראל כ"א רגלי שאינם ראוים לנס שיאכלו קמעא וברכה במעיים או כל דגי הים יאסף להם גם זה לא יתכן להאכיל בע"ח לאנשים שאינם ראוים להם והרי זה הפסד לבע"ח שמתהפכים לגוף אדם רשע והקב"ה אמר עתה יקרב דברי ששלח השליו והרשעים שלא היו ראוים לאכול בע"ח לא אכלוהו כלל ולא נהפך במעיהם לגופם שהרי הבשר עודנו בין שיניהם טרם יכרת מתו והכשרים שאכלו שלשים יום נזדככו ע"י חולאים וכאבים ונזדככו והיו ראוים לשליו אלא שמתו אח"כ אבל עכ"פ השליו הזה לא הפסיד בזה שנכנס למיעיהם:
היקרך דברי אם לא משה כך אמר בוודאי בדרך נס פשיטא שיכולת השי"ת אך המה אינם ראוים עתה לשידוד הטבע רק לנס בדרך הטבע שיבוא השליו כך בדרך הטבע ואי אפשר ואמר הקב"ה תראה היקרך דברי דרך מקרה בטבע אם לא ורוח קדים נשא השליו וזה ויגז שלוים מן הים הוא דרך הטבע (מש"מ):
וירץ הנער ויגד למשה אלדד ומידד מתנבאים במחנה נ"ל לא ע"ד לה"ר דא"כ הי' למדין מהכא דמותר לומר לה"ר על מורה הלכה בפני רבו וכמו שלמדין מפ' לא נעלה שמותר לשליח ב"ד לומר לב"ד סירוב בעל הדין אבל נ"ל ז"ש מרע"ה ואל אראה ברעתי ואחכז"ל ברעתם הי' לו לומר נ"ל כי רמב"ן כ' בפ' בשלח כי השליו שבא עם המן הי' תמיד לפרקים בשבתות וחדשים ולגדולי שרי ישראל ועכשיו בקשו כולם בכל זמן ועידן (כי נתקשה הרמב"ן הא בפ' בשלח ויהי בערב ותעל השליו ובבקר הית' שכבת הטל לכן תירץ מאז ועד מתאוננים לא ירד אלא לעתים מזומנים לגדולי ישראל אבל לפי תירוץ אא"ז רבינו המחבר זצ"ל נכון יותר כי הי' השליו לכולם ועתה תפסוק במיתת הזקנים כי חשבו שבזכותם בא להם) ואני אומר שחשבו כשם שהמן ברכת משה ובאר ברכת מרים כך השליו ברכת הזקנים ועכשיו בתבערה מתו הקצינים בעם המה הזקנים דכתיב בהן ויחזו את אלקים ויאכלו וישתו אמרו אספסוף עתה מי יאכילנו בשר שהרי אלו מתו זכרנו את וכו' במצרים אכלנו דגים בחנם (ואיתא ברש"י חנם בלא מצות) בלי זכיות של מצוה ועכשיו אנו צריכים זכיות להאכילנו דבר מה ואמר הקב"ה עתה להאכילם בשר והי' באמת ברכת משה כמו המן ועתה נתהפך לרועץ להמית שונאי ישראל ע"נ אמר מרע"ה ואל אראה ברעתי שאני משפיע להם סם המות זה היא רעתו והקב"ה אמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל ויהי' השליו משלהם כמו שהתנבאו על השליו ואכתי דאג מרע"ה אולי מן הרוח אשר עליו נאצל על הזקנים נשפע השליו הממית ע"כ רץ הנער ובישר כי אלדד ומידד מתנבאים במחנה מעצמם ולא ממרע"ה ונבואתם ג"כ על שליו כמבואר בסנהדרין וא"כ לא הוי לה"ר כ"א בשורה טובה למרע"ה:
