והקמתי את בריתי אתכם. כאן, בסוף הדיבור השני, באה חזרה על התחלתו כמו בדיבור הראשון. חזרה זו היתה ראויה במיוחד, לאחר שנפסק העניין בהזכרה מפורטת של כל אלה שאתם יקים אלהים את בריתו.
ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול. אין לראות במלים ממי המבול, כמו שרבים ראו, משלים הפועַל (complementum aqentis) אחר הפועל הסביל. בנייה זו רגילה אמנם בלשונות האירופיות, אבל זרה היא בהחלט ללשונות השמיות, החושבות את הסביל כ״פֹּעַל שלא נזכר שם פֹּעֲלוֹ״, ושימושה המופרז בעברית המודרנית (במשפטים כגון: מקצוע פלוני נלמד על ידי תלמידים רבים, במקום: תלמידים רבים לומדים מקצוע פלוני, או: התלמידים הלומדים מקצוע זה הם רבים) אינו מתאים לרוח הלשון. המלים ממי המבול באות לציין את הסיבה או את הגורם, כמו בפסוקים האלה, שאין בהם סביל: ומשירי אהודנו (תהלים כ״ח, ז׳); מגערתך אלהי יעקב נרדם ורכב וסוס (שם ע״ו, ז׳); מגערת פניך יאבדו (שם פ׳, י״ז); מנשמת אלוה יאבדו ומרוח אפו יכלו (איוב ד׳, ט׳); ומחזיונות תבעתני (שם, ז׳, י״ד).
כל בשר. ביטוי זה בא כאן, בפיסקה שלפני האחרונה, ועוד כמה פעמים בפיסקה האחרונה (פס׳ ט״ו פעמיים, ט״ז, י״ז), בהקבלה לשתי הפיסקות הראשונות, שבא בהן ארבע פעמים (ו׳, י״ב, י״ג, י״ז, י״ט).
ולא יהיה עוד מבול. לא רק שלא ייכרת כל בשר עוד ממי המבול, אלא שבכלל לא יהיה מבול בעולם.
לשחת הארץ. בפיסקה זו ובפיסקת הסיום שאחריה חוזר השורש שחת, שכבר בא כמה פעמים בשתי הפיסקות הראשונות.
להבטחה זו שניתנה לנח ולבניו מתכוונים כנראה דברי הנביא (ישעיהו נ״ד, ט׳): כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ. אמנם לא בא הביטוי מי נח בפרשתנו, וגם שבועה איננה כאן, אבל אולי היו יסודות אלו נמצאים בשירה הישראלית הקדומה על עניין המבול (עיין בהקדמתי לפרשה זו, עמ׳ 20–21).