אשר כתבתי זה לי כעשרים שנה על דברי הרב בט"ז ז"ל וז"ל בסי' קצ"א לפ"ק:
על אודות האשה שיש לה ווסת כדרך כל הנשים ושלא בשעה וסתה מוצאה עצמה בבדיקה טהורה מראיית דם רק שמוצאה קרטין אדומים כחודה של מחט ואותן קרטין מקצתן נבלעין בבגד פשתן ומקצתן אינן נבלעין ונלקטין מן הפשתן במחט וכשנמצאו שם אותן קרטין אינן חדין כדרך החול ומנהגה בשעת וסתה כשפוסק השפעת הדם ממנה כדרך כל הארץ אז מוצאה כמי שריית בשר ובתוכן ישנן אותן קרטין הנ"ל הרבה יותר מזולת זה והיא אומרת שהרבה פעמים הרגישה בכאב שהיה לה במקום הכליות אף שזה כמו ט' שבועות לא הרגישה באותו הכאב אך תמיד עדיין מרגשת בכאב בבטנה למעלה מאותו מקום וכואב לה הרבה ודומה לה כאילו הולך שם שום דבר אנה ואנה והיא מוצאה אותן הקרטין לפעמים מתוך הרגש הכאב וזה זמן רב מנהגה כן מה משפטה עכ"ל:
תשובה אחרי רואי לאחד מהקופצים להורות סמך על תשו' זו מבלי משים לב צריך אני לברר שאין לסמוך עליה ולהורות באיזה מקום שגג הרב בט"ז ז"ל ראש דבריו כ' הנה שתי התירים במקום זה הא' מצד עצמות הקרטין כו' ואפי' אינה מרגשת כאב עכ"ל הרב ז"ל סמך על קיצור העתקת הב"י ולא עיין בגוף תשו' הר"ן ז"ל סי' נ"ד שכתוב בה בפי' וז"ל כגון זה הדבר ברור שתולה בכאב הכליות שיש לה עכ"ל הרי בפי' שלא תלה במכה אלא מכח שיש לה כאב בכליות שוב ראיתי בב"י שגם הוא הביא לשון זה ובמחכ"ת הרב בט"ז ז"ל דאגב חורפיה אפי' בב"י לא עיין ועוד שגג בגדולה מזו שערבב שני דברים שאין להם ענין זע"ז ול"ד להדדי כי אוכלא לדנא וזה שהוא הביא ראיה להתיר נדון שלו מההיא דהר"ן ומתירוץ הב"י בהשואת המרדכי להר"ן וזה ודאי שגגה גדולה דהתם ביוצאין עם מי רגלים עסקינן ועל קוטב זה סובב הולך ענין תשו' הר"ן כמבואר שם ובזה ודאי מתיר הר"ן אפי' באין לה כאב שהרי כל עצמו הוא בא להתירה ממשנת האשה שהוא עושה צרכיה וראתה כר' יוסי דמטהר וזה ודאי באין לה כאב מיירי והוסיף בסוף התשוב' לומר דאפי' לר"מ שריא כיון שאינה רואה אותו החצץ אלא בשעת הטלת מי רגליה ובשעה אחרת אינו יוצא ממנה כעין אותו דם כלל איכ"ל הדור מי רגליה למקור ואייתו דם דמיעוטא הוא כיון שאין דרך דם שבמקור לצאת עם מי רגליה כמ"ש בראש התשו' ועל יסוד זה כל דברי התשו' בנויים וכן דברי המרדכי הכי הוו שבשעה שעושה צרכיה רואה דם על המים כו' וא"כ איזה עזר מצא בתרוץ שני של הב"י לנדון שלו שהיא מוצאת אותן קרטין בלי הטלת מי רגליה בבדיקה גרידא ולא עוד אלא שעם הדם היוצא מן המקור בשעת הפסק שופע הדם שהוא דומה למי שריית בשר היא מוצאה אותן וזה ודאי מן המקור בא ואדרבא דברי הר"ן הם כנגדו שהרי מדבריו אנו למדין שאין דרך המקור ומקוה המים מי שתן להפתח כאחד וכיון שאנו יודעין