ותדבר מרים ואהרן י"ל שנצטערו על צערו של מרע"ה עד שאמר הרגני נא הרוג ועם סביביו נשערה ע"ז אמרו הלוא גם בנו דיבר ה' ולא אירע לנו יסורים כ"כ אין זה כ"א אודות אשה כושית וגו' כי כ' תוס' בקידושין בשם ר"א גר הא דקשים גרים לישראל היינו משום שמדקדקין במצות יותר מישראל והוי זה רק למזכרת עון לישראל זה שאמרו אשה כושית בת יתרו לקח והיא כושית במעשיה הטובים כפרש"י צדיק נקרא כושי שמשונה במעשים טובים ולפ"ז שני פירושים בתיבות כושית אחד הוא כושית ממש ונתגיירה וצדקת מאוד במעשים טובים:
וישמע השם יש לדקדק פשיטא דשמע השם יתברך ומה משמיענו בזה נ"ל כך מי שרוצה לדבר לה"ר על אדם גדול ורוצה שיקובל ויאמינו עליו לא יכול לדבר דברים רעים אשר קשה להאמין עליו וגם לא יאמינו לו אדרבה יאמרו עליו שהוא מבעלי לשון הרע לכן המה חכמים להרע מדברי עליו טובות דרך אוהבים ורעים ובהם מלובשים דברים אשר השומעים בעצמם יבינו הרע ממנו והנה אהרן ומרים לא דברו חלילה בפירוש רע על משה רבינו רק אמרו שפירש מן האשה כמה גדול צדקתו של משה שפירש מן האשה והשומעים דנו כי לא נכון היא כי עונתה לא יגרע כתיב וזה הרק אך במשה דבר ה' הלא גם בנו דבר אעפ"כ לא פירשנו עצמינו ומשה בצדקתו הגדולה פירש ואמר וישמע השם ששמע שמיעה לשון הבנה לדברי קנטור אבל בנ"י לא הבינו כך (מש"מ):
והאיש משה עניו מאד מכל האדם ולא מן האבות כן הוא בילקוט י"ל דהנה דור צדיקים יבורך מדור דור ולהשלים נפשם ולהתעלות יותר ויותר עד יזדככו ובכל זה דור הראשון המה בעצמותם בעבודתם ובכפיית יצרם עובדים להשם יתברך יותר כי גדול כח יצרם בטבע אבל בניהם אשר נולדו להם אחר התעלותם ושלמותם נולדים מתחלת יצירתם עם טוב מזג המדות דהאב זוכה לבן בנוי בכח בחכמה וכו' ולבניהם אחריהם נקל להשלים נפשם יען כי נולדו בטבע טוב ואין מתחילין רק גומרים ההשלמה ותיקון וזה כננס על גבי ענק ויש לפרשו במשה רבינו בשני ההפכים עניו מאד מכל האדם ולא מן האבות יען הם התחילו להשלים במדה זו אברהם אמר ואנכי עפר ואפר ונולד למשה רבינו בטבע אברהם יצחק יעקב לוי קהת עמרם כולם היו קדושים וראשים ומנהיגי ישראל והוא השלים יותר אבל לענין הזדכך ועבודה לבוא למדה הלזו האבות היו ענוים יותר ויש לפרש ולא מן האבות העניוות לא בא לו מן האבות רק הוא בעצמו השלים נפשו מתחלה ועד סוף בזה (מש"מ):
והאיש משה עניו מאד מכל האדם פרש"י עניו סבלן דהנה אם איש זר עושה לו עולה באיזה דבר אינו מצער כ"כ אך אם קרוב מגואליו מבזה אותו ומדבר עליו אז יעשן עליו אפו והטיב תחרה לו הדבר אבל משרע"ה סבל ושתק גם על זה לכן הודיע לנו הפסוק גם שדברו עליו אהרן ומרים אחי' והאיש משה עניו מאד מכל האדם סבל אפילו הקרוביו (מש"מ):
