פרשה שניה: בני נח (ט׳, י״ח – י״א, ט׳)
הקדמה כללית
1. תחומיה של הפרשה, כל מה שכתוב מן ט׳, י״ח, עד י״א, ט׳, מהווה פרשה אחת ואחידה, אף על פי שבתוך היקף זה כלולים שלושה עניינים נפרדים ונבדלים בתכנם, והם (אחר שני הפסוקים ט׳, י״ח–י״ט, המשמשים פתיחה לכל הפרשה כולה):
א) מעשה שכרותו של נח (ט׳, כ׳–כ״ז), ובסופו פסוקי חתימה על מותו של נח (ט׳, כ״ח–כ״ט);
ב) תולדות בני נח (פרק י׳);
ג) מעשה דור הפלגה (י״א, א׳–ט׳).
אמנם ברור הדבר, שבמסורת הקדומה היה כל אחד משלושת העניינים האלה עומד בפני עצמו, ושכל אחד מהם עבר דרך התפתחות והשתלשלות משלו, אבל בספר שלפנינו נקשרו שלשתם זה בזה, ונעשו ליחידה אחת שאינה ניתנת שוב להיפרד.
הסימן המובהק לאחדות הפרשה ולקביעת תחומיה הוא המסגרת שבתוכה סידרה התורה את שלושת העניינים האמורים. בשני פסוקי הפתיחה (ט׳, י״ח–י״ט) נאמר שמבני נח היוצאים מן התיבה נפצה כל הארץ, ובפסוק האחרון (י״א, ט׳), נאמר: ומשם הפיצם ה׳ על פני כל הארץ. הפתיחה רומזת לנושא העיקרי של כל הפרשה, שהוא תפוצתם של בני נח בכל חלקי הארץ; המשך הפרשה בא להסביר בפרטות כיצד ובאיזו דרך הלכה ואירעה תפוצה זו; והפסוק האחרון מציין אותה כתוצאה הסופית של התהליך.
מזה יוצא, שאי אפשר לנו להבין את הכתובים האלה על בוריים אלא אם כן נשים לב אל הקשרים שביניהם ואל כוונת הפרשה בכללותה. ומי שמעיין, כמו שרגילים לעשות כל המפרשים, בכל אחד מן העניינים שבה כאילו הוא חטיבה בפני עצמה, סותם לפניו את הדרך להבנה מלאה בדברי הכתוב. אמנם כדאי יהיה להשתדל כדי לעמוד על מוצאו המיוחד של כל אחד מחלקי הפרשה ועל השתלשלות התוכן שלו במסורת הקדומה שלפני התהוות פרשתנו, וכך נעשה גם אנחנו בהקדמתנו לכל אחד מן החלקים, ובלי ספק נוכל להפיק ממחקר זה תועלת רבה, אבל אין לשכוח שעיקר תפקידו של המפרש הוא לבאר את הטכסט שלפניו, ושהמחקר במקורות ובשלבי ההתפתחות שקדמו לטכסט זה אינו אלא אמצעי למילוי תפקידו.
מלבד המסגרת, הפותחת והמסיימת את הפרשה כאמור, יש גם סימנים אחרים לאחדותה: מהם פנימיים, שייכים לתכנה, ומהם חיצוניים, שייכים לצורתה. ננסה לעמוד על כל אחד משני סוגי הסימנים.
2. עניין פילוגם של בני נח ותפוצתם בכל הארץ אינו מסומן רק בתחילה ובסוף כמו שראינו, אלא עובר כחוט השני במשך כל הפרשה, וקושר את כל חלקיה לחטיבה אורגנית אחת. לאחר שרמזה הפתיחה לכך, שמשלות בני נח נשתלשלו ונפוצו יושבי כל הארץ כולה, בא הסיפור הראשון, מעשה שכרותו של נח, לתאר את האופי המיוחד של כל אחד משלושת ענפי האנושות שיצאו משלושת בני נח; אחריו בא החלק השני, הגיניאלוגיה שבפרק י׳, לפרט מי ומי היו צאצאיהם של בני נח ולהגיד כיצד נוצרו מהם כל עמי הארץ; ולבסוף בא החלק השלישי, מעשה דור הפלגה, להסביר כיצד נשתנו זו מזו לשונותיהם של העמים.
אמנם כבר העיר ולהויזן, וכבר הסכימו על כך רוב החוקרים, שיש ניגוד בין תיאור התולדות שבפרק י׳ ובין מעשה דור הפלגה: פרק י׳ מבאר את מציאות עמים שונים בארץ מתוך תהליך גיניאלוגי טבעי, בלי כל רמז למעשי פלאים ובלי התערבות ישירה של האלהים, ואילו סיפור הפלגה מבאר אותה המציאות באופן אחר, מתוך התערבות ישירה של ה׳, המשנה פתאום את מהלך העניינים בדרך נס. שני התיאורים סותרים אפוא זה את זה.
אין להטיל ספק בדבר, שיש כאן שני יסודות שונים, ושמוצאם שונה. אבל עדיין אין זה מוכיח כלום נגד אחדות הפרשה בצורה שלפנינו: אפשר הדבר, שהשתמשה התורה בשתי מסורות שונות לבניינה של פרשה זו. אפשר שמצד אחד נטלה התורה חומר לבניינה מתוך המסורת של בעלי ה״חכמה״, המתבוננים ביחסים שבין משפחות העמים, והשואפים לעמוד על אחדותם המקורית על סמך ההנחה של תהליך גיניאלוגי, ושמן הצד השני נטלה שוב חומר מתוך המסורת הנפוצה בקרב החוגים הרחבים של העם, והמבארת את פילוגה של האנושות בדרך דרמטית ומפליאה. ואין סתירה בין שני חלקים אלו של הפרשה, שהרי אינם באים, כמו שחשבו ולהויזן והנגררים אחריו, לבאר תופעה אחת בשתי דרכים שונות ומתנגדות זו לזו. אדרבה, כל אחד מהם משלים את חבירו, ואי אפשר לאחד בלי משנהו. הגיניאלוגיה שבפרק י׳ אינה מספיקה להסביר את מציאות הלשונות השונות שבעולם: היא מורה על היחס הגיניאלוגי שבין העמים, אבל אין די בזה לברר את התופעה של הבדל הלשונות. להיפך, דווקא מכאן עולה שאלה רצינית. כתוב כאן שאין כל עמי הארץ אלא צאצאיהם של שלושה אנשים אחים בני איש אחד; והנה בנוהג שבעולם האחים שפה אחת משותפת לכולם. ואז, כיצד יש לבאר את העובדה, שנמצאות בעולם כמה לשונות שונות אלו מאלו? הנה מעשה דור הפלגה בא לתת תשובה על שאלה זו. מן הצד השני, לא היה די במעשה דור הפלגה לבדו, שהרי הוא בא להסביר בפני מה נמצאות בעולם לשונות שונות, אבל אינו מסביר מפני מה נמצאות דוקא אותן הלשונות המסויימות, השייכות לאותם העמים המסויימים. להסבר זה צריך פרק י׳.
עוד דבר. לא רק שהשאלה האמורה, שאלת מציאותן של הלשונות השונות מתעוררת מכלל, מתוך מה שכתוב בפרק י׳. אדרבה, היא מרומזת באותו הפרק במפורש, בביטוי איש ללשונו או ללשונותם, החוזר בשביל כל אחד משלושת ענפי האנושות (פס׳ ה׳, כ׳, ל״א). ביטוי זה בא כאילו להעיר את תשומת לבו של הקורא על השאלה, ולהכין אותו להקשיב בסקרנות אל מה שיסופר בפרק הבא, הפותח דווקא ברמז ללשון: ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים. ופתיחה זו באה כאילו להגיד: באמת כך היה, שכל האישים הנזכרים בפרק הקודם, והקרובים זה לזה קרבה משפחתית, מדברים היו מעיקרם לשון אחת, אבל אירע מעשה ששינה את פני הדברים; ומעשה שהיה כך היה.
בחילוף השמות לשון ו־שפה, לשון בפרק י׳ ו־שפה בפרק י״א, אין לראות, כמו שרואים מצדדי תורת התעודות, סימן להעתקה מילולית בתוך שני מקורות הנבדלים זה מזה בסגנונם ובאוצר מליהם, מקור אחד שהיה משתמש בשם לשון ומקור אחר שהיה משתמש בשם שפה. מי שחושב כך מוכיח בזה שהחוש הלשוני שלו בעברית אינו אלא לקוי. השמות לשון ו¬־שפה אינם עשויים להתחלף זה בזה בכל מקום, ובוודאי לא היה אפשר להגיד לשפתותם במקום ללשונותם. השם שפה בהוראת לשון הדיבור אינו נהוג בעברית המקראית אלא ביחיד בלבד. ואף במקום איש ללשונו לא היה אפשר להגיד איש לשפתו, וזה לשתי סיבות: ראשית כל מפני ההקבלה לפסוקים שכתוב בהם ללשונותם, ועוד מפני שביטוי כגון איש לשפתו לא היה ברור בעברית והיה משתמע לכמה פנים. כל פעם שיש במקרא מושג מעין זה הריהו בא בשם לשון ולא בשם שפה (אסתר א׳, כ״ב: ואל עם ועם כלשונו; שם ג׳, י״ב: ועם ועם כלשונו; שם ח׳, ט׳: ועם ועם כלשונו; נחמיה י״ג, כ״ד: וכלשון עם ועם). אפשר אולי להוסיף שבדרך כלל, כשאין מן הצורך להשתמש בשני הנרדפים לשם תקבולת, כמו בישעי׳ ל״ג, י״ט, וביחזקאל ג׳, ה׳–ו׳, מעדיפה העברית המקראית את השם שפה אם הכוונה לשפה מסויימת כשהיא לעצמה, לא ביחס ללשונות אחרות, ואת השם לשון כשהכוונה ליחס ולהבדל בין הלשונות. די לשים לב אל כתובים כגון ישעיהו י״ט, י״ח: מדברות שפת כנען; צפניה ג׳, ט׳: כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה; דברים כ״ח, מ״ט: גוי אשר לא תשמע לשונו; ירמיהו ה׳, ט״ו: גוי לא תדע לשונו; וכן ישעיהו כח, י״א: בלעגי שפה ובלשון אחרת. והוא הדין אם עוברת המלה לשונות ממשמעות דיבורים שונים למשמעות עמים שונים, כגון בישעיהו ס״ו, י״ח, ובזכריה ח׳, כ״ג (השווה גם הביטויים הנ״ל מעין ללשונותם, איש ללשונו, עם ועם בלשונו). והנה בי״א א׳–ט׳ מדובר על השפה היחידה של האנושות שלפני הפלגה, כשלא היו בעולם אפני דיבור שונים ממנה. ולפיכך מן הראוי היה, לפי ההרגל של הלשון העברית המקראית, שישמש שָם השם שפה, גם כשנזכרת אחדותה (פס׳ א׳: שפה אחת ודברים אחדים; פס׳ ו׳; ושפה אחת לכלם), וגם כשנזכר ביטול אחדותה (פס׳ ז׳: ונבלה שם שפתם; פס׳ ט׳: כי שם בלל ה׳ שפת כל הארץ). רק במשפט האחרון של פס׳ ז׳ (אשר לא ישמעו איש שפת רעהו) יכול היה לבוא השם לשון במקום שפה, אלא שההקבלה והקשר לחלק הראשון של הפסוק גרמו להעדפת השם שפה גם שם.
מלבד זה, יש כנראה קשר מה בין מעשי גבורתו של נמרוד ובניין הערים אשר בנה (י׳, ח׳–י״ב) ובין מה שמסופר בפרק י״א על גאוותם של בני דור הפלגה ועל הבניינים אשר בנו.
כדאי לציין גם כן שבכל אחד משלושת חלקי הפרשה יש רמז לעניין ההתחלה: ויחל נח איש האדמה (ט׳, כ׳); הוא החל להיות גבר בארץ (י׳, ח׳); וזה החלם לעשות (י״א, ו׳).
3. עוד הוכחה לקשר הפנימי שבין חלקי הפרשה יש לנו בכמה פרטים, הנראים לנו סתומים אם אנו מעיינים בכל חלק כחטיבה בפני עצמה, והמתבארים בקלות אם אין אנו מפרידים בין הדבקים.
אחד מפרטים אלו הוא הביטוי בנו הקטן בט׳, כ״ד. כמה הצעות שונות ומשונות הוצעו כדי לפרשו, ובאמת אי אפשר לנו להבינו אם אנו מפרידים את מעשה שכרותו של נח מסביבתו. אם אנו מביטים אל הפרשה כאל המשך אחד אנו מוצאים בה ממה שיעמידנו על הפירוש הנכון, כמו שיתברר להלן.
וכן, אם אנו רואים במעשה דור הפלגה חטיבה בפני עצמה, לא יהיה קל לנו להבין מיד את הקשר שבין ארץ שנער הנזכרת בתחילתו ובין השם בבל הבא פתאום בסופו. אבל אם אנו קוראים את הכל כיחידה שאינה ניתנת להיפרד, וזוכרים אנו שכבר קראנו למעלה (י׳, י׳) שבבל היתה ראשית ממלכתו של נמרוד בארץ שנער, הכל יתבאר לנו מאליו, וכבר מתוך המלים בארץ שנער שבי״א, ב׳, נחכה שבהמשך הסיפור ידובר על בבל.
כבר ראינו בסעיף הקודם שהביטויים איש ללשונו ו־ללשונותם שבפרק י׳ (פס׳ ה׳ כ׳, ל״א) רומזים לעניין הפלגה העתיד לבוא בפרק י״א, ואך מן המותר להעיר על הרמז המפורש שבפס׳ כ״ה: כי בימיו נפלגה הארץ.
עוד דבר יותר חשוב. נאומיו של נח על עתידם של כנען ושם ויפת, ביחוד הרמז המשולש למצבו של כנען כעבד (ט׳, כ״ה–כ״ז) נראים כחידה סתומה. הוצעו עליהם כל מיני פירושים דחוקים ומוזרים, ואין אף אחד מהם מתקבל על הדעת. כל זה מפני שרצו המפרשים לבאר את הסיפור כחטיבה בפני עצמה. אבל ייראה לנו להלן בפירושנו שאם נחשוב את כל פרשתנו להמשך אחד, ואת ההמשך הזה לחלק בלתי נפרד של ספר בראשית כולו, קל יהיה לנו להבין את דבריו של נח באופן פשוט וברור, כל כך פשוט וכל כך ברור, שיש להתפלא על העובדה, שעדיין לא עמדו עליו המפרשים שקדמונו.
4. נעבור עכשיו אל הסימנים החיצונים המעידים, יחד עם המסגרת, על אחדות פרשתנו.
סימן שאמנם אינו מכריע, אבל ראוי הוא אולי להיזכר מבלי שנייחס לו חשיבות יתירה, הוא וי״ו החיבור שבתחילת פרק י׳ (ואלה תולדות בני נח), הקושרת את הפרק הזה למה שקדם. אינו מכריע, מפני שכידוע עשויה וי״ו החיבור לבוא אפילו בתחילת הספר. ואולם ההבדל שבין פתיחה זו עם וי״ו החיבור, ובין פתיחת הפרשה הבאה (י״א, י׳: אלה תולדת שם) בלי וי״ו החיבור, ראוי לתשומת לבנו.
יותר חשובים הם הסימנים שבהרמוניה המספרית. כבר ראינו בפרשיות הקודמות, החל ממעשה בראשית (ח״א, עמ׳ 5–6), שהמלים המציינות את המושגים העיקרים שבפרשה רגילות לחזור בתוכה מספר מסויים של פעמים: שבע או כפולה של שבע. והנה כאן המלה ארץ, העיקרית בפרשה זו המתכוונת לתאר כיצד נפוצו בני נח על פני כל הארץ, חוזרת בפרשה י״ד פעמים, פעמיים שבע. יתר על כן: דווקא שבע פעמים היא באה בעניין פרידת בני נח ופילוגם והפצתם בארץ (ט׳, י״ט: ומאלה נפצה כל הארץ; י׳, ה׳: מאלה נפרדו איי הגוים בארצותם; י׳ כ״ה: נפלגה הארץ; י׳, ל״ב: ומאלה נפרדו הגוים בארץ; י״א, ד׳: פן נפוץ על פני כל הארץ; י״א, ח׳: ויפץ ה׳ אותם משם על פני כל הארץ; י״א, ט׳: ומשם הפיצם ה׳ על פני כל הארץ). אם נפריד את חלקי הפרשה זה מזה, הרמוניה זו תתבטל.
עוד סימנים חשובים לאחדות הפרשה נמצאים בהקבלות המילוליות שבין חלקיה, ועל אלה נעמוד במשך פירושנו.
5. הקדמה מיוחדת לכל אחד מחלקי הפרשה תבוא להלן במקומה.
פתיחת הפרשה
ויהיו בני נח וגו׳. פסוק זה לא בא לספר לנו מי היו בני נח, ואלה שפירשוהו כך ומפני זה ייחסוהו למקור שונה ממקור הפסוקים הקודמים שהזכירו כבר את שם את חם ואת יפת (ה׳, ל״ב; ו׳, י׳; ז׳, י״ג), לא הבינוהו. הוא והפסוק שאחריו באים להדגיש את הניגוד שבין המספר הקטן של בני נח שיצאו מן התיבה, כלומר ששרדו בארץ אחר המבול, ובין ההמון הרב של תושבי הארץ, ולהגיד שבכל זאת לא נוצר כל ההמון הרב הזה אלא מצאצאי צאצאיהם של אותם שלושת האנשים. כיוצא בזה מזכיר הכתוב בתחילת ס׳ שמות את בני יעקב אחד אחד, ומונה את מספרם המצומצם של בני בתיהם, כדי להדגיש שמתוך חוג מצומצם שכזה נוצר כל עם בני ישראל, ותמלא הארץ אותם.
היֹצאים מן התבה. רק שלושה אלה היו בני הדור ה״צעיר״ שנושעו ממי המבול וזכו לצאת ממקום מקלטם לאחר שעבר הזעם, ורק בשלושה אלה היו תלויות כל התקוות לחיי האנושות בעתיד. מלים אלו מעלות לפנינו את זכרון המאורע הנורא שסופר בפרשה הקודמת, וכאילו מראות לעינינו את החלל הריק של כל העולם שמחוץ לתיבה. ויש בהן גם מעין הקבלה מילולית לסוף הפרשה הקודמת (ט׳, י׳: יֹצאי התבה).
שם וחם ויפת. רק אלה הנקובים כאן בשם, ותו לא.
וחם הוא אבי כנען. הודעה מוקדמת, הניתנת כאן, לפי השיטה הרגילה בסגנון הסיפורי המקראי, כדי שיוכל הקורא להבין את מה שייאמר אחר כך על כנען, במעשה שכרותו של נח. על עניין זה עיין מה שאכתוב בהקדמה לאותו המעשה, סעיף 3.