שהדם שיוצא ממנו ודאי מן המקור בא א"כ הדבר ברור שהקרטין היוצאין עמו מהמקור המה יוצאין ומ"ש עוד וז"ל כן היה נראה לפי סברת הב"י כו' אבל באמת תימא רבה עליו כו' דהמרדכי לא מיירי כלל כו' מענין כו' הנה חרד אלינו כל החרדה הגדולה ללא דבר דפשוט הוא שמ"ש הר"ם ז"ל אבל אם בדקה אח"כ וראתה דם ההוא דם ודאי אינו בא אלא מן המקור כיון דלא אתי ממש עם מימי רגלים דילה עכ"ל ודאי אהנך קרטין קאי שהרי פתח דבריו האשה שבשעה שהיא עושה צרכיה רואה דם על המים כמין קרטין עכ"ל הרי שלאותן קרטין הוא קורא דם וכן הדבר באמת כאותה שאמרו בהמפלת דף כ"ב בעא מניה ריב"ח מר"א דם יבש מהו כו' הא נמי תניתוה המפלת כמין קליפה כמין שערות כמין עפר כו' אם נמוחו טמאה דדם הוא כדפירשיז"ל ולפי דרכנו אתה למד שמ"ש לעיל הרב בט"ז ז"ל בשם הד"מ שחלק על תי' הראשון של הב"י וכנ"ל כו' כי בהדיא כ' במרדכי כתי' השני שכל הפלפול שם הוא אם אוסר הדם בעין שמצאה אח"כ עכ"ד ז"ל וממילא נפלי דכל מה שפלפל מוהר"ם שם היינו לענין הקרטין שמוצאת לאחר הטלת מי רגליה וקרי להו דם וה"ק אף שמוצאת קרטין בתוך מי רגליה עכ"ז כיון דלבתר דתמו מיא נמי איכא מהנך קרטין איכ"ל דממקור אתו וז"ב למבין א"כ החילוק השני שחלק בב"י אין לו מקום לענ"ד שלא כדברי הד"מ והט"ז והתירוץ הראשון אפשר היה ליאמר אלא שלא זה ולא זה ישרו בעיני והנ"ל ברור דהר"ן פליג אהך תשו' דמוהר"ם מרוטנבורג שכ' המרדכי שכן ניכר מרמיזותיו וקריצותיו של הר"ן ז"ל באותה תשו' שהביאו לפניו תשו' מוהר"ם הלזו ההובאת במרדכי וחלק עליה במקצת דהיינו במה שאוסר מוהר"ם בנמצא תוך הספל וגם על שפת הספל והודה במקצת דהיינו בנמצא על שפת הספל לחוד ולא בתוך הספל דשניהם שוין בזה לאסור ואפי' בחול אי לאו מהנך טעמי אחריני שכ' הר"ן ז"ל לקמן בסוף אותה תשובה ומ"ש עוד אבל הר"ן מיירי מצד הקרטין עצמם דאין שם דם עליהם כלל ומותר אפי' לר"מ עכ"ל שגגה גדולה הוא שהרי משנה שלמה שנינו כמין עפר תטיל למים אם נמוחו טמאה ופירש"י דדם היא והאיך יכשיר הר"ן בלי שום בדיקה והטלה למים אדרבא ההפך שמענו מדברי הר"ן ז"ל דאי לאו דאיכא הך הוכחה דבשום זמן אינה רואה כאותו החצץ כי אם בשעת הטלת מי רגליה הוה מטמאינן לה לר' מאיר וזהו בפי' איתמר בתשו' הר"ן ז"ל ע"ש ומ"ש עוד מ"מ יש לה עדיין היתר מצד הרגשת הכאב כו' א"כ ודאי משם באין הקרטין כו' ויש לתלות במכה שבכליות ודאי תלינן שלא בשעת וסתה וכמ"ש בפסקי מהרא"י סי' מ"ז עכ"ד הרואה בפסקים וכתבים יראה דאין ענין נדון מוהרא"י לנדון שלנו דשם מיירי שאינו מוצאת בשעת בדיקה שום דבר מאותן הכתמים והשערות רק במקום א' מן הצד וא"כ יש הוכחה שאינו מן החדר שהרי החדר הוא באמצע ומשוי ליה כבדיקת שפופרת דשריא ואפי' בלי כאב בצדדין ולרוחא דמילתא צירף לזה הכאב שיש לה כשהיא נוגעת במקום ההוא שמשם הדם בא וכן ענין צרוף דעת המרדכי עד"ז הוא משא"כ בנדון שלו ואדרבא מדברי מהרא"י ראיה לסתור שהרי מדברי מוהרא"י מוכח דאף דיש לה כאב אי לאו דבודקת עצמה ומוצאת לעולם אותן השערות במקום אחד מן הצד לא היה מתירה ואי סלקא דעתך כאב כמכה דמי למה לי' כל הנך צדדין ואף דיש לחלק בין כאב קצת לכאב גדול חלילה לסמוך על זה ועוד שהרי כ' מוהרא"י כיון שבשום פעם אינה מוצאה כו' הא קמן דאילו מצאה בפעם א' בצד אחר לא היה מתירה כלל ובנדון שלו הרי מצאה אותן הקרטין בתוך הדם הדומה למי שריית בשר שהוא ודאי מן המקור ומ"ש עוד ואף שזה איזה שבועות שלא הרגישה באותו הכאב מ"מ כיון שיש לה מכה תלינן בה אף אם הונח לה מעוצב כאב אותה מכה כו' כי הרבה מכות ישנן שלפעמים אינם מכאיבים אף שלא נתרפאו לגמרי עכ"ד ואין להם טעם דמעיקרא דדינא פירכא מאין הרגלים לומר כאב כמכה כל אשה הרואה בכאב הי רואה כמ"ש ע"פ דותה ומשנה שלמה שנינו אלו הן הוסתות חוששת בפי כרסה ובשפולי מעיה ואף שהכאב משונה אין זה כדאי להכריע ולא כל מקום הכואב יש לו מכה צא ולמד מדין מכה של חלל שמחללין עליה את השבת ודו"ק ואף לפי שיטתו דמשוי ליה לכאב כמכה קשה כיון שהלך לו הכאב שהוא הסבה הראשונה לומר מכה יש לה הרי הלכה לה המכה וכי אין מכה עשויה להתרפאות לעולם ומה שדימה בהג"ה ש"ד כאב למכה דוקא בהאר"ן ווינד"א וכיוצא שאינו בא אלא אחר מי רגלים וז"ב למעיין שם אדרבא משם ראיה דכאב לחוד אינו כמכה ואף בזה לא התיר אלא בבדיקה ובאינה רואה תמיד אלא עם השתן ע"ש בתשו' מהריב"ל והן הן דברי רמ"א בהג"ה ומ"ש עוד ואין להק' דהא מביא רמ"א שני דעות בסי' זה כו' וכ' דיש להחמיר לק"מ דשם מיירי בלא הרגשת כאב עכ"ל דבר פשוט הוא דמי רגלים עדיפי מהרגשת כאב שהרי אף מוהר"ם דמחמיר מודה הוא דאין דרך דם המקור לצאת עם מי רגלים שהרי הוא מטהרה בנמצא תוך הספל לחוד כר' יוסי ובנמצא על השפה ג"כ הוא מטמאה דילמא בתר דתמו מיא אתי דם ולא אמרי' דדם התמצית הוא כאב לא כ"ש דבשום מקום לא אשכחן דאשה הרואה בכאב לחוד יהא דמה טהור ובמה יהא כחו גדול לתלות בו אף הראיות שאינה רואה בכאב חלילה ועוד דאף לדברי המתיר אינו אלא בשיורי מי רגלים ובסמוך להטלתם ממש אבל לאחר שעה כל שמצאה טמאה היא לכ"ע ועוד דאף במי רגליה עם כאב כ' רמ"א דנוהגין כדברי המחמיר דאין לה תקנה אלא בבדיקה שהיא סברת גדולי אחרוני אשכנז מהרי"ל ומהרי"ו וחלילה לזוז מדבריהם להקל ודברי האגור שהביא הב"י הן הן דברי הגה' ש"ד בשם מוהרי"ל הנז' ומ"ש עוד משא"כ בנדון דידן דברור לה הכאב תמיד בכל עת נימא דודאי הוא מחמת מכה ואע"פ שלפעמים אינה מרגשת בכאב לפי שעה סברא חצונית היא זו ואין צורך להשיב עליה וכבר סתרתי יותר מזה למעלה דכאב אינו כמכה כלל ואפי' ברואה בשעת הכאב וזה פשוט בדברי הראשונים והאחרונים ז"ל ומ"ש עוד מאחר שאינה מוצאה אלא קרטין זה דבר בטל מתוך מ"ש למעלה דלא אמרו אלא בבאים עם השתן דוקא ולא בפעם אחרת לאפוקי בנדון שלו אדרבא מוכחא מילתא לאיסורא שהרי החול בא עם מי הנדה ודרך הוא להולד במקור כאותה ששנינו כמין עפר תטיל למים שהבאתי למעלה סוף דבר דברי תשו' זו אין להם על מה שיסמוכו והסומך עליה מתיר איסור כרת ואף מסוף דברי הר"ן באותה תשו' דמדמי לה למכה אין ראיה דהתם הא קיהיב טעמא שאינן יוצאין עם דם הנדות ובנדון הט"ז אדרבא כבר יצאו עם הדם ועוד דהתם אשעת מי רגלים קאי ועליו הוא דן וגם ידוע הוא שכשהפוסק מביא הרבה צדדים להתיר אין לסמוך על כל צד בפ"ע אף דקאמר ועוד כדאמרי' בפ' א"ט דף מ"ט ההוא נקב דסתמו חלב טמא דאתי לקמיה דרבא אמר רבא למאי ניחש לה חדא דהא"ר ששת חלב טמא נמי סותם ועוד התורה חסה על ממונן של ישראל ואין ספק דאין להתיר כלל מחמת שהתורה חסה עמש"י אי לאו דא"ר ששת חלב טמא נמי סותם וכ"כ התוס' בכתובות בפ' הכותב פ"ה גבי הנהו שב מרגנית' דאף דקאמר ועוד הא קיהיב סימנא אין זה מועיל לבד. והא דלכאורא משמע להיפך בפ"ק דכתובות י"ד כבר תירצו התוס' שם בד"ה ועוד כו' יע"ש:
אחרי שנים רבות נדפס ס' עבודת הגרשוני וראיתי בסי' כ"ב נשאל על אשה שבכל זמן שהיא בודקת את עצמה מוצאת על העד קרטין קטנים כמו טיפין של זבוב אדומים ומובלעים בבגד וכו' ואין לה שום צער ולא כאב ולא חלי ולא מרגשת שום דבר לתלות והשיב להתיר מחמת שהרופא אמר שלפי"ד הוא שהטיפין האלו הם באים מן הצדדים שיש שם גידים דקים כחוט השערה הרבה מאוד ולפעמים כשהאשה מרובה בדמים גידין קטנים האלו מושפעים ומלאים דם הרבה וכשהאשה בודקת עצמה ודוחקת בגידין האלו אזי הם נפתחים ומוציאין טיפין האלו עכ"ל ונוראות נפלאתי איך עלה על לבו להתיר מחמת דברי הבאי הללו כיון שאין שם מכה ולא אמתלאה של מכה כלל לא כאב ולא צער וגם הרופא אינו אומר שיש שם מכה אלא שהוא שופט בשכלו ששינוי ומקרה זה מן הגידים שבצדדים ואף אנו נאמר שמחמת ריבוי דם שבמקור (שהוא בודאי כולו עשו מגידים ועצבים כמ"ש בס' שבילי אמונה) הדם יוצא והוא דם נדה ממש גם מה שביקש להסתייע מדברי המרדכי שפירש ואם יש לה וסת תולה בוסתה היינו שיש לה וסת קבוע ומחמת שכל חכמי ישראל חלוקים על סברא זו וחלילה להתיר אפי' איסור קל נגד כל חכמי ישראל כ"ש איסור כרת ואף המרדכי לא אמרה אלא ברואה מחמת תשמיש והבו דלא לוסיף עלה ואשה זו אין לה היתר כלל עד מן השמים ירחמו ישלח דברו וירפאנה והנלע"ד כתבתי צבי אשכנזי ס"ט