וישמע השם והאיש משה ר"ל עמ"מ דאיתא במסכ' גיטין כל מי שיש לו צעקת לגימה על חבירו או קנאה על חבירו ומפרש"י דעשה לו עולה ודומם שוכן בסנה עושה לו דין והוא על דרך אם יש דין למטה אין דין למעלה אין דין למטה יש דין למעלה דאם אינו דומם רק הוא בעצמו מדבר בעדו אין נעשה בזה כ"כ דין למעלה וזה וישמע השם יען האיש משה עניו סבלן ושתק לכך ויאמר השם:
ולולא דמסתפינא נראה לי לומר דהנה ידוע גודל מעלת הצדיק דמושל ביראת אלקים הקב"ה גוזר וצדיק מבטלה והנה המלאכים התקנאו בבני אדם כשרצה הקב"ה ליתן תורה ואמרו מה אנוש כי תזכרנו עד הושיט אצבעו ביניהם ושרפן והנה כבר אמרו ז"ל כשיש דין למטה אין דין למעלה ואולי גם בזה אם מקטרגין ומתקנאין על צדיק למטה מבטלין בזה הקטרוג והקנאה מלמעלה אבל בצדיק גמור איש האלקים אין קנאה וקטרוג עליו כי כלום מתקנא אלא גבור בגבור עשיר בעשיר והוא למעלה מן הכל לפנים ממחיצת מלאכי השרת ותחסרהו מעט מאלקים ועל דרך זה יש לפרש הפסוקים ויאמרו הרק אך במשה דבר וכו' והקטרוג הי' על גודל קדושתו שפירש מן האשה והם קנאו בו הלא שוין אנחנו גם בנו דבר השם כמו במשה ולא פירשנו מן האשה וכוונתם הי' לשם שמים לבטל ממנו קטרוג שלמעלה אך גרעו בזה מעלת משה ונענשו על ככה וזה שהקב"ה השיב להם אם יהי' נביאכם השם במראה אליו וכו' לא כן עבדי משה בכל ביתו נאמן הוא פא"פ אדבר בו ותמונת השם יביט הוא אין צריך לכל זה כי הוא למעלה מהכל (כמו שאיתא בגמרא שבת שכל המלאכים ואפילו מלאך המות אהבו ונתן למשה מתנה לקחת מתנות באדם וגילה לו סוד קטרת שמצלת מן המיתה) (מש"מ):
לא יראתם לדבר בעבדי במשה פירש"י אפי' אינו עבדי והוא כמשה ומה רצה בזה וליישב פא"פ אדבר בו לפרוש מאשה א"כ לא עשה מדעתו הנה רמב"ן כתב בתחלת הסדרה על הרא"ע אלו הי' יודע ענין נבואת מרע"ה לא הי' אומר שהקב"ה דיבר עמו בלילה כי החלום הוא הלילה ע"ש והנה מרים ואהרן ידעו כי הוא מוטרד בשכינה אבל עכ"פ הי' יכול לשמש ולטבול וטבול יום מותר בדברי תורה ואע"כ גם בלילה מדבר עמו א"כ אין בין נבואתו לנבואתינו כלום שהרי גם נבואתו בחלום והאמת כי יען הוסיף מרע"ה יום א' מדעתו ועי"ז היו כל ישראל מעורבי שמש במתן תורה וע"כ לא יתכן שיהי' הוא פחות מקדושת ישראל והוצרך לפרוש גם בלילה והיינו מדעתו והנה גלוי לפני הקב"ה שעתידים להיות נזופים מ' שנה במרגלים ולא יהי' יחוד הדבור עם משה ויצטרך להזדקק עם אשתו שלא כרצונו ע"כ א"ל הקב"ה בפירוש ואתה פה עמוד עמדי ויהי' דבר שנאסר במנין מפי הקב"ה וצריך מנין אחר להתירו אפי' בטל הטעם והיינו במשה אפי' אינו עבדי מיוחד כגון בל"ח שנה שלא הי' יחוד הדבור ואינו עבדי המיוחד מ"מ משה הוא ומדוע לא יראתם לדבר בו:
ויחר אף ה' והענן סר מעל האהל והנה מרים מצורעת יל"ד הו"ל לסמוך צרעת מרים לחרון אף ולא להפסיק ביניהם בוהענן סר ועפירש"י ולפענ"ד הי' ראוי לפי החטא שתענש י"ד יום (כדאיתא ברש"י ואביה ק"ו לשכינה י"ד יום אלא דיו לבא מן הדין להיות כנדון) אלא אם לא יסעו ישראל וימתינו עלי' הרי לא זכתה לכך אלא משום שהמתינה למשה שעה אחת כדאיתא במתני' סוטה ולא הגיע הזכות שימתינו עלי' י"ד יום ואם יסעו ישראל ויניחו אותה במדבר לבדה גם עונשה לא הגיע לכך שתשאר ד"י ימים לבדה במדבר ע"כ לא נצטרעת אלא ז' ימים והענן נסע מיד וע"י ההמתנה קבלה שכר מה שהמתינה למשה ואלו לא סר הענן ולא הי' זמן הנסיעה לא היתה מקבלת שכרה והי' שמור לה לעוה"ב וזה הי' מכלל עונש שקבלה שכרה בעוה"ז וא"כ והענן סר הוא בכלל ויחר אף וא"ש:
ואבי' ירוק ירק בפני' הלא תכלם ז' ימים יל"ד מה רצה להזכיר אבי' בכאן י"ל כי יש לפרש ותדבר מרים ואהרן כי הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם ומרע"ה לא הי' בו נדנוד כבוד שהרי הי' עניו מאד מכל אדם ונדנוד קנאה כאשר אמר המקנא אתה לי ופשוט שלא הי' בו נדנוד תאוה שאפי' מאשתו פי' וא"כ איך התנבאו אלדד ומידד משה מת איך אפשר שימות בלא שום חטא ע"כ ותדבר זה הוא מ"מ בחטא התאוה לא ח"ו שהתאוה אלא בהיפוך שהפליג יותר מהאמצע ופי' אפי' מאשתו ואין זה הכרח לו שהרי גם בנו דבר ה' ולא הוצרכו לפרוש וא"כ יתר עשה וגם זה חטא כמו שכתב רמב"ם בשמונה פרקים אלא דקשה על מרים דלמא ימות בלי שום חטא בעטיו של נחש כמו שגם עמרם מת בעטיו של נחש (כדאיתא במס' שבת סוף פרק במה בהמה) וצ"ל דסברה כמ"ד אין מיתה בלי חטא (שבת א"פ במה בהמה) וגם עמרם חטא נמצא חטאה בכבוד אבי' עמרם והיינו ואבי' ירוק בפני' וק"ל:
והעם לא נסע עד האסף מרים פירש"י על שהמתינה למשה שעה אחת והקשו תוס' פ"ק דסוטה הא מדה טובה מרובה על מדה פרעניות על א' ת"ק והכא פחותה ממדת פורעניות דמרגלים יום לשנה ותי' בתוס' חדשים בגליון משניות שם עונש עבירה בעוה"ז מיד הי' יום לשנה ושכר מצוה דמרים בעוה"ז הי' רק הפירות והי' ז' ימים על שעה אחת יעו"ש ונכון הוא וא"כ בשכר לע"ל מגיע ליום א' ה' מאות שנה דמדה טובה מרובה על א' ה' מאות והיינו כי גדול עד שמים חסדך כי מארץ לשמים ה' מאות שנה:
הפטרה בהעלתך
ונתתי לך מהלכים בין העומדים האדם בהיותו יותר גדול ממלאך שהוא עומד במדרגתו אבל האדם הולך וגדול במעלתו והיינו בעודנו חי אבל כשמת הוא עומד אבל אם יש לו בנים או תלמידים צדיקים שזיכה וצוה אותם הוא זוכה על ידיהם וזה שאמר אם אתה תדין את ביתי וג' ותשמור וגו' ותזכה רבים אז יהי' לך גם אחרי כן מהלכים בין העומדים המלאכים האלו:
