אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה וגו'. זה הספר נק' משנה תורה ואמרו בגמ' דמשה מפי עצמו אמרו והזכיר בפ' זה כל המקומות שחטאו בהן ישראל. להבין זאת כתי' ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה. ואיתא בכתבים, במשפט הן הלכות. דכמשפט הראשון מתרגמין כהלכתא קדמייתא. ובמדרש אמרו אין הגליות מתכנסות אלא בזכות המשניות. וידוע דאין לומדין הלכה מפי משנה א"כ כינוס הגליות שהוא במשנה ופדיית ציון שהיא בהלכות נראה שב' דברים הן. ושבי' בצדקה כלומר שפדיון שבי' הוא בצדקה והוא עוד ענין אחר. ופסוקים הקודמים ואשיבה ידי עליך ואצרוף כבור סיגיך וכו' אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קרי' נאמנה וזה נראה גאולה שלמה ומהו שאומר אח"ז ציון במשפט תפדה וגו'. גם יש לדעת ההפרש שבין לשון פדי' ללשון גאולה:
בסידור בהערה לתיקון חצות אומר שיש יראה הכלולה בנר"נ דאדם מישראל ויש יראה הבאה מלמעלה וכן באהבה וכן ביראת בושת וכו'. ומבואר שם דיראה הכלולה בנר"נ מוגבלת לפי מקום מדרי' הנר"נ וא"א להתוסף בה מדרי' עליונה הימנה שלא יתבטל מציאותה כענין הושיט הקב"ה אצבעו הקטנה ביניהם ושרפם. וא"כ צריך להבין לפ"ז איך תוכל הנשמה לקבל יראה הבאה מלמעלה שהיא בחי' אלקות ממש כמ"ש שם בסידור ולא תתבטל ממציאות. ידוע שהנשמה מכרת את בוראה ולשון זה דהכרה לא נמצא בשום נברא. והענין דנשמה טהורה היא מטה"ע שמשם עלו הנשמות וכמ"ש במק"א ע"פ אדני מעון אתה היית לנו. רק שאתה בראתה וגו' פי' שהובאה לעוה"ז בכחות מוגבלים בכחות של מדרי' דעולמות בי"ע אבל עדיין מיוחדות הן בשרשן בטה"ע ששם ודאי יודעים ענין האלקות ממש ואין הנשמות דומות לכל מה שנגלף בטה"ע כי על ביאת הנשמה לעוה"ז נאמר ויפח באפיו (ה' אלקים הנזכר קודם לזה במ"ש וייצר נשמת חיים) ולא נאמר בה לשון בריאה כמו בכל הנמצאים וכח הנפיחה כח ה' אלקים הוא להמשיך הנשמה מטה"ע אל בחי' הגבול דבי"ע וכח הנפיחה הוא מחבר לשורש הנשמה בטה"ע עם מציאותה אפילו בגוף בעוה"ז. רק שבחטא אדה"ר בעה"ד נפלו הנשמות ונסתלק מהן כח הנפיחה וממילא אין מאיר בהם גם שורש דטה"ע. ואאע"ה זכה לאמונה הוא תיקון הנשמות שיאיר בהן שרשן, מטה"ע. והאמונה היא כח האלקות ממש מספירת המלכות שהיא גילוי ענין האלקות ממש כדוגמת ענין דמות מראה כבוד ה' שהמראה עצמה שממנה רואים את כבוד ה' היא מורגשת לנבראים רק שבה ועל ידה מגיעים עד ענין האלקו' ממש. כידוע דז"א ויחודו (ר"ל יחוד דזו"נ) במאציל. וזהו שאאע"ה הי' ראש למאמינים והכיר את בוראו אבל העולמות דבי"ע שהן נגבלים ונפרדים (מן יחוד הקו"ח) לעצמן הם מקבלים ענין האלקות רק בבחי' ממכ"ע שהוא רק לפ"ע מדרי' החב"ד שלהם. וגם זה לא שייך רק בבעלי דעה והשכל בעולמות דקדושה אבל בסט"א אף שרואים נסים ונפלאות ורואים גדולתו של הקב"ה אין להם שום התפעלות במהותם ועצמותם מראי' זו כמו שאין הבע"ח או הילד קטן ששומעים דברי חכמה נמצא בהם שייכות התפעלות מן השכל שישנו בדברים שהגיעו לשמע אזניהם ככה אפי' בעלי השכל דסט"א אין מרגישים רק הפלאת המעשה נסים שבעולם אבל אין להם שום הרגשה באלקות עושה נפלאות לבדו. רק בסט' דקדושה יש להם לפ"ע מדריגתם השגתם בחב"ד בכח בחי' ממכ"ע להתפעל בעצם מאלקות באוי"ר וכנ"ל וכש"כ בנשמה שיט לה גם בחי' הכרה שמגיע עד בחי' אלקו' במדרי' סכ"ע וכל מאמינים שהוא לבדו הוא ואלדח"מ. שיש להם התפעלות בכל הכחות דחב"ד חג"ת נהי"מ מאלקות ממש. אך כ"ז נקרא עדיין רק אהבה ויראה הכלולים בנר"נ כמו שבאו בבחי' בראתה יצרתה כנ"ל וכלומר שההתפעלות שלהם איננה התפעלות אלקית אלא התפעלות נברא או נוצר כנ"ל ולכן ההתפעלות שלהם מצומצמות לפ"ע מדרי' מציאותם דוקא. אבל ענין יראה הבאה מלמעלה היינו שכח אלקות הנבדל פועל בהם פעולת היראה ופחד ה' למעלה מהשגתם ודעתם ואין השגתם ודעתם מגעת להשיג ולהכיל בקרבם את מהו"ע כח אלקי הפועל בהם בחי' היראה או האהבה שבאה בקרבם מלמעלה ולכן אין הכחות דחב"ד חג"ת וכו' שלהם מתבטלים ממציאותם וק"ל ובזמן שהי' בהמ"ק קיים הי' ענין זה דאוי"ר הבאים מלמעלה מצוי בתמידות שכל הבא לבהמ"ק תפול עליו אימתה ופחד משכינתו ית' בהיכל ק"ק דבהמ"ק כדמיון אימה ופחד הטבעי לעומד לפני המלך עד שהירא מהמלך אין לו שום השגה למה הוא ירא וכמ"ש במדרש שיש מלאכים עליונים ששופכים אימה על מלכים ושרים שיראו ויפחדו מהם. ודרכו של איש לחזר אחר אשה יראת ה' כמש"ש בסידור נמצא להם גם התפעלות האהבה הבאה מלמעלה והוא ענין התפעלות אלקות הנזכר בכ"ד. וזהו שלימות בנין פ' רחל והיא פב"פ כידוע בסהק"ב היינו שמפעלת בבנ"י נשמות בגופים טבע כחות אלקיים להתפעל בכל הכחות דרצון ושכל ומדות ומחדו"מ גם שבערך הגופים בבחי' התפעלות באהוי"ר הבאה מלמעלה. וכן ביראת בושת כמש"ש בסידור. ואור וכח השכינה הזה הוא מאיר ובא בכל ישראל שבארץ ישראל. וירושלים עיר הקודש היתה מוקפת חומות היתה נקראת משוש לכל הארץ כי תוך החומות הי' נגלה בחי' עוז וחדוה במקומו שבהיכלות הקדושה העליונים וכן הי' גם למטה בירושלים כי השכינה שבבהמ"ק שמעצים ואבנים הוא גילוי ענין השכינה אלקות ממש בערך גופני דמורגשי עוה"ז וכמו שלמעלה היכלות דקדושה מוקפים חומה שלא יקבלו החיצוני' מאור העוז והחדוה (שעי"ז ח"ו יבלבלו השמחה שבהיכלות כידוע בסהק"ב) כן היה גם בירושלים למטה. ולכן שם ירושלים הוא ענין ירא שלם שלימות היראה הבאה מלמעלה שהיתה מצוי' שם תמיד לכל דורשיה בלי שום מונע. וכאשר בעו"ה הובקעה העיר ובטלו החומות ערבה כל שמחה מירושלים מחמת כניסת החיצונים (וכבודי לאחר לא אתן כתיב) והבהמ"ק עדיין הי' קיים ואז השיגוה רודפיה כדלעיל פ' מטות. וכשחרב בהמ"ק נסתלקו כחות השכינה שבבחי' יראה הבאה מלמעלה מערך מדרי' עוה"ז הגופני (ולכן אין דבר זה מצוי שתפול על האדם יראה מלמעלה כמש"ש בסידור הנ"ל) וישראל גלו בין האומות כלומר שטבע היהדות כפי הנז"ל פה"ק הוא תחת שעבוד כחות טבע האומות שבישראל בארץ מגוריהם שם. והשכינה שלא זזה מישראל גם מעין ענין מה שהי' בבהמ"ק כלומר ליתן גם בערך עוה"ז כח אלקי אך גם היא בגלות עמהם כביכ' תחת שעבוד כחות האומות כנ"ל. אמנם למעלה מערך מדרי' עוה"ז הגופני שם נאמר כי חזק בריחי שעריך ברך בניך בקרבך ולכן מצד הנשמה יכול כל איש ישראל לבוא לכל מדרי' הנ"ל דאהוי"ר הבאים מלמעלה ובחי' התפעלות אלקי הנ"ל אך צריך לזה יגיעת נפש ויגיעת בשר להכניע כחות הגופניים שלא יעכבו את האדם מלעלות למעלת מדרי' הנ"ל:
והנה יש עוד מדרי' ובחי' אחרת בשבחי ירושלים עיר הקודש שיש בה מקום הר ציון וידוע בסהק"ב שנקודת ציון הוא בחי' יסוד דנוקבא שיש בו ה"ג כידוע. והענין הוא כמ"ש צמאה נפשי לאלקים וגו' שיש בטבע נר"נ דקדושת ישראל בחי' הצמאון ותשוקה בבחי' אליו ולא למדותיו שגם אחר שיזכה להתגלות בחי' אהוי"ר הכלולים בנר"נ כנ"ל ואפי' כשיזכה לבחי' אהוי"ר הבאים מלמעלה שנת"ל שהוא ענין אלקות ממש אין זה רק מן בחי' הכלים די"ס דאיהו וחיוהי חד אעפ"כ אין הגילוי דבחי' אלקות כ"א אחר הצמצום וגבול לבוש הכלים לכן יש עדיין מקום לבחי' צמאון הנ"ל אליו ולא למדותיו וכמו שיש צמאון זה בכחות הכלולים בנר"נ כן יש ענין זה דצמאון זה בבחי' כח אלקי ממש כענין התפעלות אלקי' הידוע והוא הנק' נקודת ציון יסוד הנוק' שמקבל שפע ממהו"ע ומוליד בדומה ובזה דוקא אתבסאת נוק' כידוע. וכשבהמ"ק הי' קיים אז כמו שענין יראה הבאה מלמעלה היתה מתפשטת תוך חומות ירושלים ובחי' משוש לכל הארץ כנ"ל כמו כן היתה נקודת ציון מאירה לכל יושביה בבחי' הצמאון האלקי שאינו מתרווה כ"א באור ושפע משלימותא דכולא (לטעום מעין העוה"ב או במציאות הלכה ברורה כדלקמן). אבל כשחרב בנין בהמ"ק וגלו ישראל והשכינה עמהם אז כתיב ציון מדבר היתה. ובמשמעות לשון מדבר יש ב' ענינים. א' שהמדבר לא ישב אדם שם ואין משתמשין בו. כן מפני עול השעבוד אין מקום לאדם להשתמש בצמאון הזה וכאלו איננו בקרבו כלל. ב' שהמדבר הוא הפקר לכל מי שירצה לבוא לתוכו אין מונע. וכן אף מי שירצה לעורר בקרבו בחי הצמאון אך כל איזה רצון וצורך קטן ממילי דעלמא מבטל העסק בצמאון והוא נכנס במקומו כבמקום מדבר והפקר. וכ"ז אינו בתקפו כ"א כאשר רודפיה השיגוה בין המצרים כו' אבל אחר החורבן ושפך חמתו על העצים והאבנים והשכינה עלתה למעלה בבחי' בנינה כדלעיל כי חזק בריחי שעריך למעלה שהוא בענין למעלה מעוה"ז שאין החיצונים מגיעין לשם כלל. והוא מה שאמר הכתוב הוי אנחם מצרי ואנקמה מאויבי שלא יוכלו יגעו באור השכינה כלל וכלל. וענין הנקמה הוא התקוממות כח הנשמה אלקי' ביניקתה מירושלים שלמעלה גם בכחות הגוף לפי שעה. ואצרוף כבור סיגיך כי שם בעלות הנשמה בבחי' ירושלים של מעלה כנ"ל אין שם סיגי' ותערובות ויקרא לך לבחי' ירושלים של מעלה עיר הצדק קרי' נאמנה פי' דבחי' זאת אינה מתחברת למטה כ"א בתוקף כח האמונה דוקא ולא כבשעת בנין בהמ"ק כמשנת"ל. וז"ש נאמנה שחיזוק שלה בבחי' אמונה ממטה למעלה מאו"כ דספי' המלכות כדלעיל. אבל בחי' השכינה שבערך עוה"ז הבאה מלמעלה כנ"ל אין זה כ"א בעת שבהמ"ק דעצים ואבנים קיים הכל כנ"ל אבל אח"כ היא כבי' בגלות עם ישראל. ולז"א אין הגליות מתכנסות כ"א בזכות המשניות שהן תורה שבע"פ ולא להלכה למעשה רק גילוי אור העצמות דתורה שבכתב שהוא נעלם באותיות ובבחי' סוכ"ע כידוע ובחי' המשנה מגלה שמה שבתושב"כ נעלם שייך הוא בעניני עוה"ז. והרי זה כדמיון מלך ומשנה למלך שהמלך עצמו הנה המדינה קנויה לו והרי היא כמו קניני האדם שיש להם אחיזה בו שכמו שמתפשט רצונו בגידי הרצון לכל גופו ואבריו נשמעים לרצונו כך יש להתקיים רצונו בכל קניניו ככה ראוי שיתקיים רצון המלך בכל מדינתו. אך בני המדינה אף שהוגד להם שרצון המלך כך וכך הנה מצד עצמם אינם מוכנים כ"כ להתפעל לעשות רצון המלך בפ"מ. והמשנה למלך הוא המנהיג ומשגיח על המדינה ומטיל עליהם עול המלכות עד שירגישו בעצמם חיוב עליהם לעשות רצון המלך. וכח הזה שמכניס המשנה בבני המדינה הוא דמות ודוגמא לגידי הרצון שמתפשטים בגוף ועי"ז בא קיום רצון המלך אל הפ"מ. מבואר שאין כח המשנה באופני ופרטי רצון של המלך איך ומה הם אלא שכחו יפה רק בזה שמה שהוא רצון המלך מחויב לבא אל הפ"מ במדריגתו. וזהו ענין בנין המלכות באברים וגידים דמיון כחות המתפשטים ומאירים בעולם קיום רצה"ע ב"ה וכעין ודוגמת יראה הבאה מלמעלה ועי"ז הגליות של ישראל מתכנסות להגאל משעבוד מלכיות ועול ד"א והי' ה' למלך על כל הארץ בבחי' בנין המל' באברי וגידי אדם שלם בבחי' תושבע"פ כאמור. ושלימות זה הבנין הוא לע"ל בגאולה אחרונה. דהנה בלשון גאולה ופדיון יש גאולה בלא פדיון ויש פדיון בלא גאולה. כי עיקר לשון פדיון הוא נופל על מה שהוא ברשות אחרים ולהוציאו מרשותם לרשות עצמותו הוא הנק' פדיון כפדיון שבוים או מי שנמכר לאחר צריך פדיון להוציא מרשותו ולא יהי' כבוש תחת ידו אבל עדיין הוא עומד במעמדו שקודם שנשבה או נמכר שאפשר לו להיות נשבה עוד הפעם. אבל ענין גאולה הוא התרוממות בערך עד שאינו בערך כלל שיהי' רשות אחרים עליו. אך יש גאולה בלא פדיון כדמיון מי שיש לו נושים ונעשה עבדו של מלך שיש לו תמיד עסקים רבים בשליחות של מלך שאין מקום לנושים להשיג דין ומשפט עליו והרי הוא נגאל משעבודם אבל עדיין חוב יש להם עליו (הדוגמא מזה הוא פרצוף דור המדבר שהי' דור דעה והמצות בפ"מ לא קיימו כלום והרי כחות הפ"מ דגופם לא קבלו אור התורה בקרבם בפ"מ כ"א בהעלם דתושב"כ אך מצד כח גודל מעלתם דדור דעה אין ענין חשכות גופם תופס מקום כלל והבן). ושלימות הבנין דמל' הוא והי' ה' למלך וגו' גאולה שלימה שלא יראה ולא ימצא אז שום מקום גלות כלל. אך עתה אף שתקרא קרי' נאמנה בבחי' ירושלים של מעלה לא יקרא לך רק עיר הצדק ולא צדקה כי נשבע הקב"ה שלא יכנס לירושלים של מעלה עד שיכנסו ישראל וכנ"ל (וכמשי"ת ענין צדקה) ולפי"ז אין כאן עדיין תקנה לבחי' ציון כלום כי בבחי' ירושלים של מעלה בדרך עלי' הרי בחי' עוז וחדוה במקומו ושם ג"כ הוא משוש לכל הארץ וכמ"ש במק"א שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה גם עכשיו וכנ"ל ואין מקום שישמש בו כח הצמאון ונקודת ציון ולמטה הרי ציון מדבר היתה שאין אדם דר שם לפי שהאדם משועבד בשעבוד מלכיות וכנ"ל:
ועז"א ציון במשפט תפדה. כלומר שהגם שלא תהי' עדיין גאולה שלימה. פדיון עכ"פ יש לה ע"י הלכה ברורה שהוא בחי' שפע הדכורא. כי ההלכה הברורה היא גילוי מהו"ע הרצה"ע שבתו"כ וההלכה הברורה היא המבררת את הנוק' וכל דינין מתעברין ממנה לפי שעה וה"ז ממש ענין פדיון. וענין הביסום הזה נהפוך הוא מביסום דאתבסמת נוק' בזמן שבהמ"ק קיים ובנין הנוק' הוא בשלימות למטה עד שיש בחי' יראה הבאה מלמעלה כנ"ל שזהו שהגאולה קודמת לפדיון אבל הביסום דאנן קיימי' בי' הוא קודם לגאולה כמשי"ת. כי ענין הצמאון דבחי' יסוד דנוק' כו' שהוא ענין אלקים אל דמי לך וכנ"ל הוא לפי שהנוק' היא בבחי' ממכ"ע והארץ נתן לבני אדם נמצא שגם שיש לה כח וגבורה להיות בבחי' יראה הבאה מלמעלה שהוא בחי' אלקות ממש כדלעיל אך מקום משכן כבוד ה' ואורה הוא במקום ישות העולמות (כמש"ל שלכן אין הנשמות בטילות במציאות) ואין היחוד דאיהו וחיוהי וגרמוהי חד מתגלה בכלים שלה המלובשים בעולמות בבחי' ממכ"ע כנ"ל ולזאת אל דמי לך אף שהיא עצמה בבחי' גאולה שלימה והביסום שלה הוא כשהיא מעלה מ"נ דנשמות שמתפעלים בבחי' ואתם הדבקים בה' אלקיכם למעלה מהטעם ודעת כ"א בכח שרש הנשמה באלקות ממש אז אתבסמת נוק' והיינו דאגדת מיין לקבלי'. ועי' מזה במאמר השפלות והשמחה. ויש לה פדיון מלבושי הישות והפירוד דעולמות ומן המ"ד יולדת זכר חסדו שהוא קיום התומ"צ בפ"מ כל היום כולו ואין שטן ופגע רע כלל. אבל הביסום שקודם הגאולה אין בה כח להעלות המ"ן בשלימות כ"א בכח הדכורא דוקא ובבחי' עלי' מלמטה למעלה דהיינו יולדת נקבה כשהאיש מזריע תחלה והיינו שתוכל להפעיל בחי' הדביקות דואתם הדבקים בנשמות לפי שעה. אך עדיין מקשה לילד התומ"צ בפ"מ בכל היום כולו מפני הגלות שעדיין לא נגאלו ממנו וק"ל. אך אע"פ שאין כאן עדיין גאולה שלימה מ"מ מועיל הפדיון והביסום הזה עכ"פ גם לענין הב' הנזכר בפי' מדבר היתה שכל מי שרוצה נכנס לשם לכן רצון קטן במילי דעלמא מבטל כנ"ל. וזהו ושבי' בצדקה י"ל בזה ע"ד מ"ש בזה"ק בענין נער ונערה עד דלא קבילת עלה דכורא אתקריאת נער ומדקבילת דכורא אתקריאת נערה בה"א. כן י"ל בצדק וצדקה. דבחי' צדק דיקרא לך עיר הצדק הנ"ל אין הקב"ה נכנס בירושלים של מעלה ולכן נק' צדק בלא ה"א. אבל בחינת פדיון דציון האמור שהוא עכ"פ בבחי' הדכורא ונק' צדקה בה"א שלכן מגיע הפדיון גם לשבי' עכ"פ ענין זה שלא יבלבלו כ"כ הטרדות ממילין דעלמא מלעלות אל הר ציון הנ"ל והבן. שהגם שאין הקב"ה נכנס לירושלים של מעלה אעפ"כ יש מקום לעלות אל הר ציון בהכנה הראוי'. וכ"ז הוא בבחי' ההלכה ברורה וכמו שארז"ל בתוקף הגלות שלא תמצא הלכה ברורה וכמ"כ יובן שענין הפדיון הוא ע"י המציאת הלכה ברורה. וענין הביסום דלטעום מעין העוה"ב הוא ענין ארוך קצת ואין כאן מקומו ומקומו הוא בביאור המאמר שלא היה יו"ט לישראל כחמשה עשר באב וכיוהכ"פ:
ומעתה יש להבין גם ענין אלה הדברים אשר דבר משה וגו' שהיא ענין משנה תורה והוא ע"ד האמור בענין המשנה למלך שבתו"כ הוא ענין והודעתם את חוקי אלקים ואת תורותיו וכמו הודעת רצונו של מלך שודאי ראוי הוא להמצא במדינה ג"כ כנ"ל. אך צריך עוד לבחי' משנה למלך שהוא הבינה בנין המל' בעם ובמדינה וככה בבחי' משנה תורה הוא בנין הנוק' פ' דור שנכנסו לארץ שיהי' בבחי' גאולה שלימה גם לענין הפ"מ דקיום כל התו"כ ומצותיה שהוא בא"י דוקא. ואף שכבר היתה בחי' הגאולה גם בפ' דור המדבר עי"ל בהג"ה. אך עדיין צריך פדיון שלא יהיה מונע על הבנין בפ"מ מחמת החטאים שחטאו במדבר שהגם שלגבי ערך מדרי' דור המדבר העביר חטאתם והרבה לסלוח וזכו לשלימות פ' הארה דדור המדבר כידוע אעפ"כ ראה מרע"ה והוכיח אותם כדמתרגמין אוכח יתהון על דעבדו כו' ובזה עשה הפדיון בשלימות דכל דינין מתעברין מנהון ותהי' אז הגאולה דבנין פ' רחל דור שנכנסו לארץ בבחי' גאולה שלימה: