את קשתי. עניין הקשת הריהו כנראה אחד מן הפרטים שהשירה הישראלית הקדומה על המבול היתה מספרת באריכות, ובפרשה שבתורה ניטשטשו ונצטמצמו עד שלא נשאר מהם אלא שריד כמעט. אולי היה מסופר באותה השירה שלאחר שהשתמש ה׳ בקשתו לירות חצים (כלומר ברקים) בסערת המבול, תלה אותה בשמים מתוך כוונה שלא להשתמש בה באופן זה להבא; והתורה לפי דרכה לא רצתה לקבל את התיאור המיתולוגי של האלהות היורה חצים מקשתה, ולפיכך לא השאירה אלא את הסמל הסופי, שאינו מתנגד להשקפותיה ולשיטתה. סימנים לתפיסה יותר חמרית של הקשר נמצאים גם באומות העולם וגם בישראל. אמנם בסיפורים השוּמריים והאכדיים על המבול, עד כמה שהם ידועים לנו, אין הקבלה לעניין זה. יָנסן שיער שאפשר לראות הקבלה מעין זו בעלילת גילגמש, המספרת שאחר המבול הרימה האלה אשתר את ענקי הספיר שבצוארה ונשבעה שכשם שלא תשכח את ענקיה, כך לא תשכח אותם הימים; אבל השערה זו מופרכת מעיקרה, שהרי שני הדברים שונים זה מזה בהחלט. ואולם, נמצאות הקבלות במקומות אחרים. בספר היצירה הבבלית מסופר (ו׳, 82–90) שלאחר נצחונו של מרדוך נקבעה בשמים הקשת ששימשה לו נשק בקרב, ונעשתה למערכת כוכבים. וכן היו הערבים האליליים מספרים על אחד האלים שלאחר ששלח חצים מקשתו נתן את קשתו בענן. אין צורך להביא הקבלות מן האגדות של העמים לא־שמיים, כגון ההודים, הרואים בקשת שבענן את קשת מלחמתו של אינדרה. וכמובן, מיותר בהחלט להביא השקפותיהם של העמים הפרימיטיביים או של המעמדות הנמוכים שבזמננו על הקשת שבענן: השקפות אלו תוכלנה אמנם להפיץ אור על הפרי־היסטוריה של המושג, אבל אינן מועילות כלל להבנת הכתוב שלפנינו. מה שחשוב ביותר הוא זה, שהנביאים והמשוררים המקראיים, הרגילים, כמו שכבר ראינו, לרמוז לשירי העלילה הקדומים של בני ישראל, משמיעים לנו כמה רמזים לקשתו ולחציו של ה׳, המשתמש בהם כשהוא נלחם באויביו. בייחוד כדאי להזכיר את תפילתו של חבקוק, המרבה ברמזים לשירי עלילה קדומים (עיין מאמרי בכנסת לזכר ח.נ. ביאליק, ספר ח׳ עמ׳ 121–142). שם נאמר (חבקוק ג׳, ט׳): עריה תעור קשתך; ואחר כך (פס׳ י״א): לאור חציך יהלכו; ולפי מפרשים אחדים הכוונה שם (פס׳ ט׳) דווקא למבול. וכן במקומות אחרים במקרא, אף אם לא נייחס חשיבות מיוחדת בנידון זה לדברי בלעם (במדבר כ״ד, ח׳: וחציו ימחץ), שאולי נכתבו מתוך כוונה לשקף את מחשבתו של הקוסם הנכרי. בשירת האזינו (פס׳ כ״ג) כתוב: חצי אכלה בם; ועוד שם (פס׳ מ״ב): אשכיר חצי מדם. ובשירת דויד (שמואל ב כ״ב, ט״ו, ותהלים י״ח, ט״ו): וישלח חצים (חציו) ויפיצם. ועוד השווה זכריה ט׳, י״ד; תהלים ל״ח, ג׳; ס״ד, ח׳; ע״ז, י״ח; קמ״ד, ו׳; איוב ו׳, ד׳; איכה ב׳, ד׳; ג׳, י״ב (בתהלים ז׳, י״ג, אין הכוונה לקשת ה׳, אלא לקשת של האיש הרשע). אמנם יש לשער שבאחדים מפסוקים אלו וביחוד במאוחרים שבהם, אין הכוונה אלא לביטוי ציורי בלבד, אבל בקדומים ביותר יש כנראה רמז למסורת ספרותית עוד יותר קדומה, שהיתה תופסת את העניין בצורה חמרית. כיוצא בזה היה כתוב, עד כמה שאפשר לשער, בשירה הקדומה על המבול; בסיפור הפרוזאי בתורה לא נשאר זכר הקשת אלא כסימן מזהיר לחן ולחסד מן השמים, וכסמל לאהבה האבהית של הבורא לנבראיו.
הרעיון הקדום של קשת מלחמה נשאר, על כל פנים, בזכרון העם גם לאחר שנשתכחה מישראל השירה האֶפית הקדומה, ושוב לבש צורה ספרותית במדרשים. כך, למשל, במדרש הגדול, בראשית, הוצאת מרגליות, עמ׳ קפ״ה: הקב״ה... נפרע מן העולם בקשת, דכתיב עריה תעור קשתך וגו׳; ומדרש לקח טוב, הוצאת בובר, עמ׳ 48: את קשתי נתתי בענן: אלו ימי המבול... והית הקשת בענן וראיתיה: כי דרכתי קשתי והבאתי עליה מבול, אבל מעתה ראיתיה שלא דרוכה.
נתתי. רבים הבינו מלה זו בהוראת הווה, כמו להלן (כ״ג, י״ג): נתתי כסף השדה קח ממני, אבל אין פירוש זה נראה נכון, שהרי בפסוק הקודם נאמר: אשר אני נותן, וכנראה רצה הכתוב להבחין בין אני נותן ובין נתתי. אין כאן הכוונה שאז נבראה הקשת לראשונה, אלא שאז ניתנה לקשת הוראה סמלית חדשה. והרי כאילו יבוא הדיבור האלהי להגיד לנח ולבניו: את הקשת, הרגילה להיראות בענן אחר הגשם אתם ראיתם בוודאי בסוף המבול, כמו שאתם רואים אותה ברגע זה; וכשם שאז סימנה לכם הקשת את סוף הנסיון הקשה, כך היא תסמן גם עכשיו וגם בעתיד את הבטחת קיום בריתי לטובתכם.
בענן. למעשה, אין הקשת נראית תמיד בענן. כידוע, רואה אותה המסתכל כשזורחת השמש מאחוריו, כלומר בשעה שאין עוד העננים מכסים את השמש. ואם באותה השעה יש עננים על השמים לפני המסתכל, אז רואה הוא את הקשת על רקע העננים, אבל במקרה שגם מאותו הצד אין עננים, תיראה לו הקשת על תכלת השמים. כנראה, הקשר שבין המלה קשת ובין המלה ענן היה קשר מסורתי בסגנון הספרותי המקראי, כמו שאנו מוצאים גם ביחזקאל א׳, כ״ח: כנראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם. והמסורת כיון שנקבעה נקבעה, אף על פי שלא תמיד היא מתאימה להווה.
והיתה לאות ברית ביני ובין הארץ. מעכשיו תהיה הקשת אות הברית. וכן כתוב בבריתו של אברהם אבינו (י״ז, י״א): והיה לאות ברית ביני וביניכם.