יגער ה' בך השטן אחז"ל (יומא) השטן גמטריא שס"ד ימים אית לי' רשותי' לאסטוני לבר מיוה"כ הנה י"ד פעמים ישראל כתיב בפ' הלוים ה' בפסוק א' כפרש"י נגד ה' חומשי תורה וט' פעמים מפוזרין בפרשה וכבר כתבתי לעיל כל ט' היא טוב כדאיתא סוף פרק הפרה והנה כ' הפוסקים י"ב תפירות בתפילין נגד י"ב שבטי יה ואם ירצה יעשה י"ד גם נגד אפרים ומנשה והכוונה כי כ' רמב"ן לעולם י"ב שבטים אי נחשב לוי אז כתיב יוסף שבט א' ולא אפרים ומנשה ובמקום שאין לוי יתחלק יוסף לב' שבטים נמצא עכ"פ בין הכל הוה י"ד שמות לוי ויוסף אפרים ומנשה וע"כ נכתב י"ד פעמים ישראל נגד י"ד הנ"ל והיינו משנבדל שבט לוי (נתחלק יוסף לשני שבטים שלא יחסר המנין) אבל קודם שנבדלו יהי' לעולם לוי במספר שבטים ולא יהי' י"ד לעולם ע"כ בפ' הלוים כתיב י"ד פעמים ישראל שעתה נשלם מספר י"ד וידוע על כל שבט שוכן שם הוי' (כדאיתא ברש"י בפ' פנחס הראובני השמעוני) וי"ד פעמים שם הוי' ב"ה בגמטריא שס"ד יגער ה' בך "השטן" שגמטריא שס"ד:
חיים שאל ממך נתת לו ארך ימים עולם ועד כי הלבנה א' מארבעים מכדור העולם וכדור העולם א' מק"ע מהשמש תמצא לבנה א' מששת אלפים ושמנה מאות מהשמש והיינו ס"ח מאות גמטריא חיים ותבין ההפרש בין פני משה כפני חמה לפני יהושע כלבנה וד"ה ע"ה הי' בבחינת לבנה ע"כ חיים שאל ממך נתת לו דכתיב כסאו כשמש נגדי:
ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם ר"ל אם הצדיקים מתחברים עם הפושעים לילך בדרכי ה' הישרים אזי הצדיקים יכשלו בם והיינו דקאמר עזרא לא לכם ולנו לבנות בית אלקינו אע"ג דחלבנה בהדי שאר סממנים בקטורת ובלולב אוגד ערבה עם לולב והדס היינו חוטאי ישראל ע"כ לולב ר"ת לכם ולנו לבנות בית לחבר זע"ז אבל פושעים אלו המורדים מינים וכופרים כמו הכותים בימי עזרא והצדוקים ומינים ואפקורסים שבזמננו לא לכם ולנו לבנות ובש"ס גבי לולב פריך ואימא כופרי היינו כופרים כנ"ל עיין סוכה ל"ב ע"א ומסיק דרכי' דרכי נועם וכל נתיבותי' שלום כתיב:
שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות פי' נהי השכר גופי' משתנה לבין חמורה לקלה כפי הראוי וקצוב לגוף המעשה מיום מ"ת ואילך מ"מ לכל מצוה נותן הקב"ה מתנה על נחת רוח שאמרתי ונעשה רצוני לפי התלהבות העושה וזה מתן שכרה המתן שבשכר אין לידע כי כל עושה מצוה לפי התלהבות שלו ינתן לו מתנה אגב שכרו והיינו הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה נהי ששכרה של חמורה מרובה משל קלה מ"מ מתן שכרה אפשר שיהי' של קלה מרובה לפי הזהירות והזריזות ע"כ הוי זהיר בשניהם: