ואתם וגו׳. כדי לסיים בכי טוב, חוזר סוף הנאום על הברכה שבתחילתו, ומאַשר אותה שוב פעם. המלה ואתם באה כאילו לשם ניגוד לאני של המדבר: אני מצדי קבעתי בדבריי הקודמים את זכויותיכם העיקריות ואת חובותיכם העיקריות. המשמשות יסוד לחיי החברה האנושית; ואתם מצדכם תוכלו לחיות בבטח בצל השגחתי האבהית, לפרות ולרבות בארץ, ולשרוץ בה כדי לחדש את חיי האנושות. אתם תעשו את שלכם, ואני (פס׳ ט׳) אעשה את שלי.
ורבו בה. בשבעים: ורדו בה. כמה מפרשני זמננו חושבים שזו היא הנוסחה הנכונה, מפני שלדעתם אי אפשר שתבוא מלה אחת פעמיים בתקבולת. כיוצא בזה, מתקנים רוב החוקרים את הנוסחה בפסוקים מעין תהלים ל״ח, י״ב: אוהבי ורעי מנגד נגעי יעמודו, וקרובי מרחוק עמדו, מפני שחושבים לדבר אי־אפשרי שהשתמש המשורר פעמיים בפועל אחד בשתי צלעות הכתוב. אבל הסגנון המקראי אוהב חזרות מילוליות כאלה, בשינוי מסויים בצורתה או בהוראתה של המלה החוזרת. כבר הוכחתי בתרביץ (ספר י״ד, עמ׳ 9–10), שהתקבולת בין ״עבר״ ו״עתיד״ של שורש אחד, כדוגמת מה שכתוב בפסוק הנ״ל של ס׳ תהילים, היתה רגילה כבר בשירה האוגריתית, והמנהג נמשך בשירה המקראית: השינוי בצורת הפעול מספיק. ואשר לשינוי בהוראה, די להזכיר פסוק כגון בראשית מ״ט ב׳: הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם. גם שם הוצעו תיקונים (פעם אחת האזינו או הקשיבו במקום שמעו, או הקבצו בלי שמעו), וגם שם אין צורך לתיקון: בפעם הראשונה אין המלה שמעו אלא חלק של הביטוי המורכב הקבצו ושמעו, ובו המושג העיקרי הוא ההתקבצות, האסיפה, אסיפה לשם שמיעה; ובפעם השניה בא הציווי שמעו לבדו, ועיקר הכוונה להקשבה. והוא הדין בפסוקנו: בפעם הראשונה בא הציווי ורבו בביטוי המורכב פרו ורבו, והכוונה להקמת זרע, לפריה ורביה, ובפעם השניה בא לבדו, ועיקר כוונתו להתרבות מספרית. המלה ורדו שבשבעים הועתקה הנה מתוך א׳, כ״ח, ומשמעותה זרה בהחלט לעניין פסוקנו.
ניכרת בפסוק זה הכוונה לאליטיראציה, בחזרה על אות ב כמה פעמים (ואולי גם אות פ באה בחשבון): ואתם פרו ורבו ושרצו בארץ ורבו בה.
סיום פיסקה זו מקביל לסיום הפיסקה השמינית (ח׳, י״ז).